שירת הברבור של אנתוני בלינקן

בימיו האחרונים של ממשל ביידן, בעוד התקשורת מרוכזת בעיקר בשימועי הסנאט עבור שרי הקבינט של דונלד טראמפ, זהו זמן טוב להיזכר עד כמה כושלים היו אלו של הנשיא היוצא. שרת האוצר ג'נט "האינפלציה היא זמנית" ילן, השר לביטחון לאומי אלחנדרו "הגבול בטוח" מאיורקס, שר התחבורה פיט "לא לדאוג" בוטיג'ג', ושר ההגנה אוסטין "הנעדר" לויד היו כמה מהבולטים בכישלונם. שר החינוך מיגל קרדונה הוכתר כ"גרוע ביותר בהיסטוריית המשרד". הוא היה כל כך לא מחובר עד שהשתמש בבדיחה של רונלד רייגן על "אני מהממשלה ובאתי לעזור" כחיזוק לטענת היעילות הממשלתית, מבלי לדעת שהנשיא לשעבר הגדיר את המילים האלו ממש כ"מפחידות ביותר בשפה האנגלית".

אך הגרוע מכולם היה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן. מדיניות החוץ הכושלת שלו פגעה קשות במעמד האמריקני ברחבי העולם. "תהליך השלום" שלו לא הוביל לשלום, והתהליכים המדיניים הובילו לשום מקום. ההישג היחידי הגיע לפני כשנתיים, אז בלינקן הקים את 'היוזמה הגלובלית לדיפלומטיית מוזיקה' כעוד הזדמנות עבורו לנגן בגיטרה. "דיפלומטיית הגיטרה", כפי שכינתה זאת התקשורת, לא זכתה להערכה מספקת. כאשר בלינקן צץ לפתע בפאב באוקראינה בחודש מאי אשתקד וניגן את אחד מלהיטיו של ניל יאנג, רבים מצאו את ההופעה (המוזיקלית והדיפלומטית) כמזויפת למדי.

או כפי שסיכם זאת כתב הניו-יורק מגזין, "אנתוני בלינקן הוא נגן גיטרה גרוע וכדאי שיפסיק לנגן". הוא היה גם דיפלומט גרוע, ולמרבה המזל בקרוב יחדל גם מכך.

בדומה לבוס שלו, אנתוני בלינקן היה איש ממשלה במשך קריירה שלמה, החל מימי הנשיא קלינטון אז מילא תפקידים שונים במחלקת המדינה ובמועצה לביטחון לאומי. בזמן ממשל בוש הבן הוא שימש כמנהל ועדת הסנאט לענייני חוץ. בתקופת אובמה היה יועץ לסגן הנשיא ביידן ובהמשך תת-מזכיר המדינה. כאשר ביידן הודיע על מועמדות בלינקן לתפקיד מזכיר המדינה, אתרי שמאל היללו את הניסיון הרב אותו צבר בכל אותן שנים של "שירות הציבור".

בכל אותן שנים, בלינקן התנסה רק לזמן קצר בחיים מחוץ לממשלה, כאשר בין 2017 ל-2019 עמד בראש 'מרכז ביידן לדיפלומטיה' באוניברסיטת פנסילבניה, אותו המקום ממש בו התגלו לפני כשלוש שנים מסמכים מסווגים שסיבכו מאוד את הבית הלבן. במהלך שנותיו של בלינקן באוניברסיטה, סכום התרומות הסיניות למרכז עלה פי שלושה מ-24 מיליון ל-77 מיליון. בהתחשב בנטיית משפחת ביידן להתעשרות הודות לנדיבות זרים, ניתן לתהות כיצד בלינקן עצמו צבר הון עצמי מוערך של כעשרה מיליון דולר.

ב-2020, כאשר היה יועץ בכיר בקמפיין ביידן לנשיאות, בלינקן יזם את המסמך אשר תיאר את פרשת הלפטופ של האנטר ביידן כ"דיסאינפורמציה רוסית" וגייס 51 "אנשי ביון לשעבר" כדי לחתום עליו.

בלינקן עמד לצידו של ביידן שנים רבות. הוא סייע לסנאטור ביידן לנסח את התוכנית הפזיזה לחלוקת עיראק לשלוש מדינות שונות, והחזיק בתפקיד בכיר בקמפיין המועמדות הכושל של ביידן ב-2008. הוא גם עזר לברק אובמה לתכנן ולנהל משא מתן להסכם הגרעין הידוע לשמצה עם איראן. אלו הם בוודאי לא הישגים להתפאר בהם.

שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס אמר פעם כי ג'ו ביידן "טעה בכל סוגיית מדיניות חוץ וביטחון לאומי בארבעת העשורים האחרונים". יתכן כי תכונתו הדומה של בלינקן משכה אותו דווקא לביידן. בארבע שנותיו כמזכיר מדינה, קשה למצוא נושא בו בלינקן באמת צדק או עצה שימושית כלשהיא אותה סיפק.

כך למשל, בלינקן האשים שוב ושוב את רוסיה ב"הצבת מחיר על ראשם של חיילים אמריקנים" באפגניסטן, אך התעלם או ניסה להמעיט מן העובדה לפיה איראן ממש הורגת חיילים אמריקנים בעיראק ובאפגניסטן, כדי לא להפריע לחיזור אחרי האייתוללות בעוד ניסיון מטופש להחיות את הסכם הגרעין. למעשה, בלינקן אפילו טען לאחר חיסול קאסם סולימאני בתקופת טראמפ כי ההחלטה להיפטר ממי שהיה אחראי לאינספור מקרי רצח של אמריקנים "השאירה אותנו בטוחים פחות".

בלינקן הטיף לשי ג'ינפינג כי תמיכה במלחמת רוסיה נגד אוקראינה אינה אינטרס סיני, כאילו שזה יעזור במשהו. הוא גם הטיף לישראל על כך ש"לא ניתן לחסל את חמאס" והסביר מדוע יש "להפחית את ההסלמה" מול ארגון הטרור. עוד עצות גרועות מכל בחינה.

אך במקום לפרוש מן החיים הציבוריים בשקט, בלינקן החליט לסיים את הקריירה הדיפלומטית בכתבה ארוכה מעל דפי שהיה פעם כתב העת המכובד Foreign Affairs, ובה התרברב בעבודתו בארבע השנים האחרונות. אך גם בראיון הסיכום, כל ההישגים עליהם הוא מדבר נוגעים בעיקר בתהליכים ומציגים אפס תוצאות. בלינקן הוא אמן השיחות, הדיונים והפגישות – כל הדברים שמראים שאתה עסוק. אך ממש לעשות משהו זה כבר עניין אחר. ובכל זאת הוא מכריז ביהירות: "אני לא מתעסק בפוליטיקה אלא במדיניות".

זה רק סמלי שמזכיר המדינה חובב הקטארים וחובב פחות את ישראל מסיים את כהונתו הקלוקלת בהתפארות עצמית מזויפת כזו. בסדרה של הגזמות, עיוותים ושקרים ממש, שירת הברבור של בלינקן מנסה לטשטש כמה מההחלטות היותר אסוניות שקיבל ממשל ביידן, החלטות שבתור מזכיר מדינה הן לגמרי באחריותו.

אחד מאותם עיוותים חסרי יסוד קשור לטענת בלינקן לפיה רמת האינפלציה במהלך כהונת ביידן "צנחה לשיעור מהנמוכים ביותר". כמובן, אין לכך שום קשר למדיניות חוץ, אך כמו מרבית טיעוניו של בלינקן גם זה מתבסס על האמונה המוזרה לפיה ממשל ביידן הציל את אמריקה מהחלטות הממשל שקדם לו.

הלך הרוח הזה מוביל לכמה הצהרות תמוהות ממש, כמו למשל קביעת בלינקן כי האסטרטגיה של ביידן הייתה "להציב את ארה"ב בעמדה גיאופוליטית חזקה בהרבה כיום ממה שהיה לפני ארבע שנים… היא גם הגבירה את האמון באמריקה בקרב ידידינו, וכך הובילה לשותפויות חזקות יותר". אלו הן אשליות. איזו מדינה כיום מכבדת, שלא לומר חוששת, מפני ארה"ב יותר מאשר בתקופת טראמפ?

לאילו מדינות בלינקן מתייחס כאשר הוא טוען כי "בשנתו הראשונה של ממשל ביידן, ביצענו התקדמות מרשימה בהעמקת הקשרים עם בעלות ברית ושותפות"? רק אם הכוונה לקטאר או טורקיה, אם כי לא מדובר ממש בבעלות ברית או שותפות – קטאר מארחת את ראשי חמאס ומפיצה אסלאמיזם ברחבי העולם; טורקיה היא מדינה סוררת הנשלטת בידי בריון הנהנה מהגנת נאט"ו. הישג דיפלומטי אמיתי היה למשל פינוי הפיקוד הצבאי האמריקני מקטאר או הרחקת טורקיה מנאט"ו.

כמובן, בלינקן אינו שופך אור חדש על כמה מכישלונותיו החמורים ביותר. ישנו אזכור קצר בלבד לנסיגה מאפגניסטן, בפסקה העוסקת ברוסיה ובה הוא טוען כי הממשל "למד את הלקחים מן הנסיגה האמריקנית ההכרחית אך קשה מאפגניסטן, לקחים על הכל החל מתכנון נכון ועד לתיאום עם בעלות ברית, שאותם יישמנו". מהם הלקחים? לא ברור כלל.

בעדותו בפני הקונגרס בחודש דצמבר, בלינקן הגן על ההחלטה להחזיק את השגרירות האמריקנית בקאבול פתוחה, בטענה כי עשה זאת "משום שאף אחד לא צפה שהממשלה האפגנית וכוחות הצבא יקרסו במהירות כזו". ובכן, מי שלא הצליח לצפות מראש דבר ברור כל כך, ראוי שלא יכהן בממשלה ובמיוחד לא במחלקת המדינה.

באופן מדהים למדי, בלינקן מתגאה מאוד בכישלונות ממשל ביידן מול רוסיה, כמובן מבלי להודות שהצהרות מוזרות מפי הבוס שלו ככל הנראה שיכנעו את פוטין כי תוקפנות באוקראינה תתקל בעיקר במילים ריקות.

עוד טוען בלינקן כי נעשתה התקדמות משמעותית בכל הקשור ל"שכנוע בנות-הברית באירופה ובאסיה" לראות את סין יותר "יריבה שיטתית" ופחות "שותפה כלכלית". גם כאן, השפה הגבוהה אינה מתכתבת עם המציאות ובוודאי שאינה משכנעת את הקורא. למעשה, די מדהים לחשוב שבלינקן מבקש קרדיט על שהצליח לשכנע מדינות המאוימות בידי התוקפנות הסינית להיפגש ולדבר עם הסינים. הדבר דומה לתלמיד הדורש ציון רק כי רשם את שמו בראש דף המבחן.

לקראת סיום הראיון בלינקן מזכיר ביובש את החטופים המוחזקים בידי חמאס בעזה, ללא שום רמז לכעס כלשהו על עצם חטיפתם. אין גם שום רמז לכך שהוא בכלל מחויב לשחרור אותם חטופים, לפחות כפי שהיה מחויב לכפות על ישראל נסיגה מהרצועה.

במקום זאת, לבלינקן יש עוד החוצפה להתגאות בהתקדמות שנעשתה בכהונתו לקראת "אינטגרציה ונורמליזציה" במזרח התיכון, "כולל בין ישראל לסעודיה". זהו כבר אבסורד ממש. הדיפלומט החובב ג'ארד קושניר השיג בזמנו הקצר בממשל טראמפ פי כמה יותר מאשר איש המקצוע הוותיק בלינקן השיג בקריירה שלמה.

תחת הנהגת בלינקן, מחלקת המדינה החלה ב-2021 לדחוף להקמת מדינה פלסטינית והמשיכה בכך בכל הכוח מאז. רק לאחרונה בלינקן התעקש כי הדרך היחידה לנורמליזציה בין סעודיה לישראל עוברת בהקמת מדינה פלסטינית. הזמן יגיד האם הוא טועה כמו שטעה בעבר מזכיר המדינה ג'ון קרי, שב-2016 אמר כי ללא הסכם שלום מקיף בין ישראל לפלסטינים "לא יהיה שלום בין ישראל והעולם הערבי. הסכמי אברהם בהובלת קושנר הפריכו כמובן את האמירה המנותקת הזו.

בנאומו האחרון בתפקיד בשבוע שעבר, בלינקן האשים את ישראל בכך ש"באופן שיטתי חתרה תחת היכולת והלגיטימציה של החלופה היחידה לחמאס: הרשות הפלסטינית".

כל כך מושקע היה מזכיר המדינה ברעיון יצירת מדינה פלסטינית באמצעות רשות פלסטינית "מחודשת", עד שדו"ח הטרור האחרון של מחלקת המדינה מציין כי "הנשיא עבאס שמר על עמדה פומבית נגד הסתה לאלימות וטרור והדגיש את מחויבותו לפתרון שתי המדינות. זה נמשך גם לאחר ה-7 באוקטובר, למרות שלא גינה במפורש את המתקפה לאחר שהתרחשה".

תצוגה מרשימה זו של לוליינות רטורית מתעלמת כמובן מן העובדות הברורות. בתחילה, עבאס הכחיש את העובדה לפיה חמאס תקף את ישראל ב-7 באוקטובר. מפלגתו לא רק שיבחה את המתקפה אלא גם השתתפה בה. כאשר חוסל יחיא סינוואר, אדריכל ה-7.10, הפת"ח התאבל על מותו כשהאיד. כאשר במחלקת המדינה טוענים כי עבאס "לא גינה במפורש" את הטבח, הם מכוונים לאפשרות שאולי גינה אותו במרומז. רק דיפלומט אמיתי יכול להתחמק כך מהמציאות תוך שהוא שומר על פרצוף רציני.

לשון נקיה כזו יכולה גם לשמש לתיאור הולם לכהונתו של בלינקן כמזכיר המדינה: הוא הצליח לא להשמיד לחלוטין את שאריות המוניטין האמריקני. הוא לא מסר במפורש את אפגניסטן לידי הטאליבן. הוא לא מכר לחלוטין את ישראל לידי אויביה.

הסכם הפסקת האש שהוכרז בשבוע שעבר בידי ראש ממשלת קטאר נכנס לתוקף ימים ספורים לאחר מכן. בלינקן הגדיר את העסקה כ"הזדמנות היסטורית עבור האזור ומעבר לו". ההסכם אמנם נחתם אך הסיכוי שהפלסטינים יעמדו בו במלואו נראה קלוש. ממש ביום ההכרזה, אחד מבכירי חמאס הנותרים, חליל אל-חיה, נשבע להמשיך את "הג'יהאד וההתנגדות". בהמשך, ילדים עזתיים התאספו וקראו בעד מעשי טבח נוספים, ואם פלסטינית אחת הבטיחה עוד שבעה באוקטובר "מדי שנה".

בהנחה לפיה השלב הראשון בהסכם יעבור באופן חלק, וכך גם השלבים הבאים, ישראל תשחרר (שוב) אלפי מחבלים פלסטינים ותיסוג (שוב) מרצועת עזה. חמאס ישרוד וישתקם, והדיבורים בירושלים על ניצחון מוחלט יישארו בגדר חלום בהקיץ. יתכן כי זו מטרתה הסופית של מורשת בלינקן.

ומה צופן העתיד לאנתוני בלינקן? אולי כעת יתפנה להקים מחדש את להקת הרוק הישנה שלו (הידועה בשם “ABlinken” – הבנתם?) ולכפות על העולם עוד מוזיקה גרועה. תסריט סביר יותר יוביל למשרת הוראה מפנקת (בה לא ממש עוסקים בהוראה) באחת מאוניברסיטאות העילית. שם הוא יוכל להמתין בסבלנות לנשיא הדמוקרטי הבא בתקווה לחדש את מה שהוא עושה הכי טוב – להחליש את אמריקה ולחזק את אויביה.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה באתר נשיונל רוויו.