מרד הזונדרקומנדו: כשהיהודים עצרו את מכונת ההשמדה

בשבעה באוקטובר 1944 עצרו אסירי אושוויץ את פעולת הקרמטוריומים. שמונים שנה אחרי, היהודים שוב נדרשים לקחת את גורלם בידיהם

שמונים שנה לשחרור אושוויץ. צילום מסך מתוך סרטון הטקס

השבוע חל יום השואה הבינלאומי, 80 שנה בדיוק לשחרור אושוויץ. למעשה, כאשר שוחרר, הוא כבר לא היה ראוי לשם התואר "מחנה השמדה", שכן ארבעה חודשים לפני כן, עצרו היהודים בעצמם את פעולת הקרמטוריומים במכונת הרצח הגדולה ביותר שידעה האנושות.

היו אלה אנשי הזונדרקומנדו, אותם אסירים יהודים אומללים שאולצו לשרוף את בני עמם ולפעמים את בני משפחתם, שביצעו את הפעולה הנועזת.

באושוויץ פעלה מחתרת כללית, שמנתה כ-1,000 איש. המחתרת, בהנהגת אסירים פולנים, תכננה מרד מקיף במחנה. שאיפתה המרכזית הייתה לקבל עזרה מבחוץ, משום שללא עזרה זו, כך האמינו, לא יוכלו לבצע מרידה אפקטיבית מבפנים. הם פנו למחתרות הפולניות וניסו ליצור קשר עם ברית המועצות, אך העזרה בוששה מלהגיע. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו חלק מהמחתרת וחזו מקרוב ברצח המתועש יום אחר יום, דחפו לפעולה מיידית בכל מחיר – אך ההנהגה המרכזית בלמה אותם.

בספטמבר 1944, כשהפציצו האמריקאים את אושוויץ, נראות בתצלום אווירי מפורסם פצצות מרחפות מעל קרמטוריום 2, אך הן יועדו למטרה אחרת – מפעלי התחמושת שפעלו במחנה. באותה תמונה נראים יהודים מובלים מרמפת הרכבת אל הקרמטוריום – אך חיל האוויר האמריקאי לא הקדיש ולו פצצה אחת לעצירת מכונת ההשמדה.

עם התדלדלות משלוחי יהודי הונגריה, הבינו אנשי הזונדרקומנדו כי הם הבאים בתור. לאחר שנים של התנגדות פסיבית – כמו המסמכים שכתב זלמן גרדובסקי לתיעוד ההשמדה וצילומי שריפת הגופות המחתרתיים של אלברטו ישראל אררה – החליטו אנשי הזונדרקומנדו לקחת את גורלם בידיהם. באמצעות חומרי נפץ שהבריחו אסירות יהודיות ממפעלי התחמושת בהנהגת רוז'ה רובוטה, ניתן האות. קאפו הושלך חי לתוך התנורים, פוצץ הקרמטוריום, והמבנים הועלו באש. האס.אס דיכא את המרד באכזריות, ולאחר יום של מאבק דמים, כמעט כל המורדים נרצחו, אך מאותו יום – פסקה מכונת ההשמדה הגרמנית לפעול באופן תעשייתי. ההשמדה בגז באושוויץ נעצרה.

למעשה, גם בסוביבור וטרבלינקה כשנתיים קודם לכן, הופסקה ההשמדה רק הודות למרד יהודי מקיף שהתרחש במחנות אלה.

מעניין לציין כי התאריך המדויק בו התרחש מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, היה השבעה באוקטובר 1944. באותו שבעה באוקטובר, היהודים שהובלו עד פי פחת, הוכרחו להפנים את המסר המהדהד במסורתם הלאומית מזה דורות – אם אין אני לי, מי לי. אין מי שיעצור את השמדת היהודים, מלבד היהודים עצמם.

בימים אלו של שחרור חטופינו בעזה מידי תלמידי הנאצים החרוצים, אנו מתעוררים מחדש לאותה הבנה. מתוך מחסור בנשק וצבא מדולדל נאלצנו לקבל תכתיבים אמריקאיים, ולהשאיר את אויבינו על הרגליים. כעת הם מסובבים את הסכין שננעצה, בשטנה שאין מרושעת ממנה, ומכריחים אותנו לשלם בשחרור רוצחינו לחופשי תמורת חטופים חיים וגופות אזרחים תמימים, שנרצחו על ידם.

שמונים שנה לאחר יום השחרור הבינלאומי של אושוויץ – היום בו צעד הצבא האדום בשערי המחנה, חובה עלינו לזכור דווקא את הלקח שלמדו אבותינו ביום השחרור הלאומי של אושוויץ – השבעה באוקטובר 1944 – בו לקחנו את גורלנו בידינו. כשבאופק המזרח הולכת ונבנית פצצה, ומכל עבר נרקמות מזימות כנגדנו, נדרשים היהודים שוב לאותה משימה – לשים בעצמם, קץ להשמדתם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. כשיחידות הצבא האדום הגיעו לאושוויץ בסוף ינואר 1945 המחנה היה כמעט ריק. כ-10 ימים לפני ה'שחרור' הגרמנים נסוגו ולקחו איתם ל'צעדת מוות' לכיוון גרמניה את רוב אסירי המחנה, כ-60 אלף נפש. רובם נרצחו ע"י ה-SS או נפטרו בדרך. הרבה דובר ונכתב על סירוב בעלות הברית המערביות להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ, אבל כמעט כלום על הימנעות הצבא האדום מלתקוף את מחנות ההשמדה או לסייע לאסירי המחנות בכל צורה שהיא. לקומוניסטים היה חיל אוויר פעיל למדי. הם הפציצו עשרות פעמים במהלך המלחמה עם מאות מפציצים את הלסינקי בירת פינלנד, את קניגסברג בירת פרוסיה המזרחית ומקומות אחרים. גם ברלין הופצצה על ידם לא פעם מהאוויר. אחרי הניצחון הסובייטי בסטאלינגרד נעה החזית ללא הרף מערבה, ובראשית 1944 הצבא האדום היה כבר ממש קרוב למחנות ההשמדה מאידנק, בלז'ץ, טרבלינקה ואפילו אושוויץ. אבל עצירת מכונת ההשמדה הגרמנו-נאצית, השמדת היהודים ואפילו רצח מיליוני שבויי המלחמה הסובייטיים מעולם לא היו מטרות המלחמה של הקומוניסטים ובראשם שמש העמים שלהם סטאלין. וכך 'שוחררה' אושוויץ כמו ש'שוחררו' העצים והאבנים בסביבה – המחנה היה פשוט בקו ההתקדמות של הצבא האדום.