השמאל מצעיד את בריטניה בדרך הבטוחה לדיסטופיה

אם מפלגת הלייבור תזכה בבחירות, כך הבטיח קיר סטארמר בחודש יוני אשתקד, היא מתכננת "להצית מחדש את אש האופטימיות" בבריטניה. חודשים ספורים לאחר מכן נראה כי האש הזו כבתה. על פי סקר שנערך לאחרונה, שלושה רבעים מהבריטים סבורים כי המדינה מתקדמת בכיוון הלא נכון. לפי סקר אחר, 62% רואים את תפקוד הממשלה באור שלילי. לשם השוואה, כחצי שנה לאחר ניצחון סוחף דומה של הלייבור בבחירות 1997, 52% מהנשאלים הביעו שביעות רצון מתפקוד ממשלת טוני בלייר, ושבעים אחוזים היו מרוצים מראש הממשלה עצמו.

בלייר היה אדם בעל קסם חברתי מוגבל ומערכת ערכים שטחית שהצליח לא לאיים על התדמית הקוּלית של בריטניה באותה תקופה; סטארמר לעומתו מצטייר כעקשן ומשעמם ובעל נטיות אוטוריטריות בולטות פי כמה, מסוג האנשים שיעשו הכל כדי להתקדם. הוא תמך למשל בג'רמי קורבין לפני שפנה נגדו, אך התחפושת הנוכחית שלו – מעין שמאל מודרני רך בשילוב חספוס פועלי – נראית הולמת יותר את האיש.

גם הניצחון הגדול בבחירות נראה כיום שונה. ב-1997, הלייבור זכו ב-63% ממחוזות הבחירה וב-43% מכלל קולות המצביעים. תחת סטארמר, שיעור המושבים בפרלמנט נותר דומה אך הוא הצליח לגרוף רק כשליש מכלל הקולות, לא הרבה יותר מהבחירות ב-2019 בהן הלייבור הובס קשות. הרוב הנוכחי בפרלמנט הושג בעיקר הודות לשיטת הבחירות הבריטית שפעלה נגד הימין המפוצל בין השמרנים לבין מפלגת הרפורמה של נייג'ל פראג'. בפועל, הלייבור של סטארמר לא הייתה פופולרית במיוחד כבר אז.

בשלהי דצמבר, סקר מטעם חברת YouGov מצא כי רק 28% ממצביעי הלייבור סבורים כי הממשלה מבצעת עבודה טובה, ועיקר חיצי האשמה הופנו להתנהלות הכלכלית. בלייר ירש בזמנו כלכלה משגשגת הודות לקודמיו השמרנים. סטארמר לא נהנה ממזל דומה. המשבר הפיננסי ומגפת הקורונה הכו קשות בכלכלה הבריטית, והסחבת בהשלמת הברקזיט פגעה גם במסחר. המרוץ לאפס פליטות גזי חממה עד 2050 (טיפשות הנתמכת בידי כל המפלגות הגדולות) מתברר כמזיק מאוד כלכלית, בדיוק כמו העול הרגולטורי והתקציבי שנוצר מפניית השמרנים שמאלה.

המגזר הציבורי המשיך להתנפח, בעוד שיעור השכר הריאלי נותר כמעט ללא שינוי מאז 2008 ושיעור התמ"ג לא הראה גם הוא תזוזה משמעותית. נטל המס הוא הגבוה ביותר מזה שבעה עשורים, הגרעון התקציבי עומד סביב ארבעה אחוזים, ויחס הגרעון לתוצר (כ-100%, שיא של 60 שנה) הוא יותר מכפול מזה שקיבל בלייר. שיעור צמיחת התמ"ג היה חזק יחסית בחצי הראשון של 2024, אך החשש (שהתברר כמוצדק) מפני העלאות מיסים נוספות האט אותו מאוד. תחזיות לשיעור צמיחה שנתי של 1.5% נראות היום כמו תקוות שווא, ודעיכת שוק הנדל"ן מבשרת גם היא רעות.

התקציב אותו הציגה שרת האוצר רייצ'ל ריבס קידם העלאת מיסים משמעותית (במונחים נומינליים – הגבוהה ביותר אי-פעם) לצד שלל הלוואות והוצאות. פיסה גדולה מן העוגה יועדה למערכת הבריאות שאינה יודעת שובע. מן הסתם, "השקעות" יקרות נוספות שאינן כתובות בתקציב יתגלו בקרוב.

קמפיין הבחירות של הלייבור התחייב שלא להעלות את שיעורי מס ההכנסה או הביטוח הלאומי המוטלים על "האנשים העובדים". המשמעות הייתה מיסים חדשים על רווחי הון שמגיעים בעיקר ממעסיקים, ולמעשה מס חדש על העסקת "אנשים עובדים". חלק מהעלות תגולגל לצרכנים. שיעורי התעסוקה יספגו פגיעה, כמו גם מדד הביטחון בעסקים שצנח לשפל בדצמבר. לכך יש להוסיף כאמור את המרוץ להפחתת פליטות גזים, שתחת הלייבור כעת מואץ בפזיזות גדולה עוד יותר.

השפעת מדיניות האקלים על עלויות האנרגיה (כעת גבוהות ב-40 עד 50 אחוזים עבור משתמשים תעשייתיים ביחס אפילו לגרמניה היקרה) הולכת ונוגסת בתחרותיות של מה שנותר מהתעשייה הבריטית. וככל שהמלחציים הירוקות מתהדקות, כך נעלמות גם משרות. קריסת תעשיית הנפט והגז היא סיפור מוכר אך ישנן דוגמאות רבות אחרות, כמו למשל תהליך "המעבר" הכפוי לשימוש ברכבים חשמליים, אותו הממשלה מנסה לזרז אפילו כאשר הוא מאיים לדחוק לתהום את תעשיית הרכב הבריטית בה תלויות כמיליון משרות. תעשיית הכימיקלים החשובה "עומדת בפני הכחדה", כפי שהזהיר אחד מבכיריה. הטענות לפיהן משרות "ירוקות" חדשות יפצו על הפסדים כאלו, בין אם באיכות או בכמות, נשמעות כיום מגוחכות.

השאלות מי ואיך אמור לשלם על מדיניות האקלים הזו נותרו כתעלומה, מסתורית עוד יותר משום העובדה כי אף אחד לא באמת יודע מהו המחיר האמיתי. 500 מיליארד עד שנת 2050? אולי יותר? יהא אשר יהא סכום העתק, הוא בוודאי עוד יגדל לאור החלטת שר האנרגיה אד מיליבנד להקדים את התאריך בו אספקת החשמל תהיה נטולת פליטות פחמן "לחלוטין" מ-2035 (פנטזיה) ל-2030 (אחות – חלוק לבן בבקשה. מהר). רק הניסיון לעמוד במטרה בלתי אפשרית כזו ידרוש פניה לעזרה מיצרנים סיניים, שם ודאי נמצאות המשרות "הירוקות" באמת.

כבר כיום בריטניה מסתמכת באופן מסוכן ויקר על מקורות הפכפכים לאנרגיה מתחדשת. האצת התהליך הזה רק תגביר את הסבירות להפסקות חשמל, בעיה חמורה לכלכלה השואפת להיות תחרותית בעידן דיגיטלי. בטרם הבחירות, סטארמר אמר כי בריטניה זקוקה לשלושה דברים: "צמיחה, צמיחה וצמיחה". זו בטח לא תגיע מ"השקעות" ירוקות חסרות טעם, מעין תרגיל קנאי בהשמדת הון, בזמן שעסקים מסורתיים קורסים לאבק.

עם עלויותיו הנוסקות ושלל ההגבלות שהוא מטיל על הכלכלה כולה, המרוץ לאפס פליטות יהפוך בסופו של דבר לסוגיה רעילה פוליטית. הוא גם יוסיף למשבר הכלכלי הנמצא ממש מעבר לפינה, כאשר השווקים הפיננסים יתחילו לדאוג באמת מהמספרים העגומים שמציגה ממשלת הלייבור. אותות אזהרה הופיעו כבר בחודש שעבר, אז התברר כי למרות שרווחי ההון עלו מבחינה גלובלית, אגרות החוב של ממשלת בריטניה הציגו ביצועים גרועים יחסית. גם המשך התרסקות הפאונד מול האירו והדולר היא סימן מדאיג.

לשרת האוצר ריבס מרחב תמרון מוגבל. אם הצמיחה תמשיך להיות איטית וההכנסות ממיסים יפגעו, היא תעמוד בפני ברירה קשה: להעלות עוד יותר את המיסים, לקצץ בהוצאות או לנטוש את התוכנית לאיזון תקציבי עד 2029. תוכנית זו לא הייתה אמינה במיוחד מלכתחילה אך דחיית יישומה עלולה להבהיל את השווקים עוד יותר. גם העלאת מיסים בניסיון לפצות על אובדן הכנסות שמקורו במיסים גבוהים לא נשמעת כדרך האידיאלית קדימה. קיצוץ בהוצאות משמעותו קרב פוליטי בתוך השמאל. אז מה תעשה ריבס? התחזית הבטוחה היחידה בעניין היא שהדברים צפויים להיות מסובכים.

גם אם הממשלה תצליח איכשהו להדוף משבר כלכלי, הצרות עשויות להגיע מכיוון אחר. על פי סקר YouGov, הסוגייה הבאה בסדר העדיפויות של הבריטים היא הגירה ו-71% מהנשאלים מאמינים כי הממשלה עושה עבודה גרועה בעניין. חוסר שביעות רצון ממדיניות ההגירה הבריטית צמח מזה זמן, והמחזה של סירות החוצות את התעלה כשעל סיפונן "מהגרים לא סדירים" היה רק אחד מהגורמים לכך. בהתחשב במימדים האדירים של מספרי המהגרים, מדיניות השמאל בוודאי לא תשפר את המצב.

ההחלטה לעזוב את האיחוד האירופי הגיעה בחלקה בשל שיעורי הגירה גבוהים ממדינות האיחוד (ואחרות) לבריטניה. הרצון לשים קץ לתנועה חופשית של אזרחי האיחוד בתוך הגוש הייתה, מלבד אי-הכנת שיעורי בית, סיבה אחת בגינה ראשי הממשלה תרזה מיי ובוריס ג'ונסון לא ניסו כלל להשאיר את בריטניה כחלק מהשוק האירופי על בסיס הדומה למשל לנורבגיה שאינה חברה באיחוד. זו הייתה טעות גורלית.

ובכל זאת, כה חזקה ושגויה הייתה ההתמכרות הממסדית לייבוא כוח עבודה זול (הן עבור הסקטור הפרטי והן עבור שירותים סוציאליים), עד שגם מדיניות ההגירה של ג'ונסון לאחר הברקזיט, שהייתה אמורה להפחית במספרים ולהעדיף עובדים בעלי כישורים, פתחה עוד יותר את השערים לבריטניה. שיעור המהגרים השנתי בעשור שעבר עמד על כ-200 אלף איש בממוצע. בשנה שהסתיימה ב-30 ביוני 2023, ככל הנראה שנת השיא של גלי ההגירה, המספר עמד כבר על 906 אלף.

פארסת ההגירה הייתה רק אחת מרשימה ארוכה של נושאים בהם הציבור הבריטי אינו סומך על השולטים בו. ולמרות כמה הצהרות לוחמניות בעניין, לא נראה כי סטארמר עומד לשנות את המצב. זמן קצר לאחר שהפך לראש ממשלה, גל מהומות הנוצר בחלקו בשל שמועות לגבי זהות הרוצח, פרץ סביב רצח בדקירה של שלוש ילדות. התגובה המשטרתית הנחושה שבלמה את המהומות זכתה ובצדק לשבחים, אך התמקדות הרשויות בתפקיד הרשתות החברתיות בהצתת השטח לכאורה נראתה כמו ניסיון מטריד להסיט את הדיון מהסיבה האמיתית.

גם אם חלק מהפורעים אכן היו בריונים ופושעים, היקף האנדרלמוסיה מצביע על משהו עמוק יותר: לפחות שני שליש מהנשאלים בסקר YouGov נקבו ב"מדיניות ההגירה של השנים האחרונות" כגורם לתסיסה. זה לא מה שהממשלה רצתה לשמוע. לצד זאת גובר החשש כי חלק מהעונשים שנגזרו על מגיבים ברשתות החברתיות היו קשים מדי, במיוחד בהשוואה לעונשים הניתנים בדרך כלל לעברות חמורות בהרבה.

אכיפה בררנית היא מציאות בבריטניה. רצון הרשויות להעלים עין מתופעות מטרידות כדי לא לפגוע ב"יחסים בין קהילות" היווה חלק עיקרי בעליית מקרי ההתעללות המינית באלפי נשים וילדות מצד כנופיות של גברים ממוצא אסיאתי בעיקר, במהלך שנות התשעים והלאה. קיר סטארמר היה אז ראש התביעה הציבורית.

העניין הפומבי בסיוט הזה התעורר מחדש בעזרת ציוצים של אילון מאסק הקראו לחקירה יסודית של הזוועות, קריאות להן סטארמר התנגד בזעם. אני מניח שפחות בשל מבוכה מתקופת כהונתו כתובע, או מתוך הנחה כי חקירות קודמות ירדו לשורש הבעיה (הן לא), אלא יותר מתוך חשש שהממצאים עלולים להיות קשים כל כך עד שממשלתו תאבד שליטה על "הנרטיב" לגבי יחסים אתניים בבריטניה – סיפור אותו טיפחו ולעתים כפו כל הממשלות הקודמות. חלק מהתגובות ברשתות החברתיות אכן היו דוחות או לא הוגנות, אך הניסיון של סטארמר להסיט את תשומת הלב מן הזוועות שבבירור לא נחקרו היה גרוע עוד יותר. ההודעה על תוכנית משרד הפנים לבחון את העניין היא אולי צעד קטן וראשון בכיוון הנכון.

המאמצים לשמור על הסדר בבריטניה ומדינות אירופיות אחרות שהפכו לחברות רב-תרבותיות בניגוד לרצון רוב האזרחים, התמקד דווקא באוכלוסייה "הילידית". אותם אזרחים מגלים כיום שיש דברים שפשוט אסור להגיד ונושאים שעליהם אסור לדבר. ממשלת הלייבור תוסיף לרשימה זו בוודאי, כולל בבתי הספר. אך הטאבו החדש אינו מוגבל לשאלות של זהות, והוא עלול להשפיע על רבים אחרים שימצאו עצמם בצד הלא נכון של הניסיון הפרוגרסיבי לעצב מחדש את החברה.

תהליך סמכותני כזה מגיע בדרך כלל מלמעלה למטה, וככזה הוא שברירי במהותו. העובדה כי הרשתות החברתיות יכולות לסייע בשיבושו מדאיגה את אלו האחראים עליו, ויעידו על כך אינספור החוקים שעברו לאחרונה באירופה ובבריטניה במטרה לרסן שיח מקוון. מלחמות הרשתות רק צפויות להסלים.

קיר סטארמר, בינתיים, מחזיק ברוב גדול ואינו רואה צורך להקדים את הבחירות למועד כלשהו לפני 2029. אלא שכל עוד זהו המצב, "אש האופטימיות" אותה הבטיח להבעיר תיאלץ לחכות.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת נשיונל רוויו.