ברקזיט, יזע ודמעות: לכשלון המתמשך של תרזה מיי היה סוף ידוע מראש

תרזה מיי – אחת מהמנהיגות הגרועות ביותר הזכורות בעת האחרונה – הודיעה ביום שישי מחוץ למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג כי תסיים את תפקידה החל מה-6 ביוני.

"עשיתי כמיטב יכולתי", הדגישה. "עשיתי כל מה שיכולתי…אני מאמינה שהיה זה נכון להתעקש גם כאשר הסיכויים להצלחה נדמו נמוכים מאוד". ראש הממשלה המשיכה ואמרה:

במשך שנים רבות, סר ניקולס וינטון שהציל מאות ילדים מהכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה היה בין המצביעים במחוז שלי. בתקופה אחרת של מחלוקת פוליטית, כמה שנים טרם מותו, הוא  לקח אותי לצד באירוע ונתן לי עצה חשובה. הוא אמר: "לעולם אל תשכחי שפשרה אינה מילה גסה. החיים תלויים בפשרות". הוא צדק. כאשר אנו שואפים לפשרות הנזקקות בפוליטיקה שלנו, בין אם בהשגת הברקזיט או בשחזור הממשלה בצפון אירלנד, עלינו לזכור מה הביא אותנו לכאן"

אבל מה הביא אותנו לכאן, למקום המצער של משבר חוקתי וקיטוב קיצוני? האם היו אלה, כפי שטוענת מיי, כוחות שמעבר לשליטתה, או שמא שלוש שנים של מנהיגות כושלת? על פי בקשתה שלה, בואו ננסה להיזכר.

התנהלות רשלנית

תרזה מיי הפכה לראש ממשלה לאחר שתוצאות משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי הביאו להתפטרותו של דיוויד קמרון ביולי 2016. בחודש מרץ 2017 החליטה מיי להפעיל את סעיף 50 באמנת ליסבון, שהניע את תהליך הברקזיט ונתן לבריטניה שנתיים בדיוק להיפרד מהאיחוד.

באותה שנה החליטה מיי גם על בחירות בזק, שהובילו לאיבוד כוח משמעותי של מפלגתה והציבו את מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין במרחק נגיעה מראשות הממשלה. בחיפוש אחר תמיכה מול האיום הזה, מיי נאלצה ליצור קואליציה עם מפלגת האיחוד הדמוקרטי מצפון אירלנד.

בשל הנזק החמור שנגרם מהבחירות המיותרות, היה זה רגע מתאים בעבורה להתפטר. אך היא לא עשתה זאת. לאחר שהדגישה בחוסר כנות את מחויבותה לברקזיט בכל מצב, מיי גיבשה עסקת נסיגה גרועה במיוחד, שהתרסקה התרסקות היסטורית בפרלמנט. גם זו הייתה הזדמנות עבורה להתפטר, אך היא שוב לא עשתה זאת. הצעותיה נדחו פעמיים נוספות בבית הנבחרים, ובכל פעם מיי החליטה להיאחז בתפקיד, גם כאשר שרדה בקושי הצבעת אי-אמון בחודש דצמבר.

אז מה ניתן ללמד מכל זה? בנאום הפרישה שלה הדגישה מיי את הערך שבפשרה, אך התנהלותה הרשלנית במשא ומתן של הברקזיט לא נבעה מניסיון אסטרטגי לדאוג לאינטרסים של בריטניה. היא קרתה בשל חוסר יכולת פוליטית ומתוך ניסיון למזער נזקים ממהלך שהשתבש לחלוטין.

מיי אותתה לאיחוד האירופי שהיא לא מתכוונת לעזוב ללא הסכם, ובכך אפשרה לבריסל ולרוב בפרלמנט המתנגד לברקזיט לדחוק אותה לפינה. אחרי הבחירות ב-2017, מיי החלה בהדרגה לבצע ויתורים שלא היו עולים על הדעת מבחינת תומכי העזיבה. הדיונים בנושאי אירלנד וצפון אירלנד, הכשלונות בפרלמנט, אך יותר מכל – הניסיון לדיונים עם מפלגת הלייבור והמחשבות על משאל עם נוסף.

תקופה מכריעה

החיים אכן תלויים בפשרות, אך לא כאלו הנעשות מעמדה של חולשה. באפריל 1938 ובעקבות האיום הפשיסטי המתגבר באירופה, גם ראש הממשלה הבריטי דאז נוויל צ'מברליין חיפש "פשרות". בניסיון להגיע ל"שלום מכובד", הוא נכנע כמעט לכל דרישותיו של היטלר.

אמנם סאגת הברקזיט רחוקה מלהיות מלחמת עולם והאיחוד האירופי כמובן אינו היטלר, אך זוהי ללא ספק בין הסוגיות החשובות ביותר בהיסטוריה הבריטית לאחר המלחמה. גם בבית הנבחרים ובממשלה יודעים זאת היטב, כפי שכתבתי בפרופיל על שר החוץ לשעבר ותומך הברקזיט בוריס ג'ונסון:

בארמון ווסטמינסטר ישנם ארבעה פסלי ברונזה המתנשאים מעל לפסלים קטנים של ראשי ממשלה פחות ידועים. הארבעה הם דיוויד לויד ג'ורג', וינסטון צ'רצ'יל, קלמנט אטלי ומרגרט תאצ'ר. אחד מעוזריו של ג'ונסון מצביע על שני האחרונים ואומר לי: "אנחנו חיים בתקופה מכריעה, ואנו זקוקים לראש ממשלה בסדר גודל כזה". בוודאי לא בוריס, יהיו כאלה שימחו, בידיעה שהמצב של בריטניה יכול להיות הרבה יותר גרוע, כפי שלמעשה הוא כיום"

תרזה מיי אמרה כי היא "מתחרטת עמוקות" על כך שלא הצליחה לספק את הברקזיט. אך לפני שלוש שנים, כך נראה, גם מנהיג בינוני היה מסוגל להצליח היכן שנכשלה ולפעול למימוש עזיבת האיחוד ברוב סביר. מנהיג בינוני שעשה את הטעויות אותן ביצעה תרזה מיי, היה יודע מתי עליו לפרוש. דווקא בנושא הזה מיי לא גילתה שום פשרות, והתפטרה רק כאשר לא נותרה לה ברירה.

ולכן איני חשה צער עבורה או עבור המורשת שהותירה: מפלגה שמרנית מפולגת והרוסה, ומצד שני גל פופוליסטי גואה שתומך ביתר שאת בברקזיט.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.