טקס ההשבעה החד-צדדי של נשיא העליון החדש חושף את המשבר העמוק במערכת המשפט. המערכת אולי חוגגת, אבל אמון הציבור בשפל חסר תקדים
באחד מרגעי השיא בסרט 'טיטאניק', בעוד ספינת הענק שוקעת לאיטה במי האוקיינוס הקרים, חברי התזמורת מתעקשים להמשיך לנגן על הסיפון עד הרגע האחרון ממש בניסיון להרגיע את הנוסעים ולשדר עסקים כרגיל. סצנה אומללה דומה שוחזרה ביום חמישי בבית הנשיא בירושלים, עם השבעתו של יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון.
שופטי בג"ץ וחבריהם התאספו למסיבת הכתרה פרטית, ללא ראש הממשלה והשרים שבחרו לא להשתתף בפארסה, ואת המבוכה שעל פניהם היה קשה להסתיר. גם להם היה ברור כי האירוע המוזר מסמל שפל נוסף וחסר תקדים באמון הציבור בבית המשפט, רגע לפני הטביעה הסופית. אבל המנגינה הייתה חייבת להימשך גם במעמד צד אחד. החליפות גוהצו והנאומים נכתבו, כולם חייכו למצלמות בתצוגת משחק מושלמת והריעו לקיסר.
זה היה כאמור רק השלב האחרון בתהליך התדרדרות ארוך בניצוחו של הנשיא החדש, מינוי שלא רק בהכרח בעייתי על פי כל קנה מידה, אלא גם התנהל מראשיתו והתבצע באופן כוחני ופסול, ובדיוק כמו טקס האַפּותיאוזה המבוים בשבוע שעבר – תוך בוז מוחלט לציבור ונציגיו, סירוב מוחלט לכל פשרה או הסכמה וחוסר שקיפות מהמם. וכך, במקום דמות ממלכתית ומאחדת שאמורה להיות צחה מכל רבב, קיבלנו בראשות בית המשפט נשיא שנוי במחלוקת עזה הנתפס בעיני חלקים רבים בציבור כלא ראוי לתפקידו הרם.
במשך כל כהונתו ירחפו מעל יצחק עמית ענני החשדות הקשורים להתנהלות אישית מטרידה ומעגל אינסופי של ניגודי אינטרסים, מינוי כל כך שנוי במחלוקת עד שהיה צורך (שוב) לכפות אותו למעשה באמצעות פסיקות חבריו השופטים ודיונים חפוזים ומוטים לחלוטין בוועדה לבחירת שופטים, בהשתתפות הנבחר עצמו. דמוקרטיה, כך מסתבר, היא שלושה שופטים המחליטים מי מביניהם יבחר לנשיא בית המשפט.
מה חשבה למשל השופטת דפנה ברק-ארז כאשר הצביעה בוועדה בעד מינוי חברה עמית? כנראה שכחה את המאמר הנוקב בו הסבירה כי "ניגוד עניינים של בעלי תפקידים הוא בעת ובעונה אחת שכיח וטורד מנוחה", ואף הדגישה כי "העמדה המשפטית הבסיסית שוללת קבלת החלטות בידי מי שיש לו עניין (אינטרס) נוסף בנושא ההחלטה, מעבר לזיקות שיש לו לנושא ההחלטה כבעל הסמכות לקבלה". בנוגע לעניינים שלהם עצמם, אצל שומרי הסף שלנו יש נאה דורש אך אין נאה מקיים.
מה היו חושבים דורות של יועצים משפטיים ומבקרי מדינה שהקדישו מאמצים רבים למאבק בשחיתות וחשיפת ניגודי עניינים, בראותם מתיישב על כס הנשיא אדם אשר דן בענייני עיריית תל-אביב בזמן שהיא מנהלת נגדו הליך משפטי, דן בענייני בנק בו אחיו משמש כבכיר, או פוסק בענייני חברה בבעלות גיסו? וזה עוד לפני שדיברנו על שלל החשדות סביב התנהלותו האישית בסוגיות חוקי בניה ועוד.
מה היו תוהים לעצמם דורות של שופטים ונשיאים שהעלו על נס את חשיבות אמון הציבור במערכת המשפט, כאשר מינוי נשיא בית המשפט דורס ברגל גסה כל שריד לאמון כזה? מה שווים היום כל הגיגיהם של אגרנט, אולשן ושמגר על שלטון החוק ודמות השופט חסר-הפניות, כאשר אחד מיורשיהם מגלם את ההפך הגמור?
תשובה אפשרית של תומכי האקטיביזם המשתולל תעסוק בוודאי בפלפול נוסף וחסר פשר על "מנהג חוקתי" או "נוהג מקובל" בהליך מינוי הנשיא, בהתאם ל"שיטת הסניוריטי" המעוותת והייחודית לישראל. אלא שכל המנהגים או החוקים בעולם לא הפריעו לאותם שופטים ממש לבטל בהבל פה חוקי יסוד ולהתערב בכל סוגיה אפשרית בחיי המדינה, עם כל הסמכות ואפס אחריות, וגם זאת תוך לוליינות משפטית חסרת בסיס או היגיון. גם זה מן הסתם לא יפריע להם להמשיך להטיף לנו מוסר דמוקרטי.
שופטי בג"ץ הנוכחיים הפכו את עצמם במודע ובמכוון לשחקנים במשחק הפוליטי, אך מבלי שקיבלו כל סמכות לכך ובוודאי לא זכו מעולם לאמון הציבור. בהתעקשותו המוזרה של יצחק עמית הוא ממשיך ושוחק עד אבק גם את מה שנותר מאותו אמון, ומכתים בכתם בל-ימחה את מה שנותר משלטון החוק בישראל, הכל לצלילי התזמורת הנוגים. כבוד הנשיא אולי נהנה מההצגה הקטנה שארגן לעצמו אבל זהו ניצחון פירוס מבחינתו. הוא יודע שאמון הציבור מזמן בשפל, והציבור ונבחריו יודעים שמכאן התיקון חייב להתחיל.
הכל נכון. רק שבניגוד לסרט, הטיטאניק כאן לא טובעת. גם לא מטאפורית. *כי אפילו אם* נניח שמהיום ועד סוף הדורות אף צד במפה הפוליטית יותר לא יגרום עוולות לשני והזדמנויות שוות להתקבל לטייס, יחידה 8200 ותפקיד שופט עליון. *גם אז* השמאל יוכל להמשיך לצחוק בליבו שאת העוולות, חלקן דרקוניות ביותר, האפליות וכתוצאה מאלו הסבל והנזקים לימין הוא כבר גרם בלי לשלם מחיר.
גם הרכוש העודף שצבר השמאל על הגורמים המזוהים עימו – עודף לעומת מצב של העדר נעוולות והאפליות כלפי הימין – השמאל כבר ימשיך להחזיק ואף לצבור עליו תשואות ולהעביר בירושה לצאצאים שמטבע הדברים יהיו בד"כ שמאלנים גם הם. דבריי נכתבו לאור הכרותי את הסלחנות הפתלוגית של הימין הישראלי-יהודי. פתלוגית אף לעומת זו של קבוצות נרדפות אחרות בהיסטוריה.
הערה צדדית:
התזמורת של הטיטניק דווקא פעלה מסיבות טובות. לפי עדויות ניצולים, המטרה היתה להרגיע את הנוסעים על מנת לאפשר לצוות להעלות אותם לסירות ההצלה באופן מסודר ככל האפשר ללא רמיסות ודחיקות שעלולות לסכן חיי אדם.
הנגנים הוכרו לאחר מותם כגיבורים.
כך שההשוואה לשופטים שלא פועלים מתוך גבורה ואלטרואיזם היא שגויה.
מדוע זהו "ניצחון פירוס"?
מושג, אשר מתייחס כידוע לנצחון בקרב, שהושג במחיר כה גבוהה לצד ה"מנצח" – שלמעשה, הופך אותו (הצד ה"מנצח") לחסר יכולת לנצח בכל קרב נוסף ולפיכף, להפסיד בסופו של דבר במערכה. האם אני מתכוון לשאלה השגורה "ומה אתם פשוטי העם תעשו לנו, אייטולות המשפט"?
האם אני מתכוון שהגיעה העת, להפסיק לקיים את פסקי הדין?
הרי סופה של כל מערכת יחסים המתבססת על אלימות, מתחילה מהתנתקות מהצד האלים. זה שבלעדיו אתם "כלום לא דמוקרטי". הרי אלימות העליון והאייטולות שבו (שמעתם פעם את עלי ח'אמנאי אומר "טעיתי"? אז למה, כאשר מדובר בדפנה ברק-ארז, ציפיתם שתגיד?) מבוססת בדיוק על כך, שחוסר קיום פסקי דין תהיה שבירת כלים מוחלטת ותוביל לאנרכיה מוחלטת ובפועל, הריסת מדינת ישראל. האם לכך אני רוצה לקרוא?
אז יוצא בכלל, שאין לנו פשוטי העם, שום דרך להעביר ביקורת על החלטות העליון וזה לא משנה מה הם עשו? והיות ואיננו רוצים להרוס את המדינה בעצמינו, נמשיך לקיים את גחמות ה"עליון", גם אחרי ההצגה המגוחכת בבית הנשיא?
אז התשובה לכל השאלות מעלה, היא שלילית.
מדוע? בגלל שלל פסיקותיו בניגוד עניינים חמור, שהמוני אזרחי ישראל, ספק אם ראו? (התשקורת הישראלית, באמת מסקרת את אלה ומדגישה בפני הצופה הישראלי, את הסתירה האיומה בין השפה הגבוהה בפסיקות העליון ומעשיו בפועל?)?
וגם אם נניח שיראו – לא יהיו עייפים אחרי יום עבודה (בואו נניח שיוצגו באופן מדויק ומדגיש את חומרתם, במיוחד מול דיעות ה"שופטים" עצמם – שזוהי הנחה כמעט בלתי אפשרית, עבור התשקורת הישראלית אבל בואו ניתן בהם אמון הפעם) ויפעלו לבדוק את הנאמר וכמה זה חמור? ולא ילכו לאיבוד, בתוך פרופוגנדה של התשקורת הישראלית, אשר תספר להם, מעשיות אלף לילה ולילה, כיצד בטופס x של השופט y כתוב z ולכן בחוק a, סייג b כתוב שניגוד עניינים זה c ולפיכך בגלל טופס y כתוב ששופט z ישר כמו האות x?
אז כאמור, התשובה לכל השאלות היא שלילית.
אז מה הדרך שיש לי, להתנגד לטקס המגוחך והכתרה עצמית של המלך לואי עמית ה-14? (הוא כבר אמר, L'loi, c'est moi? רק שואל) אז הדרך היא פשוטה – אמירת אמת.
ואין אמת חשובה יותר כעת, מהציטוט של האפיפיור של כנסיית ה"משפט" ב"כבודו" ובעצמו:
"הכנסת רשאית לקבוע בחוק יסוד שאין ביקורת שיפוטית חוקתית, ובית-המשפט לא יוכל להפוך קביעה זו", אמר ברק. "אם בית-משפט יפסול חוק בטענה שהוא איננו חוקתי, יכולה הכנסת לגבור על פסילה זו בהפיכת החוק שנפסל לחוק יסוד".
מקור: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=743373 (צלמו מסך, לפני שתקשורת האח הגדול, יעלים ראיות ל-מה היה לפניו), תקראו את המאמר.
זהו ציטוט כל כך חד משמעי, שאין שום דרך גם לחסידים השוטים ביותר של האייטולות, לסתור זאת ומסיבה זו, הם משקרים עכשיו שזו זכות וחובה ש"תמיד היו" לאייטולות.
ומי שנאלץ לשקר – תמיד מפסיד. זו הסיבה כמובן, שזהו כמובן, ניצחון פירוס.
אם העוולות והנזקים שכתוצאה מהשקר אינם מכוסים על ידי פיצוי הולם לנפגעים מהם, ואילו מחולליהם אינם באים על עונשם המלא בריבית דריבית, אז השקר ניצח גם אם "מהיום והלאה יותר אף צד במפה הפוליטית לא יעז יותר…". הימין גם באמת צריך להפסיק להיות לאומי בכל מחיר. לאומי כן, אבל לא במחיר של ויתור על הפיצויים הכבדים מאד המגיעים לו.
הנקודה היא שלצד שחיקת אמון הציבור, שופטי בג״ץ גם שוחקים את האכפתיות שלהם ושל חבריהם במערכות אחרות(פוליטיקה, תקשורת וכו׳) מאותו האמון.
לאט לאט מתבססת אליטה שלא אכפת לה מה הציבור חושב ומרכזת בידיה את הכח לכפות את רצונה על אפו ועל חמתו של הציבור(כמו שאמר בכיר לשעבר אחד ״במדינה שולטים כ-3000 איש״).
אפשר לקוות שזה עוד יביא לנפילתם אבל בינתיים החלפת הרמטכ״ל והשגת התמיכה של סער ברפורמה מרגישים הרבה יותר כנצחון פירוס.
נקווה שהציבור יתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. ״כל מה שהרוע צריך זה חוסר מעד של הטובים״(אדמונד בורק).