200 שנה לעידן ג'קסון: הרגע שבו השתנתה הדמוקרטיה האמריקנית

אנדרו ג'קסון היה אדם שקשה להתעלם ממנו. הוא נולד למהגרים אירים איפשהו בגבול שבין צפון ודרום קרוליינה (לא ברור עד היום היכן) והעביר את ילדותו על רקע מלחמת העצמאות. כנער הוא שימש כמעביר מסרים עבור המורדים, תפקיד מסוכן שכן שליחים היו נורים בלי הבחנה. הוא תיעב את הבריטים בשל תקרית כואבת שחווה: כשקצין בריטי שבה אותו ופקד עליו לנקות את מגפיו בעודו לובש אותם, אנדרו הצעיר, אז רק בן 13, סירב. הקצין שלף חרב והניף אותה על הנער, שהרים את ידו כדי לגונן על פניו. ג'קסון יצא מהתקרית עם חתך מכוער בלחי, שנותר כצלקת עד יומו האחרון, ושנאה עזה לבריטים.

לאחר המלחמה הוא עקר מערבה לטנסי, שם הפך לחקלאי, ולעורך דין. הוא ייצג את מדינת טנסי בסנאט, שם גילה את העולם הפוליטי מלא התככים והדילים, שהגעיל אותו. תומאס ג'פרסון שצפה בו נואם פעם אחת תיאר את הצעיר בעל הטמפרמנט הנפיץ, כשפעם אחת קם לנאום, והיה כה מוצף בזעם ורגש עד כדי השתנקות שמנעה ממנו לדבר, והוא התיישב בחזרה בכיסאו, אדום מבושה וזעם. ג'קסון תיעב את הפוליטיקה של וושינגטון. את הדילים, הבריתות, הממכר הפוליטי והעקרונות הגמישים, ופרש מתפקידו לאחר שישה חודשים בלבד באומרו:

"נולדתי עבור הסופה, ואין השקט מטיב עימי"

בין גידול סוסי מירוץ וקיום שורה של דו-קרבות עם אישים שונים שהעליבו אותו, ג'קסון קיבל פיקוד על המיליציה של טנסי, ובתפקיד זה טבח באינדיאנים שנואי נפשו משבט הקריק במלחמת הקריק. הטבח היה כה קשה, שמי הנהר בו התקיימה הלחימה נצבעו אדום. משם ג'קסון ירד דרומה להגן על ניו אורלינס במלחמת 1812, והסב לבריטים תבוסה כואבת כשקטל כמעט 300 חיילים בריטיים אל מול 13 הרוגים בלבד מאנשיו. הקרב בניו אורלינס, שהתקיים ימים בודדים לאחר חתימת הסכם השלום שסיים את המלחמה (הוא נחתם בגנט, בלגיה, ועל כן החדשות על חתימתו הגיעו זמן רב אחרי החדשות על הניצחון בניו אורלינס), הזניק את שמו של ג'קסון מעלה והפך אותו לגיבור מלחמה נערץ. לאחר המלחמה הוא פלש על דעת עצמו לפלורידה כדי לבער ממנה את הפיראטים ששכנו בה ותקפו ספינות וכפרים אמריקניים באלבמה וג'ורג'יה. את הפשיטות תדלקו הבריטים והספרדים, ופלישתו של ג'קסון גרמה לתקרית בין לאומית שבסופה ספרד "מכרה" את פלורידה לארצות הברית, וג'קסון מונה למושל הצבאי שלה. לכן, בשנת 1824, ג'קסון החליט שהגיעה העת לפרוע את הפופולאריות שלו, ותומכיו בוושינגטון הגישו את שמו כמועמד לנשיאות.

בחירות 1824

אבל בשנת 1824, ג'קסון לא היה האדם השאפתן היחיד שנכנס למירוץ לבית הלבן, מספר אנשים נוספים, שאפתניים לא פחות ממנו לטשו עיניים לתפקיד. ראשית, מזכיר המלחמה ג'ון קלהון העולה כמועמד אפשרי. מזכיר האוצר ויליאם קרופורד, גם הוא מזכיר מלחמה לשעבר וסנאטור שאף להחזיק בתפקיד, ומבית הנבחרים הפציע הנרי קליי, יו"ר הבית וראש סיעת "הניצים" שדחפה למלחמת 1812.

ג'ון קווינסי אדמס היה בשנת 1824 ובטופ שלו. הוא היה מזכיר המדינה, תפקיד עם נגיעה לענייני פנים ולמדיניות החוץ, שכמעט היווה נשיא שני בהיקף סמכויותיו, הוא ניסח את דוקטרינת מונרו, שגריר בשורת מדינות, סנאטור, ובנו של ג'ון אדמס. היו לו את הרקע והכישורים המתאימים ביותר מבין כל אנשי השכבה הפוליטית בארצות הברית, האינסיידר הפוליטי האוליטימטיבי של תחילת המאה התשע עשרה, ומועמדותו לנשיאות עם פרישתו של הנשיא מונרו הייתה טבעית ביותר.

בחירות לנשיאות אז היו שונות בהרבה ממה שאנחנו מכירים היום. ביחסי הכוחות בין המדינה לממשל הפדרלי שהיו אז, הבחירות לנשיאות היו שוליות ביחס לבחירות שהתקיימו במדינות עצמן, והיו מעין תחרות עסקנית בין פונקציונרים, לוביסטים ובעלי עניין. רק בשנת 1824 עצמה החלו המדינות בכלל לספור את מניין הקולות בבחירות, לא לכל הגברים הלבנים הייתה אז זכות בחירה, ובחירת האלקטורים, האנשים שעדיין היו אמונים על בחירת הנשיא בפועל, הייתה סגורה ברוב המדינות, עם דילים פוליטיים בבתי המחוקקים או בריתות בין בעלי כוח ששלחו את אנשיהם לתפקיד האלקטור. גם לא כל אחד יכל להגיש את מועמדותו, אלא התאגדויות בקונגרס, לא פעם בשליחות גורם זה או אחר, היו מעלות מועמדים לנשיאות ואלה היו מוגשים לקלפי ולבחירת הציבור.

שנת 1824 הייתה אם כן שנה חשובה – המפלגה הפדרליסטית, מפלגתם של וושינגטון, המילטון וג'ון אדמס, התפרקה לחלוטין, במיוחד אחרי מלחמת 1812, והמפלגה הרפובליקנית של ג'פרסון נותרה המפלגה היחידה במדינה. הדבר הגיע לכדי כך שכשהנשיא מונרו התמודד לנשיאות בשנית בשנת 1820 הוא רץ ללא מתנגדים ורק הצבעה סוררת של אלקטור שתיעב אותו אישית מנעה ממנו לשחזר את בחירתו של וושינגטון פה אחד. אבל כאמור, ג'ון קווינסי אדמס לא היה לבד בשאיפותיו הנשיאותיות.

העסקה המושחתת

רבים בוושינגטון התפלאו על מועמדותו של "היקורי הזקן" (כינוי שג'קסון קיבל בשל קשיחותו ונכונותו לסבול יחד עם חייליו, והשווה אותו לעץ היקורי שנודע כעץ קשה), תומאס ג'פרסון קבע שהוא חושש עד מאוד מן האפשרות שאדם כג'קסון יהיה נשיא. לשם כך אחד מתומכיו של ג'קסון, ג'ון איטון, יצא לעיתונות בסדרת מאמרים בשם "מכתבי וויומינג" שבהם קבע שהאופי אינו השיקול העיקרי עבור מועמד לנשיאות, שהשחיתות והאינטריגות שולטות ומשחיתות את השכבה הפוליטית באמריקה, ושהיותו של ג'קסון אאוטסיידר פוליטי אינה חיסרון אלא מעלה חשובה:

"בבחירתו של המנהיג העליון של איחוד זה, אין אנו צריכים להסתכל אך ורק על מעלותיו השכליות של המועמד […] חוזק האופי, העמידות, והמטרה הם אלו שעושים את האדם"

המסר החדשני שניסח איטון התגלה כאפקטיבי. סדרת המכתבים הצליחה מעל למצופה בהתמודדות הסופית בין ארבעת המועמדים. בתום ספירת הקולות, הראשונה בארצות הברית, התגלה שג'קסון, הגנרל הפופולארי ואיש הספר (Frontier) הגיע ראשון, לפני ג'ון קווינסי אדמס, ויליאם קרופורד והנרי קליי, עם רוב הקולות, והגיע ראשון בספירת האלקטורים. אבל, איש מן המועמדים לא השיג רוב, והחוקה קבעה שבמצב כזה על שלושת המועמדים שהשיגו את מספר הקולות הרב ביותר להגיע לבית הנבחרים. כך יצא שג'קסון, אדמס וקרופורד עמדו להתמודד שוב, כשהנרי קליי, שזכה במספר הקולות הנמוך ביותר, הודח. אבל קליי הוא יו"ר בית הנבחרים, ולמעשה הפך לממליך המלכים.

עוד בטרם שלושת המועמדים עמדו להצבעה בבית הנבחרים, ויליאם קרופורד מת משבץ, כך שהמרוץ הצטמצם לג'קסון ואדמס בלבד, כשקליי יושב בתפקיד יו"ר בית הנבחרים. על פי החוקה, ההצבעה בבית הנבחרים אינה על בסיס אישי, אלא כמדינות, כך שהמועמד שזוכה ברוב המדינות (במקרה הזה 13 מדינות) מתמנה לנשיא. מיד בסיבוב הראשון 13 מדינות הלכו לאדמס, שהפך לנשיא, וזמן קצר לאחר מכן מינה את הנרי קליי לתפקיד מזכיר המדינה. ג'קסון ותומכיו השתוללו מזעם.

ג'קסון תיעב דילים ועסקנות, ומה שהוא ותומכיו כינו "העסקה המושחתת" רק העמיקו את אמונתו שוושינגטון מושחתת וחייבת ניעור רציני. עיתון אחד שתמך בג'קסון תיאר את העסקה במילים "רגועות" משהו:

"בתשעה בפברואר מתו בוושינגטון הסגולה, החירות והעצמאות של ארצות הברית, שהומתו ברעל שהקיזו ידיהם המרעילות של הנוכל ג'ון קווינסי אדמס והנרי קליי"

הדיל של אדמס וקליי הפך עבור ג'קסון להוכחה הניצחת לכך שרצון העם עוות. לימים, הוא יבסס את התפיסה שלו, שאנו מכירים כ"דמוקרטיה ג'קסונאית" על פנייה עממית לציבור, והצבת רצונותיו של הציבור בראש סדר העדיפויות, תוך דחיקת כל אלמנט שנתפס ככזה שפוגע ברצון העם או באינטרסים שלו. משום כך, לא הייתה לג'קסון ואנשיו בעיה להכשיל את אדמס, והם יצאו נגדו למערכת שיבוש. אדמס סייע להם. בניסיון לחמוק מתדמית המושחת שהדביקו לו אנשי ג'קסון אדמס סירב למנות אנשים שתמכו בו, ולא פיטר או הזיז אנשים שפעלו נגדו. כך יצא שתכניותיו הגרנדיוזיות לפיתוח תשתיות כמו גשרים, דרכים ותעלות, הקמת אוניברסיטאות ומצפי כוכבים, ויוזמות דומות ל"תיקונים פנימיים", רוסקו בזאת אחר זאת בקונגרס שנשלט על ידי ג'קסון ותומכיו, ארבע שנים אחרי "העסקה המושחתת" הגיע הזמן לסיבוב שני, ומכוער.

בחירות 1828

ג'קסון היה נחוש להיבחר, ולהפוך את מה שהוא ראה כבחירות שנגנבו ממנו, ונחוש לא פחות לנצח כשלזכותו תמיכה עממית רחבה. לשם כך ג'קסון ותומכיו הקימו את המכונה הפוליטית הראשונה בתולדות ארצות הברית – המפלגה הדמוקרטית. מי שניצח על מלאכת המיכון הפוליטי היה מרטין ואן ביורן מניו יורק, עסקן ממוצא הולנדי שהבין שכדי לזכות באופן עממי, צריך תשתית עממית ועמוקה. לשם כך הוא יזם את "הועידה הארצית", כינוס כלל מדינתי של חברי המפלגה החדשה על מנת לבחור את המועמד לנשיאות.

אבל מעבר לועידה, ואן ביורן קידם פעילות בשטח בדמות ועידות עממיות. הנוסחא הייתה פשוטה להפליא: אנשי המפלגה הדמוקרטית בעיירה או כפר היו מארגנים הפנינג לכל דבר, עם ליקר, נגנים, וברביקיו, ובמהלך המשתה, שאליו היו מוזמנים כולם, היו אוכלים, שותים, רוקדים, והכי חשוב, מריעים לג'קסון, ומעבירים שורה של החלטות בעדו, כדי לתת את התחושה שישנה התארגנות עממית גדולה למען ג'קסון, וכך כל מי שהיה בא חש שהוא חלק מתנועה גדולה. הטקטיקה הזאת עקפה את העסקנים, ולמעשה יצרה לחץ מלמטה על הנציגים השונים לתמוך בג'קסון ואנשיו.

אבל עם כמה שהתשתית הפוליטית של ג'קסון הייתה חזקה, עדיין היה צריך לנצח בבחירות, ואלו היו מטונפות במיוחד. אדמס ואנשיו מיהרו לתקוף את ג'קסון על הטמפרמנט שלו, על הקריירה שלו כאיש צבא מופרע, על הדו-קרבות שבהם השתתף, ועל היותו דיקטטור מטעם עצמו. אבל מה שהיווה את לב התקפותיהם היה הגילוי הצהוב על חייו הפרטיים: רייצ'ל ג'קסון, רעייתו של אנדרו, התחתנה איתו בטרם התגרשה מבעלה הקודם, שאותו עזבה. את החשיפה סיפק עיתונאי מסינסנטי, מקורב להנרי קליי, שהדפיס את פרוטוקול הגירושים של הזוג. התוצאה הייתה התקפה פרועה על רייצ'ל ג'קסון בת ה-61, שהוצגה כפתיינית שעלולה להחריב את הרפובליקה כולה, וכונתה זונה בגלוי. רייצ'ל עצמה נפגעה עמוקות מההתקפות וכתבה לידידה:

"מי נשפטה חמורות כמותי. אויבינו טבלו את חיציהם ברעל ושילחו אותם בי"

ג'קסון ואנשיו השיבו בהאשמות לא פחות קשות כלפי אדמס: שקנה שולחן להימורים, שחי עם אשתו בטרם נישאו, והחמורה שבהאשמות – שכשגריר ברוסיה הוא סיפק פרוצה אמריקנית לצאר הרוסי. האשמות שהיו מופרכות לחלוטין. אבל זה לא עזר לאדמס. הוא נחל כישלון צורב מול ג'קסון. אבל ג'קסון לא זכה ליהנות מניצחונו; זמן קצר לאחר שנבחר, רייצ'ל ג'קסון מתה במפתיע מהתקף לב ושברון לב, וג'קסון לא מחל על כך מעולם. עבורו, קליי ואדמס רצחו את רעייתו. הוא התאבל עליה ארוכות, התפלל מספר התפילה שלה, דיבר איתה כל ערב, וביקר את קברה באחוזתו "הרמיטג'" כל ערב.

נגד הממסד

אבל בשוך האבל, ג'קסון היה נחוש לשנות את וושינגטון בכל מחיר. כבר בהשבעתו הוא ביצע שינוי ראשון, כשהזמין את תומכיו הרבים, אנשים פשוטים, לתוך הבית הלבן. החגיגה הפכה לאנדרלמוסיה אחת גדולה, שהותירה את הבית הלבן הרוס, וג'קסון עצמו הוברח מן הדלת האחורית אחרי שכמעט נמחץ למוות. ההשבעה של "המלך אנדרו" זיעזעה את החברה הגבוהה בוושינגטון אבל ג'קסון לא נתן להם דקת חסד. זמן קצר לאחר שהושבע לתפקידו, ג'קסון, כמו טראמפ 200 שנים אחר כך, החל לפטר עשרות פקידים ואנשי ממשל, חלקם כאלו שהיו בתפקיד מאז נשיאותו של וושינגטון, והחליף אותם באנשי אמונו, תחת הסיסמא "למנצח, הפרסים" (To the victor, go the spoils). מלחמתו של ג'קסון בממסד נכנסה להילוך מהיר זמן קצר לאחר המינויים, עם פרשיית מין.

ג'ון איטון, מנסחם של מכתבי וויומינג ומזכיר המלחמה, ניהל קשר רומנטי עם אישה נשואה בשם פגי איטון, שבעלה היה קצין בצי. כשבן זוגה של איטון מת, איטון לא התאבלה אלא מיד עברה לגור עם מזכיר המלחמה, והשמועות על הרומן נחשפו. נשות השכבה הפוליטית; נשותיהם של הסנאטורים, חברי הקונגרס, ובעיקר חברי הקבינט של ג'קסון, סירבו להיות בחברתה של איטון, וכפו עליה בידוד חברתי. ג'קסון, שעדיין התאושש ממותה של אשתו רייצ'ל, גיבה את מזכיר המלחמה שלו ואמר לחברי הקבינט שלו שעל נשותיהם להתרועע עם איטון, אך הנשים עמדו בסירובן. במשך שנה שלמה געשה וושינגטון, עד שלג'קסון נשבר, והוא פיטר את הקבינט שלו. נזעם מ"פרשת התחתוניות", ג'קסון איבד את אמונו בקבינט והחל להסתמך על יועצים שונים שבאו לבית הלבן דרך דלת המטבח, והחליף את שרי ממשלתו באופן תכוף, לטובת המטבחון. מקרה נעים פחות במלחמתו של ג'קסון בממסד היה בדמות החוק להזזת האינדיאנים, שגירש חמישה שבטים מתחומה של ג'ורג'יה. בית המשפט העליון קיבל את עתירת הצ'ירוקי נגד החוק, אך ג'קסון התעלם מהפסיקה, והתוצאה הייתה שאחד מכל חמישה אינדיאנים שגורשו מת בדרך מערבה.

משבר הביטול

האיזון בין מדינות ארצות הברית היה תמיד שברירי, ובמהלך כהונתו של ג'קסון הוא עמד למבחן חמור. מדינות הצפון היו תעשייתיות, והתבססו על מסחר בין לאומי, בעוד שהדרום היה חקלאי. משום כך, מכסי מגן, היוו נושא נפיץ. מכסי המגן פגעו ביכולתו של הדרום לייצא כותנה, אבל הם גם היו מקור ההכנסה העיקרי של הממשל הפדרלי, בתקופה שלפני מס הכנסה. לכן, כאשר הקונגרס העביר מכס מגן גבוה, דרום קרוליינה החקלאית הודיעה כי המכס אינו חוקתי, וכי יש לה זכות לבטל אותו (Nullify). מי שהוביל את גישת הביטול היה לא אחר מאשר ג'ון ס' קלהון, סגנו של ג'קסון, ואיש דרום קרוליינה בעצמו. קלהון קיווה שג'קסון יצדד בו, ובהגיע יום הולדתו של תומאס ג'פרסון ארגן יחד עם תומכי ביטול נוספים חגיגה בהשתתפות 'אולד היקורי'.

בזה אחר זה הרימו המשתתפים כוסות בעד זכויות המדינות, העבדות, והביטול. אלא שאז ג'קסון הרים את כוסו, והרים לחיי

"האיחוד הפדרלי שלנו, שעלינו לשמר"

המשתתפים נאלמו. ומכאן המשבר רק התדרדר. דרום קרוליינה הקשיחה את עמדתה, ואיימה בפרישה מן האיחוד. ג'קסון איים בתגובה לפתוח במלחמת אזרחים, להוביל בעצמו צבא לדרום קרוליינה ולתלות את קלהון על העץ הראשון שימצא. אבל כוחות "רגועים" יותר בקונגרס הובילו פשרה, בראשם ג'ון קווינסי אדמס (שנבחר לקונגרס שנתיים לאחר שהפסיד את הנשיאות) והנרי קליי, ובמסגרת הפשרה דרום קרוליינה התחייבה שלא לפרוש מן האיחוד, והמכס הורד בתמורה. ג'קסון, בעל העבדים, צידד באיחוד בשעת המבחן.

מלחמת הבנק

אחד הנושאים שהעסיקו את ארצות הברית בשנותיה הראשונות היה ויכוח של ממש על טיב הכלכלה שלה. אלכסנדר המילטון, מזכיר האוצר הראשון, רצה מדינה תעשייתית, עם מסחר בינלאומי ותאגידים. אל מולו, ג'פרסון רצה בחברה חקלאית, כמעט אוטרקית, שבה לכל אדם תהיה את חלקת האדמה שלו. אנדרו ג'קסון, בעל מטע כמו ג'פרסון, לקח את הטענות הג'פרסונאיות צעד אחד קדימה, כשעמד להיבחר בשנת 1832.

ג'קסון ראה בבנקים, ובמערכת הקפיטליסטית, סכנה לאדם הפשוט ולבעל המלאכה. הוא ראה בתאגידים יצורים חסרי פנים ללא גוף לדקור ונשמה לקלל, ומעל לכולם, הוא תיעב את הבנק של ארצות הברית, בו ראה גוף בלתי נבחר שיכול להרוס חיים. הוא תיעב את הכסף מנייר שהבנק הנפיק, מתוך אמירה שכסף עשוי רק ממתכת. בשנת 1832 ג'קסון עמד לבחירה מחדש, ומולו התייצב הנרי קליי. קליי נתמך על ידי הבנק ועל ידי המנהל הכללי שלו, ניקולס בידל. קליי החליט לאתגר את ג'קסון והגיש חוק להארכת הפעילות של הבנק, אף שהיו עוד ארבע שנים בטרם פקיעתו. ג'קסון היה באותו הזמן מרותק למיטתו לאחר ניתוח בכתף, להוצאת קליע שנתקע שם שנים קודם. ממיטת חוליו ג'קסון נהם לעבר יועצו הקרוב מרטין ואן ביורן

"הבנק מנסה להרוג אותי, אבל אני אהרוג אותו"

ג'קסון פתח במלחמה נגד "מפלצת הבנק" והאניש את האויב החדש שלו. החוק להארכת פעילות הבנק של ארצות הברית הונח על שולחנו בארבעה ביולי אותה שנה, מתוך מחשבה של קליי שג'קסון לא יעז להטיל עליו וטו, אבל הוא לא קרא נכון את הגנרל הקשיש, שהטיל וטו מוחלט. הוא ריסק את קליי בבחירות ברוב עצום, והורה למזכיר האוצר שלו לבטל את פעילות הבנק. המזכיר סירב, וג'קסון פיטר אותו. המזכיר הבא גם סירב וגם פוטר. לבסוף מונה רוג'ר טאני, מי שלימים יוביל את פסק הדין בפרשת דרד סקוט, וזה ביטל את הבנק, למורת רוחו של הקונגרס. עד הקמת הפדרל ריזרב בשנת 1913 תתנהל ארצות הברית ללא בנק מרכזי.

אנדרו ג'קסון נכנס לוושינגטון כשהוא נחוש לשנות את הממסד הפוליטי שלה. שמונה שנות כהונה סוערות הוא יצר את המכונה הפוליטית, שכלל את שיטת המינויים, נלחם בסקנדלים, פורשים, הבנק ואפילו ניסיון התנקשות. הממסד הפוליטי וה"מומחים" היו בעיניו לצנינים, והוא סירב להכיר בסמכות שלא ניתנה על ידי העם האמריקני. בימים אלו ממש, 200 שנה לאחר בחירתו של אדמס, מטלטל דונלד טראמפ (שאף השיב את דיוקנו של ג'קסון לחדר הסגלגל) את הממסד הוושינגטונאי תחת הכותרת של מלחמה נגד שלטון הפקידים הבלתי נבחרים. טראמפ ותומכיו חושפים אט אט כיצד גופי ממשל הפכו ללא יותר מכלי נשק פוליטיים, וכיצד רצון העם האמריקני עוות על ידי "המומחים" מטעם עצמם. הגילויים החדשים על סוכנות הפיתוח הבינלאומית של ארצות הברית (USAID) ששימשה כלי לבחישה בדמוקרטיות שונות, בהן ישראל, והחלטות של שופטים פוליטיים שמונו על ידי אובמה נגד מדיניותו של טראמפ, עוררו מחדש את עקרונות הדמוקרטיה הג'קסונאית.