כמינוי של רגב היועמ"שים עיכבו אותי שנתיים, אך כשהגיע טרופר אישרו אותי ברגע

יש דיפ-סטייט? ועוד איך! מאיפה אני יודע? מניסיון אישי, וגם מעשרות סיפורים שאני מכיר מקרוב.

אסתפק בסיפור שלי הקטן על תפקיד קטן עוד יותר ואת המסקנה אשאיר לסוף. אי שם כשמירי רגב הייתה שרת התרבות (אפריל 2018), הוצע לי להצטרף כנציג ציבור למדור מחקר ומורשת. מדובר על תפקיד בתשלום סמלי מאוד, עם השפעה מאוד-לא גדולה. הסכמתי להצטרף כדי לתרום מהידע שלי, וגם כדי לקבל פרספקטיבה נוספת על אחורי הקלעים של קבלת החלטות בממשלת ישראל.

מילאתי את כל הטפסים שהייתי צריך למלא וציפיתי לבאות. הבאות לא הגיעו ומדי כמה חודשים שלחתי מייל לדרוש בשלום המינוי הזוטר שקיבלתי. התשובה הקבועה שקיבלתי: ממתינים לאישור הלשכה המשפטית. בחודש מאי 2020 התפרסמה ידיעה חדשותית המלגלגת על ניגריה, ואני ניצלתי את ההזדמנות לספר לעולם שאצלנו המצב לא הרבה יותר טוב.

זמן קצר לאחר מכן התחלפה השרה מהליכוד, והשר חילי טרופר ממפלגה שאינה הליכוד נכנס לתפקיד. עם כניסתו לתפקיד התעוררו החברים בלשכה המשפטית, החלו לעבוד ובתוך חודשים ספורים אושר המינוי המיוחל. אני לא יודע אם אושרתי בזכות היכרות קודמת עם השר החדש וחלק מאנשי צוותו, אבל לישיבה השנייה של המדור כבר הגיעו גם כל המינויים החדשים (והראויים, למען הסר ספק) של השר החדש.

אז מה קרה כאן בעצם? ייעוץ משפטי שממנה את עצמו להיות שומר סף במקום למלא את תפקידו הבסיסי כמשרת ציבור, מחליט באופן שרירותי לתקוע מקלות בגלגלים בכל יוזמה או מינוי (אפילו זוטר) של שר (או שרה) שלא בא לו טוב בעין. למה? ככה. השרה מוכרזת כאויב והיועץ המשפטי נהפך לו לרועץ.

במדינת ישראל, כל שר שנכנס לתפקיד יודע לומר שהיכולת שלו לקדם מדיניות תלויה בשיתוף הפעולה שלו עם הדרג המקצועי. מלבד מספר מוגבל של משרות אמון, רובו הגדול של עמדות המפתח והביצוע במשרד הממשלתי מאויש על ידי הדרג המקצועי, דרג שאמור להוציא לפועל את מדיניות השר. מילת המפתח היא אמור. בפועל, יותר ויותר פקידים לוקחים לעצמם את החופש להחליט עם איזה שר ואיזו תוכנית הם משתפים פעולה, ובאילו מקרים הם גוררים רגליים.

תודות לממשלת השינוי – ממשלת האחים של בנט-לפיד, זכיתי להיחשף להבדלים הדרמטיים של הייעוץ המשפטי לשתי הממשלות. ראיתי זאת מקרוב במינויים ראויים של ממשלות נתניהו שסוכלו אחד אחרי השני, וראיתי זאת במינויים לא יותר ראויים של ממשלת בנט שאושרו עם אפס קלאס ואפס מאמץ. אני מדבר על כל התפקידים מרמת מנכ"ל משרד ממשלתי ומטה. תבדקו מה היה הרזומה של מנכ"לית משרד ראש הממשלה של יאיר לפיד ותבינו את הסיפור כולו.

הערה חשובה: זה שיש דיפ-סטייט, לא אומר שכל עובד במגזר הציבורי הוא חלק מאותו דיפ-סטייט. הדיפ-סטייט הם שכבה דקה של בעלי תפקידים (בעיקר יועמ"שים, אבל לא רק) בשירות הציבורי, שמינו את עצמם להיות שומרי סף שנועדו למנוע מנבחרי הציבור הלא נכונים לשלוט ולמשול. כל עוד זה תלוי בהם, הם דואגים לקדם רק את מי שחושבים כמוהם, ולתקוע את מי שלא. ראיתי בחיי גם בעלי תפקידים שלא אוחזים בדעות הנכונות אבל מבינים היטב באיזה צד מרוחה הגבינה, ולשם הקידום "המקצועי" העתידי עושים ניתוח להחלפת עמוד שדרה.

במציאות כזו, לא פלא שאנו מגיעים למצב בו 99 אחוז מהיועצים המשפטיים בשירות הציבורי מוציאים שם רע לכל השאר. למצב הנורא הזה יש פתרון אחד: הפיכת תפקיד הייעוץ המשפטי למשרת אמון של נבחרי הציבור. השר ימנה את היועצים המשפטיים כשייכנס לתפקיד והם יסיימו את כהונתם בסיום הקדנציה של השר. כל עוד זהו לא המצב, כל יועץ משפטי הוא מלך שיכול להחליט אילו החלטות הוא מעכב, אם באמצעות שביתה שקטה, ואם באמצעות המצאת "מניעה משפטית" כיד הדמיון.

זה לא אומר שצריך לוותר על מוסד שומרי הסף, אבל אותו צריך יהיה להגדיר באופן חד וברור. שומרי הסף צריכים להיות מבקר המדינה וגם החשב המשרדי. אפשר לשקול גם בעלי תפקידים נוספים. כאשר שלטון המשפטנים יואיל בטובו לאפשר את פיצול תפקיד התובע הכללי ולהפקיע את סמכויות התביעה מהיועץ המשפטי לממשלה, אפשר בהחלט יהיה להוסיף גם את התביעה הכללית לרשימה החיונית של שומרי הסף, שכן איננו מעוניינים בנבחרי ציבור שיפעלו באופן שאינו חוקי. תפקידו של התובע הכללי הוא להעמיד לדין במידת הצורך שרים, פקידים ושאר מקבלי החלטות שפעלו בניגוד לחוק.

כדי שכל השינויים הללו יקרו, הציבור בישראל צריך להכיר בקיומו של הדיפ-סטייט שפועל במחשכים. כדי לפעול נגד מי שפועל במחשכים, צריך לפתוח את התריסים ולאפשר לאור השמש לשמש כחומר החיטוי הטוב ביותר של המגזר הציבורי.

עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית וסמנכ"ל פורום קהלת