מנחם נאבת: ההתנגשות החרדית בחברה הישראלית

בפרק נוסף של הפודקאסט "כור ההיתוך", שניאור ובר מארח את מנחם נאבת, ראש מרכז "חוכמה" ומחבר הספר "חרדים אל דברו", לשיחה מרתקת על מהות החרדיות, זהותה, והאתגרים העומדים בפניה בחברה הישראלית העכשווית. השיחה נגעה בשאלות יסוד כמו "מהי חרדיות?" ו"מי הוא חרדי?", תוך שהיא מציעה מבט רענן ומעמיק על התופעה שמעסיקה את השיח הציבורי בישראל.

מנחם נאבת פותח את השיחה בהתייחסות לשאלה המוכרת והחוזרת: מה מגדיר חרדי? הוא מציין כי ההגדרות המקובלות – כמו שמירת תורה ומצוות, התבדלות, ציות לגדולי תורה או חינוך במוסדות חרדיים – הן רבות ומגוונות, אך לדעתו אינן ממצות את המהות האמיתית של החרדיות. "הגדרות סוציולוגיות נוטות להתמקד במוסדות, בלבוש או בהתנהגויות חיצוניות", הוא אומר, "אבל אני רואה את החרדיות כתנועה דתית-רוחנית ששמה במרכז את ההתמסרות לתורה ולמצוות כבסיס לקיום היומיומי".

נאבת מבחין בין "מגזר" ל"תנועה" – מושג מרכזי בספרו. בעוד המגזר מייצג את המבנים החברתיים והסוציולוגיים של החרדים, התנועה היא הלב הרוחני: תשוקה עמוקה לתורה שמעצבת את הזהות החרדית. לדבריו, רוב המחקרים מתמקדים במגזר ומפספסים את המהות התנועתית, שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים ביהדות, הרבה מעבר להמצאה מודרנית כפי שטוענים חוקרים מסוימים.

חרדי מבפנים: זהות אישית וחברתית

נאבת, שגדל בחברה החרדית ולמד בישיבת פונוביץ', מביא פרספקטיבה ייחודית כמי שחי את החרדיות מבפנים. הוא מסתייג מהגדרתו כ"חוקר חרדיות" במובן האקדמי, ומדגיש כי עיסוקו הוא יותר במחשבת ישראל ופילוסופיה דתית. עם זאת, הוא מודה כי ספרו "חרדים אל דברו" מציע מבט חדש על התופעה, תוך קריאת תיגר על הנחות יסוד במחקר המסורתי.

כשנשאל אם הוא רואה עצמו חרדי, נאבת עונה בהבחנה מעניינת: "מבחינה סוציולוגית, אני משתייך לחברה החרדית – התחנכתי במוסדותיה, ילדיי לומדים בהם, ואני חלק מהמרקם הזה. אבל מבחינת זהות, זה מורכב יותר. אני מזדהה עם התנועה הרוחנית של ההתמסרות לתורה, אך יש לי ביקורת על היבטים מגזריים רבים". הוא מבקר את הרדוקציה למושג הזהות, שלדעתו מקבעת אנשים בתבניות נוקשות במקום לאפשר מורכבות אנושית.

אחת התפיסות הרווחות על החרדים היא שהם קבוצה הומוגנית. נאבת מפריך זאת: "מי שמסתכל מבפנים רואה גיוון עצום – בין חסידים לליטאים, ספרדים לפלג הירושלמי, חרדיות מודרנית לנטורי קרטא". הוא מדגיש כי ההבדלים אינם רק קבוצתיים, אלא גם אישיים, שכן "בני אדם שונים זה מזה, גם בתוך מגזר סמכותני". עם זאת, הוא מוסיף כי יש מוטיב מאחד: "התשוקה למרכזיות התורה בקיום היהודי משותפת לכל הגוונים, גם אם היא מתבטאת בדרכים שונות".

ביקורת על חקר החרדיות

נאבת אינו מקבל את התפיסה המקובלת שחרדיות היא תופעה מודרנית, תגובה להתנגדות להשכלה ולחילון. "זו פריזמה דיכוטומית שמבוססת על תזת החילון", הוא טוען, "היא מניחה שהמודרניות היא רציונלית והתקדמות, בעוד הדת היא מסורתית וסגורה. אני מבקש לקעקע את ההנחה הזו". לדבריו, החרדיות אינה "דת חדשה" אלא תנועה דתית עם שורשים עמוקים ביהדות המסורתית, שמתאימה עצמה לסביבה המשתנה.

הוא גם נוגע בסטריאוטיפ של "חרדים בורים מול משכילים". "איך אפשר לקרוא בורים לחברה שמקדשת את הלמידה כערך עליון?", הוא שואל, ומוסיף כי ההשכלה המודרנית נתפסת כחשובה רק משום שהיא שימושית, בעוד לימוד תורה נתפס כחסר רלוונטיות – תפיסה שהוא מבקר כשטחית.

חרדיות כ"מחלת אהבה"

אחד החלקים המסקרנים בספרו נקרא "חרדיות כמחלת אהבה". נאבת מסביר: "זו תשוקה עמוקה לתורה ולמצוות, התמסרות טוטלית שיש בה גובה רוחני, אבל גם סכנות. כמו אהבה, היא יכולה להיות סוערת וחיובית, אך גם להפוך לפתולוגית כשמתקשחת לאידיאולוגיה סגורה". הוא מדגיש כי המונח "חרדים אל דברו" מבטא חרדה חיובית – לא פחד ממשהו, אלא התמסרות למשהו גדול יותר, כמו חרדת קודש.

גיוס והתנגשות עם החברה הישראלית

השיחה נוגעת גם בסוגיית הגיוס, נקודת חיכוך מרכזית בין החרדים לחברה הישראלית. נאבת מכיר בצדק שבטענות כלפי החרדים: "יש אי-צדק גדול בכך שמגזר שלם לא משתתף בנטל, במיוחד כשאנו רואים את המחיר שמשלמים אחרים". הוא מבקר את ההתנכרות של חלקים בחברה החרדית, אך מציין כי זו תופעת שוליים ולא מייצגת את המיינסטרים.

לדעתו, הפתרון טמון ב"שותפות" ולא ב"השתלבות" או "התבדלות". "השתלבות מרמזת על כור היתוך שבו החרדים נדרשים להיטמע, והתבדלות היא הסתגרות. שותפות היא דיאלוג, שבו כולם יושבים סביב שולחן אחד ומחפשים מרחב משותף". הוא מזהיר מפני המשך המגמה המגזרית, שמובילה לניכור ולפילוג בעם היהודי.

התפרקות שלטון המרנים

בנוגע להנהגה החרדית, נאבת מאשר כי יש התפרקות של "שלטון המרנים", אך לא של החברה עצמה. "הגידול הדמוגרפי הפך את החרדים למגזר ענק שלא ניתן לנהל על ידי דמות אחת", הוא מסביר. בעבר, המנהיגים היו כריזמטיים ונשאו תחושת שליחות לאומית; כיום, הם משקפים חברה שמתמקדת בשימור עצמי יותר מאשר בחזון גדול. עם זאת, הוא רואה בכך גם ברכה: "ריבוי פרספקטיבות ורבני קהילות הוא חזרה למסורת יהודית אותנטית".

לסיום, נאבת מציג שני תרחישים לעתיד החרדיות בעוד 70 שנה. התרחיש הפסימי: המשך התבדלות שיוביל לקטסטרופה לעם היהודי ולמדינה. התרחיש האופטימי, שבו הוא תולה תקווה: צמיחת החברה החרדית לצד פתיחות גוברת, שותפות עם החברה הישראלית והפיכת המתבדלים לשוליים. "אחרי השביעי באוקטובר ראינו ניצנים לכך – חרדים רבים חשו דחף להשתתף ולתמוך", הוא מציין, ומוסיף כי הדור הצעיר פתוח יותר, מה שמחזק את התקווה לשינוי.

פודקאסט 'כור ההיתוך' בספוטיפיי ויוטיוב הפך לקול חשוב ומשמעותי בשיח הציבורי, הודות לתמיכה שלכם. בואו לקחת חלק והיו שותפים בפעילות של שניאור ובר באמצעות הלינק המצורף.