מאה שנה לצה"ר – התנועה שעיצבה את הימין הישראלי

הקמת הצה"ר והאידיאולוגיה המייסדת

ברית הציונים הרוויזיוניסטים (בראשי תיבות הצה"ר), שידועה גם בשם התנועה הרוויזיוניסטית, הוקמה בשנת 1925 כתוצאה ממחלוקת בתוך התנועה הציונית על דרך מימוש הרעיון הציוני. הייתה זו המפלגה הראשונה בתנועה הציונית שהציגה את עצמה כתנועת שינוי, כשהשינוי המוצע היה כפול: בתוכן האידיאולוגי ובדרך הביצוע. עם זאת, היא הציגה את עצמה כממשיכת דרכם המדינית של בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו. על דגלה חרטה את הרעיון הלאומי כרעיון מוניסטי (אחדותי), חד-נס, המנוגד לרעיונות הציוניים-סוציאליסטיים אשר שילבו שני עקרונות שונים: הסוציאליסטי והלאומי. התנועה הרוויזיוניסטית ראתה את עצמה כמייצגת האידיאל הלאומי, בניגוד לאינטרסים מעמדיים צרים.

בראש התנועה עמד זאב ז'בוטינסקי (1880–1940) עד למותו. ז'בוטינסקי, דמות כריזמטית מרתקת, היה סופר, משורר, מתרגם ועיתונאי בעל כושר נאום יוצא דופן שהותיר את רישומו על רבים, אף מחוץ לעולם היהודי. כמנהיג פעיל, היה ממקימי ההגנה העצמית ברוסיה בשנת 1905, ממייסדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, ממקימי ההגנה וממנסחי רעיון הקמת צבא יהודי כתנאי הכרחי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולקיומה. ז'בוטינסקי היה הדמות המרכזית שהניעה את הקמת המפלגה לאחר התפטרותו מההנהלה הציונית בינואר 1923. התפטרותו נבעה מאי-הסכמתו למדיניות ההנהלה הציונית. מאמריו בעיתונות והרצאותיו ברחבי אירופה קנו לו אוהדים רבים בקרב יהודי העולם, שדרשו להקים מסגרת פוליטית חדשה.

התרחבות ומבנה ארגוני (1925-1933)

בתגובה ללחצים מצד תומכיו הרבים, הקים ז'בוטינסקי בשנת 1924 מטה בפריז שנועד לאחד את כל הקבוצות האופוזיציוניות בתנועה הציונית שהזדהו עם רעיונותיו. בין ה-25 ל-30 באפריל 1925, התכנסו בפריס נציגים של קבוצות אלה מרחבי העולם היהודי. בהתכנסות זו הוכרז רשמית על הקמת הצה"ר. המסגרת החדשה הכריזה כי שאיפת הציונות היא הקמת קהילה יהודית שתהווה רוב באוכלוסיית ארץ ישראל משתי גדות הירדן. אנשי המסגרת החדשה הצהירו על היותם חלק בלתי נפרד מהתנועה הציונית. בנוסף, הם דרשו לחדש את הגדודים העבריים כחלק מחיל המצב הבריטי בארץ ישראל.

התנועה הרוויזיוניסטית הקימה מוסדות ומסגרות ארגוניות מגוונות: קרן כספית ("קרן תל חי", לונדון 1929), ארגוני שטח (ברית נשים רוויזיוניסטיות), שירותי בריאות (קופת חולים לאומית, 1933), איגוד מקצועי (הסתדרות עובדים לאומיים, 1934) ועיתונים במגוון שפות. בין העיתונים הבולטים שהתפרסמו בארץ ישראל היו "הירדן" ו"המשקיף".

תנועת הנוער בית"ר (ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור), שהוקמה כבר ב-1923, חברה לתנועה הרוויזיוניסטית והציעה דרך ייחודית להגשמת הרעיון הציוני: הכשרה צבאית של הנוער היהודי. לראשות התנועה מונה זאב ז'בוטינסקי המוגדר עד היום כראש בית"ר (בוועידת דנציג, 1931).

דרכה הפוליטית של התנועה לוותה במחלוקות מרות ולעתים אף בהתנגשויות אלימות עם התנועות הציוניות הסוציאליסטיות. גידולה המהיר (פי 15 בתוך שש שנים בלבד) החריף את העימותים הבין-מפלגתיים והפך אותה למועמדת משמעותית להנהגת התנועה הציונית. התנועה, שהחלה כתנועה חוץ-ממסדית, ביקשה לפעול בדרכים לא שגרתיות בתוך הממסד הציוני, לעתים קרובות תוך יציאה מהקונצנזוס הציוני והיהודי המקובל.

עימותים ופילוגים (1933-1935)

עימות פנימי על ההנהגה ודרך הפעולה של התנועה התחולל ב-1933, כשהשאלה המרכזית הייתה האם להישאר במסגרת התנועה הציונית או לפרוש ממנה לאחר שזו דחתה את הדרישה להכריז על הקמת מדינה כמטרתה המרכזית. ז'בוטינסקי דרש לפרוש מהתנועה הציונית. התוצאה הייתה שקבוצה בראשות מאיר גרוסמן, מבכירי התנועה, פרשה והקימה את מפלגת המדינה היהודית. מתיחות פנימית וחיצונית נוספת נוצרה סביב קיומה של הגנה ב', שלימים הפכה לארגון הצבאי הלאומי. השאלות המרכזיות היו מידת כפיפות המחתרת להנהגת התנועה הרוויזיוניסטית, קביעת מפקד הארגון, ובהמשך – אופי הפעילות של המחתרת.

במהלך השנים הצטרפו לתנועה הרוויזיוניסטית קבוצות רדיקליות מקסימליסטיות מימין. הבולטת שבהן הייתה 'ברית הבריונים' בהנהגת אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג (אצ"ג) ויהושע השל ייבין. קבוצות אלה הביאו להקצנה בעמדות חברי התנועה, בעיקר בקרב הצעירים. ההנהגה המבוגרת, בראשותו של ז'בוטינסקי, התנגדה למגמות ההקצנה, אך נגררה אחר פעילותן של קבוצות אלה. בין הנושאים השנויים במחלוקת היו היחס לבריטניה והקמת מחתרת. אחימאיר הניח את הבסיס לשיח מהפכני בקרב אנשי הימין הרוויזיוניסטי.

חברי ברית הבריונים הואשמו ב-1933 ברצח חיים ארלוזורוב, מנהיג מרכזי בתנועה הציונית הסוציאליסטית. אף שזוכו מההאשמה, הפרשה נותרה כפצע פתוח בין השמאל והימין והגבירה את המתח הפוליטי. האשמות כלפי הרוויזיוניסטים כתומכי טרור פשיסטי ואנטי-דמוקרטי הובילו למפגש היסטורי בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון בלונדון.

המפגש נועד להרגיע את המתיחות ולהסדיר את היחסים בין הסתדרות העובדים הלאומית להסתדרות הכללית, כחלק ממאמץ רחב יותר לשיפור היחסים בין התנועה הרוויזיוניסטית למפלגות הציונות הסוציאליסטית. למרות שהשניים הגיעו להסכמות, אלה היו טעונות אישור מוסדותיהם. בעוד הכינוס העולמי השישי של התנועה הרוויזיוניסטית בקראקוב אישר את ההסכם, חברי ההסתדרות דחו אותו, ובכך הותירו את המתח והעימות על כנם.

התנועה הרוויזיוניסטית החלה לפעול עצמאית בנושאי מדיניות, והדגש הושם על המאבק נגד גרמניה הנאצית. דרישתם הייתה להחרמת גרמניה ולחרם עולמי עליה. הרוויזיוניסטים יזמו פטיציה הקוראת למדינות העולם להחרים את גרמניה ולסייע ליהודים בגולה על ידי הקמת מדינה יהודית.

התנגדות התנועה הציונית לפעילות זו הייתה 'הקש ששבר את גב הגמל' והובילה לפרישה הסופית של הרוויזיוניסטים. בעוד מפלגת המדינה היהודית בחרה להישאר במסגרת הציונית הרשמית, ז'בוטינסקי ואנשיו פרשו מההסתדרות הציונית ב-1935 והקימו מסגרת מקבילה – ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח).

הצ"ח משכה אליה קבוצות שונות, בהן קבוצה דתית-לאומית שפרשה מהמזרחי וכונתה תחילה 'המזרחי האמיתי' ולאחר מכן 'אחדות ישראל'. קבוצה זו הצטרפה לפעילות דתית-לאומית קיימת במסגרת הרוויזיוניסטית שכללה את תנועת הנוער 'ברית חשמונאים' ותנועת הסטודנטים 'ברית ישורון'.

בצל מלחמת העולם השנייה (1935-1943)

בשנת 1938 נקבעו דפוסי שיתוף הפעולה בין הצ"ח, האצ"ל ובית"ר בהסכם פריז. לפי הסכם זה, הוחלט כי בגולה יפעלו האצ"ל ובית"ר תחת מסגרת בית"ר. מאבק פנימי בין הזרם המקסימליסטי לזרם המתון אפיין את הימין הרוויזיוניסטי לאורך שנות השלושים.

פרוץ מלחמת העולם השנייה הוביל לפיצול נוסף כשז'בוטינסקי הכריע לטובת שיתוף פעולה עם הבריטים נגד גרמניה הנאצית והשעיית המאבק בשלטון המנדט. אברהם שטרן ('יאיר') וקבוצתו, שדחו הכרעה זו, פרשו מהאצ"ל והקימו את "אצ"ל בישראל" – הארגון שלימים נודע כלח"י (לוחמי חירות ישראל) – אך נחלו כישלונות במישור המדיני ובמאבק המזוין נגד הבריטים.

האצ"ל המשיך בקו שהתווה ז'בוטינסקי עד לשלהי 1943, תוך שיתוף פעולה אקטיבי עם הבריטים שכלל גיוס אנשיו ליחידות שונות בצבא הבריטי ובהמשך לבריגדה היהודית.

מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, נהרג בעיראק במאי 1941 בפעולה בשליחות הצבא הבריטי. בשנתיים שאחרי מותו של ז'בוטינסקי (1940) ועד 1943, פעל האצ"ל כמיליציה חצי-מחתרתית בפיקוד מתחלף ותחת הכוונה פוליטית של הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית, שסבלה מהיעדר מנהיג כריזמטי שימלא את החלל שהותיר ז'בוטינסקי.

לקראת הקמת המדינה ואחריה (1943-1949)

שינוי משמעותי חל באצ"ל לאחר מינויו של מנחם בגין למפקדו בשלהי 1943. תחת הנהגתו, הפך האצ"ל למחתרת עצמאית שמטרותיה הפוליטיות היו מנותקות מהתנועה הרוויזיוניסטית. הביטוי המובהק ביותר למהלך זה היה הכרזת המרד של בגין נגד השלטון הבריטי.

שנת 1946 סימנה תפנית: בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה והתפתחויות בארץ ישראל, חזרה התנועה הרוויזיוניסטית לתנועה הציונית הרשמית, ונציגיה השתלבו במועצת העם ולאחר מכן במועצת המדינה הזמנית. עם הקמת המדינה הכריז בגין, שעדיין שימש כמפקד האצ"ל, על הקמת תנועת החרות.

בגין הציע לתנועה הרוויזיוניסטית להצטרף למפלגה החדשה שהקים. רוב הנהגת המפלגה סירבה להצעתו, בעוד שחלק ניכר מחבריה, מקצת ממנהיגיה וארגוניה השונים (כגון ארגון הנשים ואחדות ישראל) חברו אליו. כתוצאה מכך התמודדה המפלגה הרוויזיוניסטית בבחירות הראשונות במקביל לתנועת החרות, אך לא עברה את אחוז החסימה בעוד רוב תומכיה העדיפו את המפלגה החדשה. עובדה זו הובילה את ההנהגה הרוויזיוניסטית להתמזג עם תנועת החרות, ובשנת 1949 חדלה התנועה להתקיים כישות עצמאית. השאלה אם תנועת החרות וממשיכיה מהווים המשך מדויק של התנועה הרוויזיוניסטית נותרה פתוחה.

בגין והחרות התקבעו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כממשיכיה הישירים של התנועה הרוויזיוניסטית. בגין השקיע מאמצים רבים בחיזוק זיכרון זה והצליח במשימתו, אך כדרכה של המציאות, התמונה הייתה מורכבת יותר. בדרכו ליצירת מסגרת פוליטית חדשה במדינה הצעירה ולביסוס מעמדו כמנהיג, נדרש בגין ליצור מציאות סמלית של המשכיות שתאפשר לו לחולל שינוי מהותי בנוף הפוליטי הישראלי.

[בספרי "הצודקים והנרדפים" פירטתי את האסטרטגיות הוויזואליות, הטקסטואליות והטקסיות שבהן השתמש בגין. כמומחה להשפעת המדיה החזותית, הקפיד תמיד להצטלם כשברקע מופיעה תמונתו הגדולה של ז'בוטינסקי, ובכך יצר קשר סמלי עם מורשת התנועה]

פרופ' אופירה גראוויס קובלסקי, פרופסור חבר במכללה האקדמית צפת ועמית מחקר במוסד הרצל אוניברסיטת חיפה. חברה בוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי ונציגת אקדמיה בוועדה הציבורית להנצחת זאב ז'בוטינסקי. היסטוריונית המתמחה בתולדות הימין הישראלי המיתוסים והסמלים שלו. פרסמה עשרות מאמרים ומספר ספרים.