מחיר הציות השקט

כשדם נשפך, פתאום הכל אפשרי

בשבוע שעבר היה פיגוע קטלני בציר עלי זהב-ברוכין-מחלף פדואל, אזור שגרתי בו בעבר. הרצח האכזרי של צאלה ז"ל, אישה בהריון בדרכה לחדר לידה, פילח את לבי והרגשתי שאני חייב לעשות משהו. הלכתי ביום חמישי בערב לאירוע ל"ג בעומר שנערך במקום הפיגוע, אך חזרתי משם מדוכדך, עם ביקורת קשה על ההתיישבות והיישובים שאני עדיין מרגיש חלק מהם.

כמו בכל מקום שגרתי בו, התחברתי לאזור עמוקות – לתושבים, לנופים, לאדמה. בקלות, זה היה יכול להיות חבר או חברה מאחד היישובים שאני מכיר כל כך טוב, ואפילו אני עצמי.

את השומרון עזבתי בנסיבות אישיות, לא בלב שלם ולא מרצון, אלא בלית ברירה. עד היום אני מגיע לאזור פעם בשבועיים לבקר חברים, ולפעמים סתם נוסע לשם כדי להתחבר שוב לנופים ולאדמה שאני כל כך אוהב.

המענה שמגיע רק אחרי שנשפך דם

כשהגעתי למקום האירוע, נדהמתי לראות: שמונה באגרים עבדו במרץ בשטח חדש קרוב מאוד לכפר ברוקין, מקור הפיגוע. השטח הוכשר במהירות, מסומן בדגלי ישראל, והכל תוך הכנות קדחתניות לאירוע ל"ג בעומר. תהיתי – מה פתאום עובדים בשטח הזה שמעבר לכביש? מאיפה צץ לפתע?

הופתעתי לשמוע שמדובר באדמות מדינה, "קו כחול" של היישוב ברוכין, שטח שעד לרגע הטרגי לא עשו איתו כלום. אף גורם – לא המנהל האזרחי, הצבא, המועצה או היישוב ברוכין עצמו – לא מצא לנכון לפתח את השטח או לעשות בו שימוש.

מתי כן החליטו לעשות משהו? כשיהודייה נרצחה.

ואז הבנה מטלטלת הכתה בי – אילו צאלה ז"ל הייתה ניצלת, אילו רק הייתה נפצעת ולא נרצחת, האם היו שולחים שמונה באגרים לעבוד בשטח? התשובה הברורה היא לא. וזו לא השערה סתמית – אירועי ירי דומים כבר התרחשו שלוש פעמים בחודשים האחרונים באותו מקום בדיוק, כולל מקרה של נער בן 17 מברוכין שהמחבל פספס אותו בסנטימטרים. ובכל זאת, שום דבר לא נעשה, שום אדמה לא נתפסה או פותחה, אף מענה רציני לא ניתן.

 ההתיישבות לא יכולה להתקדם על חשבון דם

הרגשתי ממש רע כשהבנתי שאני חלק מאירוע שנולד רק בגלל מוות, ולא מדובר בהלוויה אלא בתגובה מדינית. האם בניית הארץ, פיתוחה והרחבתה צריכים לקרות רק אחרי מוות ורצח? האם מישהו חייב למות כדי לקדם תב"ע?

למה כל שביל, כל כביש וכל שכונה ביהודה ושומרון נבנים רק אחרי פיגוע? למה תמיד אחרי פיגועים מתחילה התעשייה המזעזעת של "תאשרו להקים ולבנות בתמורה לדם"? אני לא מסוגל להרגיש חלק ממציאות כזו.

המועצה והתושבים: צייתנים מדי מול סכנת חיים

באירוע הזה נחשפה רשלנות מערכתית שהדהימה אותי. הציבור המקומי כה צייתן וממלכתי, עד שגם כאשר חוליות מחבלים הסתובבו על הציר וירו שוב ושוב, התושבים המשיכו בשגרה – שלחו ילדים לבתי הספר ונסעו לעבודה כאילו כלום. כשהצבא והשב"כ לא מתפקדים, היה על ראשי היישובים וראש המועצה לצאת מהכלים – להשבית את המועצה, לחסום יציאות מהכפרים, ליצור מחאה שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל זה לא קרה, וצאלה שילמה בחייה – ואם לא היא, מישהו אחר היה נרצח שם בחודש הבא.

באירוע ל"ג בעומר, נוכחותם של שוטרי מג"ב הייתה מכוונת לכיוון הלא נכון. הם לא באו לטפל במחבלים פוטנציאליים, אלא לוודא ש"המתנחלים" לא יפגעו בחלון של בית בברוקין ולא יחרגו אפילו במטר מה"קו הכחול". הם עמדו עם הגב לכפר ועם הפנים אלינו, ודחקו בנערים שישבו על סלעים במרחק 10 מטרים לכיוון הכפר "לעוף למעלה". לא נתנו להם מרחב תנועה. אפילו לא מילימטר.

גם ביישוב עצמו דרשו מהנוער לזוז. חלק מהמבוגרים עברו בין הנערים ושיקרו להם ש"בגללכם מג"ב עסוקים כאן ולא מטפלים במחבלים". אבל אחד הנערים חשף את האמת כשסיפר שהמג"בניקים אמרו להם בעצמם שהמשימה שלהם היא לטפל בהפרות סדר של יהודים (אם תהיינה).

במקביל, בשורת הבתים הראשון של הכפר, יצאו ארבעה תושבים ערבים, הדליקו מדורה וישבו סביבה כשידיהם בכיסיהם, בהתרסה גלויה מול מאות תושבים שזה עתה איבדו את צאלה בדרכה לחדר הלידה. שוטרי מג"ב אפילו לא התייחסו אליהם, וודאי שלא גירשו אותם. הרי הם ה"ילידים".

כשניסיתי להעיר לכמה מתושבי ברוכין על המצב המקומם הזה, היה מי שהאשים אותי בחוצפה ש"אני מתסיס את הנוער". אחרי חילופי הדברים האלה הרגשתי רע, והתקפלתי.

ההריסה בברוקין: שקר גס שממחיש את העיוות המערכתי

כעבור מספר ימים, פרסם דובר צה"ל הודעה על הריסת בניין בן ארבע קומות בכפר ברוקין, ממנו יצא המחבל. ההודעה הזו היא יותר מסתם הטעיה – היא שקר מתועב ויריקה בפניהם של תושבי השומרון, לא פחות.

אספר לכם למה: בשנתיים שחייתי בעלי זהב, הייתי חבר בוועדת קרקעות שפעלה גם כוועדת ביטחון. למי שלא מכיר, התושבים עצמם (לא צה"ל ולא המנהל האזרחי) עשו מיפוי של כל הבתים הבלתי חוקיים באזור. כן, כולל אותו בניין בברוקין שפתאום נהרס אחרי הרצח.

שנים ארוכות דרשו ועדות הקרקעות הריסה של בנייה בלתי-חוקית, גם אחרי אירועי זריקת אבנים וירי. אבל דבר לא נעשה! אף מבנה משמעותי לא נהרס, פרט לכמה מבנים מרוחקים מהכפרים. המבנים המסוכנים, השולטים על ציר התנועה הראשי, נשארו עומדים על תילם.

במקביל, פקחי המנהל האזרחי טרחו לחפש בעלי זהב איפה יושבים יהודים באיזה אוהל או מבנה זמני. כי זה כנראה יותר "חשוב" בעיניהם.

דוגמה מוחשית לאדישות המערכת

ב-1 במרץ 2025, כמעט באותה נקודה בה נרצחה צאלה, צעיר מברוכין חטף כדורים לרכבו, שבנס החטיאו אותו. ראש המועצה ראה בחומרה את העניין, אך למרות זאת הממשלה והצבא לא הורידו הנחייה להרוס את הבתים השולטים על הציר או לטפל בצמחייה שמסתירה מחבלים.

שני פיגועים נוספים באזור, ליד חווה חדשה קרובה, הסתיימו בפציעות קלות. אבל מאחר שאיש לא נהרג, לא נעשה דבר. כשאין הרוגים, אין את מי להנציח, אתם מבינים? אפשר להמשיך כרגיל.

וכעת, בחוצפה מדהימה, מוציא צה"ל הודעה שלפיה המבנה שנהרס בכפר ברוקין "תועדף להריסה בשל היותו איום ביטחוני"! העיוות זועק לשמיים – עד שצאלה נרצחה, פצועים ו"כמעט נרצחים" לא הספיקו כדי להעלות את רמת התיעדוף. פתאום, במקרה, אחרי שנרצחה יהודייה בהריון בדרכה לחדר הלידה, הפך הבניין ל"איום ביטחוני" והוחלט להרוס אותו בגלל אי-חוקיותו.

מספיק עם התירוצים: לדרוש אחריות ולהפוך שולחנות

אני כותב את הדברים האלה כדי להשמיע את זעקתם של מי שלא יכולים יותר לזעוק. כדי לדרוש צדק ואמת בלי פשרות.

במדינה נורמלית, אלוף הפיקוד, המח"ט ובכירי המנהל האזרחי היו מתפטרים מזמן. המחדל שלהם כפול וברור: לא הצליחו לתפוס מחבלים שכבר ביצעו ארבעה פיגועים באותו מקום, ובמקביל לא עשו דבר וחצי-דבר כדי להסיר את האיומים מהציר בו נוסעים אלפי תושבים יום-יום.

אני אוהב את ההתיישבות ולא אפסיק להיות חלק ממנה – אבל הגיע הזמן לזעוק: תתעוררו! קחו יוזמה! תתעמתו! תפסיקו להיות נחמדים כשאנשים מסתובבים בכבישים שלנו עם פחד אמיתי בלב. למדו להפוך שולחנות, לא רק אחרי שמישהו נרצח.

חיי התושבים אינם הפקר. מפעל ההתיישבות חייב לדרוש יותר – ולקבל יותר.

תום ניסני הוא מנכ"ל עמותת "בידינו למען הר הבית" ומשפטן.