יאיר גולן, האוטואנטישמים מצדיעים לך!

כשיו"ר סיעת הדמוקרטים, אלוף (מיל') יאיר גולן, האשים השבוע את מפקדי וחיילי צה"ל ברצח מכוון של תינוקות בעזה, היה ברור שמדובר בפעולה מתוכננת. מטרתה: להפיץ מסרים אנטישמיים ברחבי העולם ולספק חומר תעמולתי איכותי לאויבי ישראל.

אלה לא דברים שנאמרו בהתלקחות רגעית. גולן מנהל מזה זמן רב מסע הסתה שיטתי נגד ישראל וצה"ל. הוא כינה את המתיישבים ביהודה ושומרון "תתי-אדם", קרא ל"חינוך מחדש" של בני הציונות הדתית, ואף העז בהיותו סגן רמטכ"ל ביום הזיכרון לשואה, להשוות בין תהליכים שעוברים על החברה הישראלית לאלה שהתרחשו בגרמניה הנאצית. יש הבדל עקרוני בין אמירות תיאורטיות קשות – כמו של פוליטיקאים אחרים או אפילו גולן עצמו בתחילת המלחמה – לבין האשמה ישירה שחיילי צה"ל מבצעים כעת ברגעים אלה ממש רצח עם מתוך כוונה תחילה.

גולן מבין היטב שהאשמותיו השקריות יתפזרו תוך שעות ספורות בכל כלי התקשורת המרכזיים בעולם. הן יהפכו לנשק תעמולתי בידי החמאס, ילבו את האנטישמיות הגואה ויחשפו יהודים לסכנה ברחבי העולם.

למי שמכיר את הרקע המשפחתי של גולן, האירוניה מכאיבה במיוחד. כנכד לסבתא שעלתה מאוקראינה זמן קצר לאחר עלילת משפט בייליס – שבו הואשם מנדל בייליס, פועל יהודי, ברצח טקסי של ילד נוצרי – וכבן לניצול שואה, הוא גדל על סיפורי עלילות הדם מבית. בדיוק מהסוג שהוא עצמו מפיץ כעת.  האירוניה מתחדדת לאור דבריו מ-13 באוקטובר 2023. באותו ראיון לרענן שקד הוא קרא להרעיב את תושבי עזה: "קודם כל לסגור את כל השאלטרים לעזה. במערכה הזו אסור לאפשר מאמץ הומניטרי, צריך להגיד להם תשמעו, עד שהחטופים לא ישוחררו מצדנו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין".

תופעה היסטורית של ניתוק מהזהות היהודית

דברי ההסתה של גולן כנגד צה"ל וממשלת ישראל אינם תופעה חדשה. הם מצטרפים לשרשרת היסטורית ארוכה ומוכרת של דמויות יהודיות בולטות שביקשו להתנער מכל סממן יהודי. דמויות אלו פיתחו איבה גלויה כלפי בני עמם מתוך אשליה נאיבית: ככל שיתרחקו מזהותם היהודית, כך יזכו לקבלה ולהכרה בקרב העמים שבתוכם התגוררו, ויחמקו מרדיפות ואלימות אנטישמית.

בפועל, כפי שמתרחש גם כיום בעקבות דברי גולן, אותם יהודים השיגו את ההפך הגמור. הם לא רק הגבירו את האנטישמיות, אלא גם נדחו על ידי קהילותיהם שלא מחלו להם על בגידת הזהות, זניחת האמת והכשלת הביטחון הקהילתי מול השלטון והרחוב.

ההיסטוריה היהודית עמוסה בדוגמאות של מומרים שנטשו את זהותם ודתם וחברו לשלטונות כדי לפגוע באחיהם. הם שימשו אוזן קשבת לשליטים ופעלו כמלשינים ו"יועצים לענייני יהודים". המניע היה ברור: להפגין נאמנות עיוורת לשליט ולרכוש מעמד מועדף על פני אחיהם היהודים.

בעיני השלטונות, יהודים אלה היוו עדים מהימנים לתקפות ההאשמות האנטישמיות הקלאסיות. הם העניקו חותמת יהודית לכל האשמת שווא שהוטחה ביהודי הגלות לאורך הדורות: החל מטענות על התבוללות מכוונת או התבדלות חשדנית, דרך קשירת קשר קפיטליסטי או סוציאליסטי, ועד להאשמות על הפצת מגפות ותאוות בצע כסף.

דוגמאות מהעת העתיקה ועד ימי הביניים

כבר בעת העתיקה בלט שאול התרסי (פאולוס), שהציג את היהדות כמדרגת הכנה לנצרות והפך לאבי התיאולוגיה הנוצרית. בימי הביניים המשיכו מומרים יהודים בדרך זו: יוהנס פפפרקורן, מומר גרמני שהוביל מערכה לשריפת התלמוד; פאולוס כריסטיאני שעמד בראש הוויכוח הפומבי בברצלונה מול הרמב"ן תוך טענה שישו הוא המשיח; וניקולס דונין – שמעשה הביכורים שלו כמומר היה עידוד צלבנים לטבוח ב- 3,000 יהודים באנז'ו ובברטני במהלך מסעות הצלב.

גם בעידן המודרני, הם מספקים כשרות מוסרית לסימטריה המעוותת שמדינות העולם מבקשות ליצור בין פשעי הטרור הברוטליים של חמאס לבין פעולות צה"ל. בכך, מעניקים אותם ביטחוניסטים לשעברים לגיטימציה מוסרית ותחמושת תעמולתית בידי גורמים אנטישמיים, שמנצלים כל התבטאות על מנת להצדיק חרמות, אלימות, דה-לגיטימציה ואף רצח יהודים ברחבי העולם.

עידן הנאורות והמחיר הכבד של הניתוק

גם בעידן הנאורות במאות ה־17 עד ה־19, שהתהדר בערכי ההומניזם, התבונה והאמנציפציה, התרחשה אותה דינמיקה. אנשי הרוח היהודים ראו בזהותם הקולקטיבית היהודית כאבן נגף תודעתית המונעת מהם השתתפות שווה בחברה האירופית ומגבילה את התקדמותם החברתית והכלכלית.

ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי- ספרדי שנחשב לאחד מאבות החילוניות והמודרניות, ביטא עמדה קיצונית זו. הוא תפס את היהדות כדת מיושנת ומעכבת התקדמות, וביסס את הגותו על דחייה גורפת של המסורת היהודית וכל רעיון של לאומיות יהודית. עמדותיו הרדיקליות הביאו לנידויו מהקהילה היהודית באמסטרדם.

דוגמה נוספת היא משה מנדלסון, "אבי עידן ההשכלה היהודית", שהשקיע מאמץ עצום בניסיון להשתלב בשיח האינטלקטואלי הגרמני. למרות שכתב ספרים ומאמרים שזכו להכרה רחבה, הוא מעולם לא זכה לקבלה מלאה בקרב עמיתיו הפילוסופים, שראו בו תמיד "יהודי" בראש ובראשונה.

הפנים האמיתיות של הנאורות התגלו בדברי הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, מחשובי הוגי עידן הנאורות, שהציע "פתרון" לבעיית האמנציפציה היהודית: "הדרך היחידה להעניק ליהודים זכויות אזרח היא לכרות את ראשיהם בלילה ולהחליפם בראשים אחרים, שלא יימצא בהם אפילו רעיון יהודי אחד". אירוניה קשה עבור הוגה דעות שהיה אמור לייצג את שיא הליברליזם וההומניזם.

ההיסטוריה הוכיחה עד כמה נבואתו של פיכטה הייתה מדויקת. כעבור מאתיים שנה, יהודים ליברלים ואתאיסטים שהיו חלק מהעילית התרבותית והכלכלית של גרמניה ואוסטריה, מצאו את מותם באותה האכזריות שבה נרצחו חסידים וליטאים יהודים שומרי מסורת ממזרח אירופה. הזהות היהודית, שחשבו שהצליחו להשיל מעליהם, המשיכה ללוות אותם עד הסוף.

המקבילה העכשווית מזעזעת באופן דומה. תושבי הקיבוצים בעוטף עזה, שהפעילו שנים ארוכות מערכת תמיכה מקיפה עבור תושבי עזה – הסיעו חולים לבתי חולים, העניקו סיוע הומניטרי ופעלו למען דו-קיום – מצאו עצמם בשבעה באוקטובר מותקפים באכזריות חסרת תקדים על ידי אותם אנשים שרק אתמול סייעו להם.

הדוגמה הטראגית ביותר היא עודד ליפשיץ ז"ל מקיבוץ ניר עוז, שנרצח בשבי חמאס. ליפשיץ הקדיש את חייו לקידום הדו-קיום עם הפלסטינים, והיה מראשי עמותת "בדרך להחלמה" שהסיעה מדי שבוע חולים פלסטינים לטיפול בבתי החולים בישראל. "עודד נלחם למען פלסטינים והם בגדו בו והורידו אותו שאולה", ספדה לו רעייתו יוכבד ליפשיץ, ודבריה חושפים את הכאב העמוק של אמונה שנבגדה.

האקדמיה הישראלית במלחמה נגד ישראל

בשנים האחרונות, מי שמצויים בחוד החנית להשחרת פני ישראל בעולם הם אנשי אקדמיה ישראלים בעלי עמדות אנטי־ישראליות. הם מופיעים לאורך השנים בכנסים וקונגרסים בינלאומיים, פעמים רבות במימון מלא ואירוח מפואר מצד הגופים המארגנים. התמורה הנדרשת, שמתקבלת בחדווה רבה: הטלת האשמות פומביות נגד ישראל על מדיניות אפרטהייד והאשמת מפקדי וחיילי צה"ל ברצח עם ו"ורדידות מוסרית".

פורומים אלה, הצבועים בגלימה אקדמית מחקרית, מספקים תוקף מדעי לטענות האנטישמיות הקלאסיות נגד הזכות המוסרית של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. איש אקדמיה ישראלי שמעניק חותמת אקדמית להאשמות הללו זוכה לכבוד והכרה מצד האליטות הליברליות במערב.

אפילו אקדמאי בעל הישגים מדעיים בינוניים או שולי השפעה בתחומו יזכה להערכה, להזמנות יוקרתיות לכנסים ואף לקידום בסולם הדרגות האקדמי – בתנאי שיהיה מוכן לתקוף את ממשלת ישראל וצה"ל ולספק צידוקים מוסריים למבקרי ישראל.

רשימת האינטלקטואלים הישראלים והיהודים המבקשים להתרחק מכל סמן יהודי כוללת בין השאר דמויות כנועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, ריצ'רד פאלק, פרופ' ניב גורדון, פרופ' דניאל בלטמן ופרופ' משה צימרמן. דוגמה עכשווית היא ד"ר סבסטיאן בן דניאל, מרצה למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון, שלאורך חודשי המלחמה פרסם הצהרות בהן כינה את חיילי צה"ל "רוצחי תינוקות", "קלגסים" ו"הזרוע המבצעת של משטר אפרטהייד".

אותם מבקרים שהפכו את הכפשת ישראל לזהות האקדמית שלהם לא זוכים בשנה וחצי האחרונות לעדנה מצד הסגלים האקדמיים והמנהליים או מצד מובילי המחאות בקמפוסים. בדומה לפוגרום האכזרי שבוצע ב"מתנחלי העוטף", גם הגל האנטישמי שהציף את האקדמיה העולמית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר לא הבחין בין יהודים תומכי ישראל לתוקפיה.

עבור נשיאי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בארצות הברית ואוניברסיטאות העילית בקנדה ובאנגליה, כל יהודי, יהיו דעותיו אשר יהיו נתפס כמתנחל ציוני המזוהה עם הישות המאיימת על הסדר העולמי. גם אם באמתחתו אסופת מאמרים על "הגזענות הציונית", גם אם הוא נמנה עם ראשי תנועת BDS וגינה את מדיניות הכיבוש, עצם יהדותו הופכת אותו לשותף בפשע.

ביטחוניסטים ופוליטיקאים כמגישי תעמולה

לאורך השנה שקדמה למלחמה, אלה שהרימו את דגל הסרבנות והמרד בצה"ל היו דווקא ראשי שב"כ ומוסד לשעבר, חלקם דוברי ערבית בוריה, לצד ראשי ממשלות לשעבר, רמטכ"לים, קציני 8200 ומודיעין וטייסים שהיו בליבת הסודות הצבאיים והמודיעיניים. הם היו הראשונים להבין את ההשלכות הקשות של דבריהם על ביטחון המדינה. כל אמירה שיצאה מפיהם זכתה לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת הערביים והבינלאומיים על "מרד הטייסים והקצינים הבכירים בצבא הציוני". התקשורת הערבית סיקרה בהרחבה את השבר בצה"ל ואת הקריאות להשתמטות, בעיקר את הסרבנות בקרב הטייסים.

אף כלי תקשורת ערבי לא עסק בסמנטיקות ואבחנות פנימיות בין אי-התנדבות לסרבנות. בעיניהם, הצבא הישראלי מתפורר מבפנים והגיעה העת לתקוף. הם פירשו את המחאות לפי התפיסה התרבותית שלהם – כמלחמת אחים פנימית שמחלישה את היריב.

העובדה שבשעת מבחן כולם התייצבו אינה מבטלת את הנזק שנגרם. השאלה אינה האם עלית לקוקפיט ברגע המבחן, אלא האם במעשיך הובלת אותנו לנקודה שבה אתה נדרש לעלות לקוקפיט. השבעה באוקטובר הוכיח שאויבינו הבינו את המסרים בדיוק כפי שהיו אמורים להבין אותם.

הדוגמאות לביטחוניסטים לשעברים ופוליטיקאים בכירים שמשרתים את הנרטיב האנטישמי רבות ומגוונות. בשבוע שעבר האשים ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט את צה"ל בפשעי מלחמה ברשת ה-BBC. האלוף (מיל') עמירם לוין, שבועות ספורים לפני טבח העוטף, האשים את צה"ל ב"שיתוף פעולה עם תהליכים שמזכירים את מה שקרה בגרמניה הנאצית". כך גם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, שבריאיון לערוץ האינטרנטי דמוקרט TV האשים את צה"ל ב"טיהור אתני בעזה ופשעים לא מוסריים".

התופעה מתרחבת גם למקרים נוספים. הסרטון המסולף שפורסם בחדשות 12 באוגוסט האחרון האשים את חיילי כוח 100 באונס מחבלי נוח'בה. חברי תנועת "אחים לנשק" הצטרפו למערכה כשבריאיון לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS האמריקאית טענו שטייסים ישראלים פוגעים במכוון בילדים בעזה.

גם כאן, אין מתנה גדולה יותר מיהודים שמספקים לאויבינו תעמולה אנטישמית מבית. דוגמה מובהקת היא נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. במשך עשורים רבים שכנע אותנו שההגבלות וההתערבות הבוטה של מערכת המשפט הישראלית בפעילות צה"ל משמשות כשכפ"ץ משפטי מול מוסדות המשפט הבינלאומיים. הוא טען שבזכות קשריו הענפים בטרקלינים המשפטיים של אירופה יוענק לו כבוד ויתייחסו אליו בהתאם.

אולם כשמונה לפני שנה לסנגור ממשלת ישראל כנגד תביעת דרום אפריקה לבית הדין הפלילי בהאג על רצח עם, התברר שגם מוניטין ויוקרה רבי שנים לא יעמדו למשפטן בכיר שמייצג את מדינת היהודים.

מסקנה: בחירה מודעת בעידן המודרני

בכל דור ודור קמים יהודים בעלי כוח ורב השפעה מתוך עמם ופונים נגדו. אך בימינו, בניגוד לעבר, הם לא עושים זאת מתוך פחד או אילוץ, אלא מתוך בחירה מודעת. הם מגישים את עצמם לעולם כמצפון המוסרי של ישראל, אך בפועל הם כלי שרת במערכה שמטרתה אחת: דה־לגיטימציה.

אריק בלומברג הוא יועץ תקשורת, מנכ"ל חברת בלומברג תקשורת