לא בכל מחיר

בימים אלה יצא ראש הממשלה לארצות הברית לפגישה נוספת עם הנשיא דונלד טראמפ כאשר על הפרק, בין היתר, עסקה נוספת עם חמאס להשבת חטופים. אם הדברים במאמר זה מעלים אצל הקורא ספק לגבי האכפתיות של הכותבת כלפי החטופים ויקיריהם או לגבי חשיבות השבתם – הוא מוזמן להפסיק את הקריאה ברגע זה, והדרישה בפני אנשים בימינו "להוכיח" כי אכפת להם באמת מן החטופים היא מן המכוערות שבתופעות של השנה וחצי האחרונות.

פרטי העסקה המתגבשת עוד טרם נודעו לנו, אך אם אינה כוללת את כל החטופים כולם, חיים ונרצחים, בהחזרה אחת ללא כל תמורה, הרי שהיא פסולה מראש. לא תמורת הפסקת המלחמה המוצדקת ביותר בתולדותינו ולא תמורת נסיגה של כוחות צה"ל משום מקום ברצועה שתעלה לנו באבדות נוספות.

השגיאה של נתניהו

ראש הממשלה נתניהו שגה כשלא הציג את הדרישה הזו עוד ביום השבעה באוקטובר, טרם התמרון, עת היתה לישראל לגיטימציה בינלאומית ענפה לדרוש את השבת כל החטופים לאלתר באיום המתבקש להחריב את רצועת עזה. היו עלינו להקרין ללא הרף את סרטי האימה מהטבח הנורא, גם אלה שהוגבלו להקרנה פומבית, ולקומם את העולם כולו בתביעה להחזירם. משעה שלא עשינו זו מתנהל צה"ל מתחילת התמרון ועד עתה "על קצות האצבעות" מחשש שלא לפגוע בחטופים. ומה רבה המבוכה לגלות שמאות ימים מוחזקים החטופים במרחק אפסי כל כך מישראל בלי שחצו את הגבול לשום מקום אחר. אוזלת היד של השב"כ לאתר אותם זועקת.

עצם ניהול מו"מ כלשהו עם חמאס ועצם שיטת ה"פעימות" לא היו צריכים לבוא לאוויר העולם. אחר שחמאס בחר להמיט על ישראל אסון כבד וכואב כל כך, אכזרי ובלתי נסלח היה על אנשיו להבין כי באותו הרגע ממש המיטו אסון כזה על עצמם. הביטויים "ישראל ממתינה לתשובת חמאס" או "חמאס דורש" לא אמורים להתקבל על אוזנינו: ביום ההוא איבד חמאס כל זכות לדרוש דבר מה, ולתשובתו לא אמורה להיות חשיבות כלשהי בהתנהלות של ישראל. לו על רקע המלחמה האחרונה היו מתפרסמות כותרות "איראן דורשת" הן היו זוכות ללעג ולביטול מידי מימין ומשמאל, שכן איראן היא איום קיומי ואינה רשאית לתבוע לעצמה דבר. מדוע, אם כן מקבל הציבור הישראלי בשוויון נפש את היכולת של חמאס "להציב דרישות"? האם שכחנו שחמאס הוא איום קיומי?

דם החטופים לא סמוק יותר

על פי פרסומי התקשורת בעסקה הנוכחית מואיל חמאס בטובו להחזיר עשרה חטופים חיים, כלומר להשאיר בשבי עשרה חטופים חיים אחרים ובכך להמשיך ולהתעלל בנו עד כלות. גם מניין החטופים הנרצחים שמוכן חמאס לשחרר מעיד על השארת גופות חטופים אחרות בידיו מתוך אותה סיבה בדיוק. כל דקה בהפסקת האש בת 60 הימים המדוברת תיועד להמשך מלכודה של רצועת עזה, כל שניה בהפסקת האש תבטיח את נפילתם של חיילי צה"ל נוספים כשהמלחמה תחזור.

במערכה המכונה "חרבות ברזל" נפלו עד כה 883 חיילים. רבים מתוכם נפלו בפעולות למען השבת חטופים אך היעד הזה לא אמור להיות סיבת מותו של חייל אחד. לא משום שהמשימה אינה קדושה או ראויה, לא משום שהלב אינו דואב על הסבל הנורא שהחטופים עוברים ועל הציפיה המרסקת של יקיריהם, אלא בגלל התפיסה המחרידה שדמם של החטופים יקר יותר מדמם של חיילי צה"ל. כיצד נפילתם של חיילים עוברת בשתיקה "כי זהו תפקידם"? תפקידם של חיילים הוא אכן להלחם, אך כאשר תעדוף ערכי לקוי שם אותם בתוך סד אילוצים בלתי נסבל עלינו להציב את הגבול. אותם שנטבחו בשבעה באוקטובר בבתיהם, במסיבה בנובה, בבסיסי צה"ל, בדרכים, הם "מחיר הטבח" הנורא ואילו החטופים זכו למעמד שבו אסור שימצאו את מותם גם במחיר נפילתם של מאות חיילים, גם במחיר סיכון חייהם של עשרה מיליון תושבי ישראל אם תאפשר העסקה את שיקום החמאס. אובדן העשתונות הפרוע הזה חייב להפסק. מלחמות מעולם לא התנהלו כאשר על דגל הניצחון חרוטה השבת חטופים/שבויי מלחמה/בני ערובה. מאז ומעולם העיסוק בהם היה עניין רק לתום הלחימה, וכן, תוך לקיחת סיכון שחלקם כבר לא יהיו בין החיים.

הפסקת המלחמה היא דרישה פוליטית

כאשר נוברים בכוונותיהם של רבים מהזועקים "בכל מחיר", "עסקה עכשיו", "להפסיק את המלחמה – להשיב את החטופים", ניכר שעיקר עניינם הוא פוליטי לחלוטין, שהפלת ממשלת נתניהו חשובה להם הרבה יותר מהשבת החטופים. אם לא כך, לא היו פועלים בקורלציה מושלמת עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס וגרומים לו להקשיח את עמדותיו.

הגיע הזמן לומר שעל הלחימה בעזה להתנהל ללא כל קשר להימצאותם של החטופים. כך היה על צה"ל לנהוג מיומה הראשון. לו היתה מתנהלת כך הלחימה, לו היינו מונעים העברת סיוע הומניטרי לעזה טרם עוד הייתה הצדקה כלשהי לחזק את האויב שאותו מנסים להכריע, סביר שהיו שבים כל החטופים בעודם בחיים תוך מספר ימים. כל עוד חמאס נמצא בעמדה כלשהי להכתיב מי מהחטופים ישוחרר, כמה ישוחררו, כמה חיים וכמה נרצחים, באילו ימים ישוחררו, אילו מחבלים ישוחררו תמורתם ולאן ישוחררו הרי שהוא אינו מוטל כנוע על ברכיו. כל עוד חמאס מציב דרישה כלשהי הוא עדיין עומד איתן על רגליו ובוודאי שלא יוותר על הנשק האולטימטיבי שלו כנגדנו – החטופים. על ישראל להגיע למצב שבו חמאס אינו דורש דבר מלבד התחינה "קחו את החטופים לפני שאתם משמידים את הרצועה".

גם עכשיו עדיין לא מאוחר לסרב לכל עסקה שהיא ולהמשיך בהפעלת כח צבאי מאסיבי עד להכנעת חמאס ולהשבת החטופים ללא כל תנאי. מדינת ישראל חייבת להבהיר לעולם כולו שחטיפה לא תהווה יותר אמצעי להחלשתה לעולם. אף מדינה אחרת, לרבות ארצות הברית שמוותרת בקלות יתרה בשמנו על הניצחון המוחלט ושוכחת כיצד התנהלה אחרי אסון מגדלי התאומים, לא היתה נוהגת אחרת. גם לנו מותר לנקום ולנצח.