מיארה צריכה ללכת הביתה

יום מעניין עבר אתמול (ראשון) על היועצת המשפטית לממשלה. הוא נפתח בהחלטת בית המשפט העליון לאפשר לממשלה לזמן את בהרב-מיארה לשימוע לקראת פיטוריה שאמור להיערך היום (שני), צעד שאליו התנגדה באופן נחרץ ועשוי לסמל את תחילת הסוף לכהונתה הכושלת.

כמה ימים לפני כן בג"ץ דחה למעשה את עמדתה נגד מינוי ראש השב"כ ואישר את המתווה לפיו האלוף דוד זיני יוכל להיבחר לתפקיד בעוד כחודשיים, לפי רצון הממשלה. ואם זה לא הספיק, השופט מינץ נעתר לבקשת המדינה לדיון נוסף בעתירות בעניין מינוי נציב שירות המדינה, לאחר שבפסק הדין קבעו שופטי בג"ץ (בניגוד לכל חוק כתוב) כי יש לקיים "הליך תחרותי". שלוש החלטות, שלושה כישלונות צורבים לעמדת היועמ"ש שהתבררה כמופרכת לחלוטין בכל אחד מהתיקים.

כיצד החליטה בהרב-מיארה להגיב? כמו ארנב מבוהל שנדחק עם הגב לקיר, וכרגיל בתזמון תקשורתי מתוכנן, התפרסמו להן בערב שתי ידיעות על הכוונת היועמ"ש להגיש שני כתבי אישום שנויים במחלוקת – נגד נציב שב"ס קובי יעקובי בחשד להעברת מידע רגיש למפקד ימ"ר ש"י, ונגד יועץ ראש הממשלה יונתן אוריך בחשד ל"מסירת ידיעה סודית בכוונה לפגוע בביטחון המדינה", בפרשה המכונה "פרשת הבילד". לקינוח הודלפה ידיעה מפליאה לא פחות, לפיה היועמ"ש שוקלת "לא להתייצב" לדיון היום בעניין פיטוריה, בניגוד מוחלט לקביעת בית המשפט מוקדם יותר אתמול.

עקשנות שלא משתלמת

אבל גם הניסיון המגושם הזה להסיט את השיח מכישלונותיה שלה עצמה בשיטה המוכרת של איומים צפוי להיכשל, כמעט כמו כל החלטה או פעולה של מיארה עד כה. כל הספינים שבעולם לא יוכלו להסתיר שתי עובדות פשוטות: ראשית, לממשלה בישראל, כל ממשלה שהיא, עומדת הזכות להחליט מיהו היועץ המשפטי שלה, אדם שתפקידו לעזור לממשלה לקדם מדיניות במקום לתקוע מקלות בגלגליה בכל הזדמנות. בניגוד לפנטזיות השמאל הישראלי על "שומרי סף" מדומיינים ומוטים, זוהי עובדה חוקית בסיסית בכל מדינה דמוקרטית מתפקדת.

שנית, וכפי שהתברר שוב ביום האתמול העגום, היועצת המשפטית הנוכחית פשוט אינה טובה בתפקידה, נכשלת בו פעם אחר פעם ומגלה הבנה משפטית מגובלת. למשל, בעניין מינוי נציב שירות המדינה קבעה מיארה כי פסק הדין התקדימי (שהתקבל ברוב דחוק של שניים מול אחד) שמשנה למעשה את לשון החוק וקובע מכרז לתפקיד, לא מחדש דבר ולא דורש דיון נוסף בהרכב מורחב. עמדה זו קרסה אתמול ברעש גדול. כך גם במקרה של מינוי זיני, במקרה של בקשתה לצו ביניים למניעת השימוע, בדיונים על מינוי יו"ר לרשות השנייה ובמקרים נוספים בעת האחרונה.

ההתערבות הבוטה בחקירת גליקמן

כל אלו לא הפריעו למיארה להמשיך בהתנהלותה הפוליטית המובהקת, כמו למשל בהחלטתה המדהימה להתערב בחקירת המשטרה בעניין כתב חדשות 13 אביעד גליקמן, נגדו הוגשה תלונה בחשד לתקיפת אישה בבית המשפט. ואפילו לא צריך ללכת רחוק כל כך כדי לראות את הצביעות. רק לפני שלושה חודשים נחקרו באגרסיביות במסגרת "פרשת קטאר" מספר עיתונאים, אחד מהם אף נעצר, באישורה הנלהב של היועמ"ש. אז לא שמענו על "זהירות תהליכית" או הצורך "לבחינת הדברים" כמו במקרה של יקיר המערכת גליקמן, שהחשד בעניינו כלל לא נוגע לעבודה עיתונאית כלשהיא.

גם זה כמובן לא הפתיע אף אחד. לפני כשנתיים חשפנו ב'מידה' את רשימת כלי התקשורת שעמם נפגשה היועמ"ש בשנה הראשונה לכהונתה. יותר מכל יתר כלי התקשורת נפגשה מיארה עם אנשי חדשות 13, נתון שמעלה חששות בדבר תום ליבה של מיארה בהתנהלות בפרשה. היועמ"שית מגלמת אפוא אכיפה בררנית מובהקת, הטיה פוליטית חסרת בושה, חתירה תחת ממשלה נבחרת וביזוי של "בית המשפט הנכבד" עד כדי סירוב לקיים את החלטת בג"ץ: מעשים שבעיני המחנה "הנכון" אמורים היו לכאורה להיחשב כפגיעה באושיות הדמוקרטיה.

הפארסה הזו הייתה יכולה כמובן להימנע מזמן, אם רק ממשלת ישראל הייתה מממשת את סמכותה הריבונית ומחליפה יועמ"ש כושלת לחלופין אם היא עצמה הייתה מגלה כבוד עצמי מינימלי ומסיימת את כהונתה המביכה. עדיין לא מאוחר מדי לנטוש את קרנות המזבח ולחסוך מכולנו עימות משפטי-תקשורתי מיותר שתוצאתו אולי ידועה מראש. מיארה – הגיע הזמן להתפטר.