למה עזבתי את אוניברסיטת קולומביה

הבחירה לנטוש את משרת החלומות לא הייתה קלה, אך השערוריות האחרונות באוניברסיטת קולומביה מבהירות היטב מדוע הייתי חייב לעזוב. בהודעות טקסט שנחשפו בידי ועדת החינוך של הקונגרס, נשיאת המוסד בפועל קלייר שיפמן (שכיהנה אז כיו"ר משותפת של חבר הנאמנים) כינתה את החברה היחידה בוועד שהשמיעה קול פרו-ישראלי בולט כ"חפרפרת". שיפמןאף הציעה להחליף אותה ב"מישהו מזרח-תיכוני או ערבי", תוך שהיא מתעלמת מחוק זכויות האזרח האוסר על אפליה כזו.

גרוע מכך, הנשיאה אף המעיטה בהיקף תנועת התמיכה בחמאס בקמפוס, ביטלה את חששותהסטודנטים היהודים כחסרי היגיון ולעגה לחקירת הקונגרס בעניין. כאשר נחשפה, שיפמן הציעה התנצלות חלולה וטענה כי הייתה נתונה ל"לחץ עצום" במהלך "תקופה מטרידה מאוד" – כאילו למנהיגים יש פטור מלהנהיג בזמנים קשים. איזה אדם יוכל ללכת אחרי הנהגה כזו במצפון נקי, או להסכים לקשור את שמו במוסד כזה?

זו רק הדוגמה האחרונה לכישלון המנהיגות המוחלט בקולומביה. כאשר מנהלים בכירים נתפסו באמירות אנטישמיות נגד דובר יהודי בפאנל בנושא אנטישמיות, האוניברסיטה אפשרה לבכיר שבהם להישאר בתפקידוכדיקן. כאשר מרצה אחר שיבח את טבח ה-7.10, קולומביה גמלה לו עם משרת הוראה בקורס בנושא ציונות. וכאשר קבוצות סטודנטים תומכי חמאס השתלטו באלימות על בניינים ברחבי הקמפוס, ההנהלה המשיכה לסגור איתם עסקאות. רק בשבוע שעבר, הנשיאה שיפמן העניקה את תואר הכבוד הגבוה ביותר של האוניברסיטה למרצה שלקח חלק באותן הפגנות שנאה. הנהגת קולומביה הפכה לחסרת חוט שדרה, חסרת מוסר ותמיד תמיד מתנצלת.

אך ראשי האוניברסיטה אינם האשמים היחידים בתופעת האהדה לטרור האסלאמי הרצחני. מאחורי כל סטודנט זועם וחובש כאפיה עומד מרצה רדיקלי שחוזה בהתלהבות בהתגשמות התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות שלו, המתארות כל מאבק כעימות בין מדכאים ומדוכאים. הסטודנטים הם אלו שצועדים ברחובות, אך המרצים הם אלו שמציתים את האש ומצביעים על המטרה.

קחו למשל את פרופ' ג'וזף מסר שהביע "אושר וכבוד" מול רצח ישראלים; או את ג'נין דארמיינטו, שבתור ראש הסנאט השתיקה עמיתים שהתבטאו נגד ההפגנות בקמפוס; קתרין פרנקה, שהגדירה את טבח ה-7.10 "פעילות צבאית"; ג'וזף סלוטר וסוזן ברנופסקי שניסחו מחדש את חוקי האוניברסיטה כדי לסייע למפגינים; מחמוד ממדאני, אביו של המועמד הדמוקרטי לראשות עיריית ניו-יורק, שקרא ל"פירוק המדינה היהודית"; או פרופ' ראשיד חלידי ששיבח את ההשתלטות האלימה של קבוצות המפגינים על מבנים במוסד. לסטודנטים נותר רק לבצע את התסריט.

מרבית המרצים נמנעו ממעורבות ישירה בהתקוממות שפרצה בקמפוס. רובם הנמיכו פרופיל והעלימו עין, בזמן שקריאות להשמדת ישראל וגירוש תומכיה הדהדו במסדרונות האוניברסיטה. באדישותם, הם עמדו למעשה לצד עמיתיהם שהיללו את התנועה השואפת ל"שחרור פלסטין באמצעות חיסול המדינה היהודית". כל המרצים הנוהגים להטיף על דמוקרטיה, לא עשו דבר מול השתלטות ההמון האנטי-דמוקרטי. בסופו של דבר, הקיצוניים היו זקוקים ללא יותר משתיקת עמיתיהם המתונים.

שתיקת עמיתיי מצביעה על משהו שמעבר לחוסר יושרה מוסרי. היא חושפת עד כמה יקר המחיר של הניסיון לאתגר את האידיאולוגיה השולטת בקמפוסים בארה"ב. אם רק תעז להטיל בהם ספק, תמצא את עצמך במהרה מבודד אפילו מעמיתייך הקרובים. משימתם הייתה אמורה להיות הוראת האמת ועמידה על עקרונות אמיצים אך הם נכשלו לעמוד בה. אחד מעמיתיי, בכיר לשעבר בפקולטה למנהל עסקים, הודה כי חברי הסגל היו אולי מגנים עליי, אך תמיכה במרצה יהודי מול הנשיאה הקודמת שמוצאה מקבוצת מיעוט פשוט "לא נראתה טוב". בכך שבחרו במסלול הקל, שתיקת העמיתים הדגימה עד כמה עמוקה התהום בין הטפה לערכים לבין הגשמה שלהם. זו האמת העגומה על מצב האקדמיה בימינו.

הם המשיכו לשתוק אפילו כאשר קולומביה העניקה לי כגמולי. בדצמבר 2023 האוניברסיטה פתחה בחקירה של סרטון בו אני נשמע מגנה את התומכים בחמאס, והאשימה אותי בהטרדה על בסיס "מוצא לאומי ו\או יחוס משותף", האשמה כוזבת ואבסורדית במיוחד.

מעולם לא דיברתי נגד פלסטינים, ערבים או כל קבוצה דתית, אתנית או לאומית. שוב ושוב הפרדתי בבירור בין העם הפלסטיני לבין המחבלים המושלים בו, והתמקדתי בלעדית בקבוצות הסטודנטים שהיללו את הטרור. בכך שנכנעה לקמפיין הכפשה מתואם מצד ארגון ' Students for Justice in Palestine', האוניברסיטה לא רק עמדה מנגד אלא ניצלה את ההזדמנות כדי לאיים עליי ולהשתיק אותי. החקירה חסרת הבסיס נגררה במשך 20 חודשים לפני שהסתיימה ללא שום ממצאים על "מעשים רעים" מצדי, לשון נקיה ל"חף מפשע". אך בינתיים, שמי והמוניטין שלי הוכתמו בכל סוגי הבוץ. כך בדיוק נראית רדיפה אידיאולוגית באקדמיה.

והחקירה הייתה רק ההתחלה. באפריל אשתקד, כאשר ניסיתי להיכנס לתוך מאהל מחאה בלתי חוקי שהוקם בקמפוס, מלא בשלטים כמו "לשחרר את פלסטין" ומחוות אחרות למחבלים, לצד איסור על כניסת יהודים אשר תומכים בזכותה של ישראל להתקיים, האוניברסיטה שללה את תג העובד שלי ומנעה ממני לשהות בתחומה, בעוד המאהל המשיך לעמוד ללא הפרעה.

חודשים לאחר מכן, ביום השנה לציון טבח ה-7.10, נקלעתי לעימות עם מנהל התפעול של האוניברסיטה על כך שאפשר לאותו ארגון להמשיך ולאיים על סטודנטים יהודים ולקיים הפגנות החוגגות את חמאס. בתגובה, האוניברסיטה השעתה אותי שוב, הפעם מכניסה לכל בנייני הקמפוס כולל המשרד שלי ומתחם המשמש למפגשי סטודנטים יהודים. מתוך חשש שהעולם ישמע קול יהודי, קולומביה הפכה את השתקתי לעדיפות עליונה.

https://www.youtube.com/watch?v=TMs7gletYmY

נראה כי הדברים נרגעו בעת האחרונה אך אסור לתת לשקט הזה להטעות אותנו. גם כשהם נמצאים תחת חקירה של הקונגרס, תביעות משפטיות שונות והאיום לאבד תקציבים, ראשי האוניברסיטה ממשיכים להיאחז באשליה לפיה הבעיות בקמפוס יפתרו מעצמן. בכך שהם ממשיכים לנסות ולפייס קבוצות סטודנטים רדיקליים ומרצים התומכים בטרור, הם מאמינים כי אפשר פשוט להמתין שהסערה תחלוף.

זו הטעות הקשה ביותר. מתחת לשקט הזמני גועשת עדיין אידיאולוגיה קיצונית שרק מחכה להתפרץ שוב. אני קורא לה "אנטישמיות אינטלקטואלית אמריקנית" –האמונה כי יהודים הם מתנחלים-קולוניאליסטים הזוממים לבצע טיהור אתני בפלסטינים במטרה ליצור מדינת עליונות יהודית. שנאה כזו אינה נעלמת מעצמה. היא משתנה, מתפתחת וחוזרת בעוצמה רבה יותר.

ראו למשל את מחמוד חליל, מראשי המפגינים בקולומביה, שפעולתו הראשונה לאחר שלושה חודשים בכלא הייתה להוביל הפגנה נוספת. העובדה שאדם כזה כעת זוכה לחיבוק מאנשים כמו זוהראן ממדאניהאנטי-ישראלי שמוביל במרוץ לראשות העיר ניו-יורק, מסמנת לנו עתיד עגום. הלחן אולי משתנה אך המילים נשארו נוטפות שנאה.

ההנהגה הכושלת בקולומביה, חברי הסגל הנמצאים בפשיטת רגל מוסרית והרוב האדיש של כל השאר הצליחו לנפץ את הכבוד שהיה לי כלפי המוסד אותו ראיתי כבית. איני יכול עוד לסמוך על ראשי האוניברסיטה שיעשו את הדבר הנכון, או לסמוך על עמיתיי לסגל שיסמנו עבור ההנהלה את הדרך. לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב. הישארות בקולומביה משמעותה הייתה בגידה בכל הערכים בהם אני מאמין.

אני עוזב את קולומביה אך לא נוטש את המאבק. חופשי מן הכבלים של מסלול לקבלת קביעות, אני מתכנן להגביר את המאמץ נגד האנטישמיות האינטלקטואלית האמריקנית ונגד התמיכה בטרור אשר נפוצה בקמפוסים. בהרצאות מול קהל, בפודקאסטיםהעוסקים באקטיביזם יהודי ובחיבור ספר על שורשי התופעה, אני מקווה לגייס רבים נוספים בדרישה לשינוי. במיטבה, אוניברסיטת קולומביה הייתה מגדלור של אמת וחקירה; במרֵעַה, היא הפכה לשדה קרב עבור קיצוניים שאינם מסוגלים לשמוע דעה שונה משלהם. ביחד, אנחנו יכולים להיאבק כדי להשיב אותה למטרתה האמיתית.

בסופו של יום, חיי בקולומביה הפכו בלתי נסבלים עד שבחרתי לעזוב. אך יש דבר אחד שראשי האוניברסיטה לעולם לא יוכלו לעשות – להשתיק אותי. הקול שלי אינו עומד למכירה.

ד"ר שי דוידאי הוא אקטיביסט ומגיש פודקאסט, לשעבר מרצה באוניברסיטת קולומביה.

הטור התפרסם לראשונה באתר המגזין טאבלט ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission