שיעור בקלאוזביץ לבכירי ה"לשעברים"

הלחץ להפסקת המלחמה עלה לאחרונה שלב, כאשר מרבית בכירי מערכת הביטחון לשעבר הכריזו כי צה"ל כבר השיג נצחון מזהיר על אויביו והוא חייב לעצור את המלחמה לפני שהיא תהפוך הרסנית ובלתי צודקת. זאת בהתבסס על הנסיון שרכשו במהלך 'יותר מאלף שנות שירות' בתפקידיהם במערכת. יש שהטילו ספק בתרומת הניסיון הצבאי להבנת תופעה מורכבת כמו מלחמה. המרשל דה-סאקס, שהיה הרמטכ"ל של לואי ה-14 מלך צרפת, טען כי הפרד שנשא את מפות המלחמה שלו, נכח בעשרות הקרבות שניהל… ובכל זאת נותר פרד… גם אם משאירים את ההומור בצד, ברור כי הנטיה לנבא את העתיד, על סמך ניסיון העבר, נדון מלכתחילה לכישלון. משום שכל התרחשות הסטורית היא חד פעמית. הנפשות הפועלות, תנאי הזירה, הנסיבות החברתיות והכלכליות כמו עוד אין ספור משתנים אחרים, עושים את ההבדל בין מה שהיה למה שיהיה. מה שמעביר אותנו לשדה התאוריה הטרנס-הסטורית, 'על המלחמה', של קרל פון-קלאוזביץ (1780–1831) ששרדה את מבחן הזמן, ונותרה רלוונטית גם במאה ה-21. קלאוזביץ שירת בצבא הפרוסי מגיל 12 ועד מותו ממגפת כולרה בגיל 51. והקדיש את 12 שנות חייו האחרונות, כמפקד פו"ם הפרוסי, לשם בירור טבעה של המלחמה. בהקדמה ציין כי ביקש לחבר ספר שיגרום לאלו המתענינים בתחום, לעיין בו שוב ושוב לאורך השנים. ואכן, 'על המלחמה' הוא מהחיבורים המוכרים ביותר בתחום ההגות הצבאית. ההיסטוריון והוגה הדעות הנודע מרטין ואן קרפלד הסביר בחיבורו המעמיק, 'קלאוזביץ הנצחי', כי מה שהפך את קלאוזביץ לנצחי, היא העובדה כי בשונה מקודמיו, שהציעו למפקדים 'ארגז כלים', לטיפול בבעיות, קלאוזביץ התמקד במלחמה כשלעצמה, כתופעה אוניברסלית, שטבעה ומאפייניה הם על זמניים. המאמר הנוכחי משקף ניסיון להתמודד עם השאלה, שקיבלה דחיפות של ממש בשבועות האחרונים, מה היה קלאוזביץ אומר על המלחמה בעזה, בהנתן הרעיונות שביטא בספרו, בדגש על 5 נושאים: מה היא מלחמה? מהו נצחון וכיצד משיגים אותו? מה הקשר בין מדיניות למלחמה? מה אסור במלחמה? ואיך מנצחים אויב שלא רוצה להכנע?

1. מהי מלחמה

השאלה הראשונה, מה היא מלחמה? נתפסת מיותרת, עבור אנשים שמגייסים את הנסיון שצברו, כראיה לתבונתם בענין. אלא שהיה כבר מי שאמר, שהידע והנסיון שאנשי צבא בכירים רוכשים בשדה הקרב, יכול להיות דבר מגביל מאוד, כאשר הם נדרשים לענות על שאלות תיאורטיות, כמו מה היא מלחמה? ההשקפה שמפתח קלאוזביץ, היא שמלחמה היא מאבק אלים בין רצונות מנוגדים – באמצעות כלי נשק. מעין דו-קרב ענק, שבמהלכו מדינות מקיזות, תרתי משמע, זו את דמה של זו בשדה הקרב ומחוץ לו, וגורמות תוך כדי כך למוות, פציעות נוראיות, הרס חסר תקנה, רעב, סבל וענינים מכוערים נוספים, שהנפש מתקשה להכיל, רק על מנת לזכות בנצחון. על השאלה, מה הוא נצחון נענה בהמשך. אבל כבר כאן, בהסתמך על קלאוזביץ, נאמר, שמלחמה מהווה את ממלכת אי הודאות, ומזל ממלא בה תפקיד מרכזי, ולכן כל עוד רועמים התותחים אף פעם אי אפשר לדעת מי ינצח ומי יפסיד. ומכל מקום, על שום אופיה, הגס, האלים, האפוף צחנת מוות, מלחמה היא ענין הנתון לבחירה. מדינה יכולה להחליט שהיא אינה רוצה להלחם, אלא להכנע מראש לדרישות אויביה, והיו דברים מעולם. או להכנע אחרי 22 חודשי לחימה, כפי שבעלי אלף שנות הניסיון שלנו מציעים לעשות בימים אלו. אבל דבר אחד צריך להיות ברור, מצב בו חמאס מצד אחד – נחוש להמשיך להלחם, ואילו מדינת ישראל מנגד, מחליטה לא לעשות זאת, יסתיים בכניעה לדרישות שהציב הארגון מיד לאחר הגינוסייד בישובי העוטף. כלומר: נסיגת צה"ל לקוי ה-6 אוקטובר, תוך קבלת ערבויות בינ"ל לאי חידוש המלחמה, הסכמה לכך שהוא יוסיף לשלוט ברצועה ועוד… נזכיר, לא כלי נשק מנהלים את המלחמה בעזה, אלא חיילי צה"ל. והם ינצחו אם הם יגרמו לאנשי חמאס במנהרות ובקטאר, לבחור לעזוב את הרצועה במקום להוסיף ולהלחם בנו.

2. הקשר בין מלחמה לפוליטיקה

מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים', היא הקביעה המפורסמת ביותר של קלאוזביץ. והיא מגלמת את השקפתו, לפיה הממשלה מייצגת את כלל האינטרסים החברתיים, בראשם הביטחון. לכן כל הרשויות במדינה – ובכלל זה צבאה – חייבות לסור למרותה. קלאוזוביץ, בשונה מבעלי אלף שנות הנסיון שלנו, לא חשד במניעי המדינאים, וסמך עליהם כי ישכילו להגדיר תכלית רצויה למלחמה, וינהלו אותה כך, שהיא לא תצא משליטה, ותחבל באינטרסים החיוניים. בעיניו 'מלחמה ממשית' לא היתה אלא מכשיר כוחני, שנועד להשיג השגים, שהדיפלומטיה נכשלה בהשגתם. אבל הוא גם הכיר בכך שיש מלחמות אחרות, אותן כינה 'מלחמות פראים'. הללו התנהלו ללא ריסון, ונטו להיות 'מוחלטות'. משום שמה שהניע אותן, לא היתה מדיניות אלא שינאה, וצמא שאינו יודע שובע לדם. קלאוזביץ היה מגחך לנוכח הטענה, לפיה ממשלת ישראל, לא חשבה על 'היום שאחרי' והגדירה למלחמת 'חרבות ברזל' רק מטרות צבאיות. ושעקב כך, היא מנהלת מלחמה הרסנית ובלתי צודקת. בפיסקה מפורסמת בספרו ((bk I. I, 25 הוא קובע באופן מפורש, שיש מצבים "…בהם המדינאות נבלעת במלחמה…" והשמדת האויב מפסיקה להיות מטרה צבאית והופכת לתכלית מדינית. זה המצב שבו אנו מוצאים עצמנו עם חמאס. ארגון 'פראי', המונחה על ידי אידאולוגיה פאנטית, ורואה במלחמה המוחלטת נגדנו, את ההצדקה לקיומו. מה שמצמצם בהכרח גם את המדיניות שלנו לתכלית אחת – השמדתו. התשובה מה יקרה ביום שאחרי, מותנית בשאלות כמו, איזה מן חמאס נמצא בסיום המלחמה? מה יהיה מצבנו אנו? ואיך יראה הסט-אפ האזורי כשזה יקרה? מלחמה היא הרי ממלכת אי הודאות, לכן הכרח להבטיח שהמלחמה נגד חמאס תסתיים בנצחון מוחץ, קודם שמחפשים לו תחליף.

העיסוק במהות המלחמה, הוביל את קלאוזביץ לצמצם את אינספור המשתנים המשפיעים על מהלכה לשלושה. עם, צבא, וממשלה. שלושת אלו, עם, צבא וממשלה, חייבים לדעתו לגלות כולם, רצון נחוש לנצח את האויב, אחרת זה לא יקרה הזהיר. המילה 'עם' נזכרת אצל קלאוזביץ למעלה מ-130 פעם, עדות לחשיבות שהעניק לנושא. בעיניו היה ברור שלא ניתן יהיה להשיג את התכלית המדינית, בלי להבטיח שהאמצעים, ובראשם העם והצבא, מוכנים ומסוגלים לשרת אותה. במידה שזה אינו המצב כתב, יהיה הכרח לשנותה. קלאוזביץ, לא העלה על דעתו את האפשרות, שיהיו בעם כאלה, שיזהו בממשלה את האויב העיקרי שאותו יש להכריע. ושלצורך זה הם יטענו שמדובר במלחמה שולל פושעת, יגייסו את התקשורת הממוסדת, האקדמיה, 'לשעברים', ובכירי המשק, וישכנעו ממשלות רבות בעולם, להפעיל אמברגו נשק על ישראל, על מנת שהיא תסיים את המלחמה בהפסד. כאשר חושבים על כך מנקודת המבט הקלאוזוביצית, ושואלים מי יוצא נשכר מהענין, התשובה ברורה, חמאס. מלחמה כותב קלאוזביץ:"…שונה מיתר תחומי הפעילות האנושיים בכך, שהיא אינה פעילות של הרצון, על חומר דומם, המניח לנו לעשות בו כרצוננו. אלא על גורם חי בעל כח רצון משלו. ולכן על מנת לנצח, אנחנו צריכים לאתר את נקודות החולשה האנושיות של האויב, ולכוון את פעולתנו נגדן…" כאשר מתעוררת השאלה, לאילו נקודות חולשה מכוונים בעלי אלף שנות הניסיון הנזכרים את פעולתם – לאלה שלנו או לאותן של חמאס – התשובה מובנת מאליה.

3. מהו ניצחון?

מכאן לשאלה מהו נצחון? לטענת בעלי אלף שנות הנסיון בטחוני, חמאס הוכה קשות במהלך 22 חודשי הלחימה נגדו. עשרות אלפים מלוחמיו המנוסים נהרגו, יכולתו להוציא פיגועים נגד מדינת ישראל, לשגר לעברה רקטות, ולפגוע במרקם החיים בנגב המערבי שואפת לאפס. גם שליטתו באוכלוסיה נפגעה מאוד אחרי שצה"ל כבש כבר 75% משטח הרצועה, והפך חלקים נרחבים ממנה לעיי חורבות. שיקום יכולותיו משכבר, יארך, על פי אותה טענה שנים רבות. בין היתר משום שעיקר מאמציו יופנו לחידוש תשתיות המגורים והחיים שנהרסו כליל. כל זה נכון, במידה רבה, אבל לפי קלאוזביץ אין לכך שום קשר למושג 'נצחון'. שכן, לטענתו אפשר להכריז על 'נצחון', רק כאשר הצד המנוצח, ויתר על רצונו להמשיך בלחימה. קלאוזביץ תופס את המושג נצחון כענין תודעתי ולא חמרי. שכן לשיטתו חיסול אינספור לוחמי האויב, תפיסת אמצעי הלחימה שלו והרס תשתיותיו, מהווים לכל היותר תנאי נסיבתי, שלא בהכרח יוביל לכניעתו. היפוכו של דבר החלטתו להפסיק להלחם, שהינו תנאי הכרחי ומחייב כאחד להשגת נצחון. המלחמות הא-סימטריות במאה העשרים הוכיחו שוב ושוב, כי באופן פרדוכסלי, דווקא הצד ששילם את המחירים הכבדים יותר בנפש וברכוש הוא שניצח בסופו של דבר. כך הויאטקונג בויאטנם, הטאליבן באפגניסטן, חיזבאללה בשל"ג, המיליציות בעירק ועוד… על מנת לפשט את הענין עוד נאמר, שאם נקבל את עמדת בעלי אלף שנות ניסיון, נפסיק את המלחמה מחר בבוקר, בהתאם לדרישת חמאס, סביר להניח, שלמחרת צלם אל ג'זירה ינציח את מח"ט עזה, יושב על כורסא אדומה בלב הריסות עירו, מנופף V באצבעותיו, ומכריז על נצחון אלוהי נוסף של ההתנגדות. מה שיצרף את 'חרבות ברזל' לשורת המבצעים הכושלים שניהלנו בעשרים השנים האחרונות ברצועה, ואת ראשית המסע לעבר ה-7 באוקטובר הבא.

4. האסור והמותר במלחמה

אחת הטענות שהועלו נגד קלאוזביץ היא שהוא התעלם מהמקום החשוב שחוקי המלחמה (Laws of War) עתידים היו לתפוס בהמשך. ואכן, המילה 'חוק' מופיעה 96 פעמים בספרו, תמיד במשמעות של נוסחה, שהטבע לא יכול להפר אותה, אבל אף פעם לא במשמעות של ציווי משפטי. חוקרי קלאוזביץ שפכו נהרות דיו על מנת להסביר את התעלמותו התמוהה מהנושא. והמסקנה אליה הגיעו רובם, היתה שקלאוזביץ התעמק בגורמים ההופכים את המלחמה על-זמנית, אלא שטכנולוגיה וחוקים, הם תלויי תרבות וזמן. מה שהוביל אותו לותר על עיסוק בנושא. אולם יתכן שהסיבה שונה לחלוטין. ההיסטוריה מלמדת כי השאלה מה אסור ומה מותר במלחמה, נקבעת בסופו של דבר על ידי המנצחים. עובדה שרצוי שאלו המציעים לסיים את המלחמה בעזה בהפסד, יקחו בחשבון.

5. מה עושים כשהאויב לא מוכן להיכנע?

קלאוזביץ ראה במלחמה מכשיר לגיטימי ליישוב סכסוכים, ואמצעי להשגת שלום, אחר שכל יתר הדרכים האחרות נכשלו. אך הכיר בכך, שכאשר מדובר באויב שאינו מוכן בשום פנים להכנע, יש הכרח לסיים את המלחמה בסוג אחר של שלום… הרומאים טבעו את המושג 'שלום קרתגו', על מנת לציין שלום, שהוא תוצאה של מלחמת השמדה. לשלום כזה אנו צריכים לחתור על מנת לסיים את 'הסיכסוך' רב השנים, בינינו לחמאס. שכן חמאס אינו 'סתם' ארגון טרור, החותר להשגים פוליטיים באמצעות אלימות. אלא גוף, שנשבע להקיז את דמנו עד שנעלם מן המפה. הרצון הזה, שהותך באוכלוסיה העזתית, מבוסס על רעיונות איסלמיים קיצוניים, כמו התנגדות (מוקאוומה), סבלנות (סבר) ועמידה איתנה (סומוד), שלא עתידים להיעלם רק משום שחמאס ספג מידנו מהלומה מוחצת. "…יבואו עוד הרבה 7 באוקטובר…" הכריז בכיר חמאס ח'ליל אל-חיה, בראיון לאל ג'זירה ממש לאחרונה. וכדאי לקחת אותו ברצינות. צבאות יכולים לנצח, גם לאחר שנשללו מהם יכולותיהם החזקות ביותר, אם הנחישות שלהם להלחם קיימת, קובע פילוסוף המלחמה. אמנם השמדת חמאס אינה משימה פשוטה, אבל אם נגלה את הנחישות המתאימה, היא תקרה. אין לנו ברירה אחרת. שני מיליארד מוסלמים, רבע מאוכלוסיית העולם, צופה בעימות, בין נושא דגל ההתנגדות למדינה היהודית, ומייחלת לנצחונו. מבחינה זו ימי הזעם, עצומות הלשעברים, מכתבי האמנים, סירטוני הזועה, שחמאס מקפיד לשחרר והטלויזיה שלנו לשדר נון סטופ, מעוררים בחמאס את האשליה שהוא מפורר אותנו מבפנים. ומגבירים את נחישותו להמשיך במוקאוומה – שפירושה עבורו, ניצחון במלחמה, ועבורנו תבוסה.

לסיכום

ומילה אחרונה לסיום, החזרת החטופים היא אחת ממטרות המלחמה, ובה בעת משימה נעלה בעלת ערך מוסרי, ולכן חשוב לעשות את כל הניתן על מנת להגשימה. אבל הרחקת חמאס מגבולנו הדרומי, היא לא רק מטרת מלחמה, אלא גם אינטרס חיוני של מדינת ישראל, ומדינה אינה יכולה להתפשר על האינטרסים החיוניים שלה, אם היא חפצת חיים. ולמי שאולי שכח… מדינה אינה רק שותפות גורל בין אלו החיים בה כאן ועכשיו… אלא שותפות בין החיים, המתים ואלה שעדין טרם נולדו…