כדי שנוכל אולי לחיות יום בדמוקרטיה אמיתית, חזקה ומבוססת, אנו נזדקק ליותר יוסף אלרונים ופחות יצחק עמיתים
לפני כארבעה חודשים השתתף נשיא העליון יצחק עמית במושב הפתיחה בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין הנערך באילת. דבריו באירוע היו צפויים למדי, לא משהו שלא שמענו בעבר מחבריו לשעבר, אבל חשובים להבנה בהקשר מאז והיום.
עמית חזר על הטענה הכללית החשובה לפיה "הדמוקרטיה הישראלית מושתתת על עקרונות יסוד", בראשם כמובן עיקרון הפרדת הרשויות אשר לדבריו מתבטא ב"מנגנוני איזון ובלימה ובכיבוד תחום סמכותה של כל אחת מהרשויות". לדבריו, המרקם הדמוקרטי הישראלי "הוא עדין ושברירי" משום שהוא חסר "מנועים שמדינות דמוקרטיות אחרות התברכו בהם, או לפחות בחלקם", ולכן קיים צורך ב"חיזוק וביסוס המשטר הדמוקרטי".
וכיצד יש לעשות זאת? גם כאן עמית לא מפגין מחשבה מקורית במיוחד. לדברי עמית, כדי לשמר את הדמוקרטיה בישראל יש למשל צורך "בחוקה משוריינת או לכל הפחות בחוק יסוד החקיקה שיגדיר את כללי המשחק הדמוקרטי" – אמירה מצחיקה למדי מפי מי שלמעשה מוביל כיום את האסכולה הרואה בחוקי היסוד מעין חוקה בלתי-כתובה, כל עוד היא יכולה לשמש להמשך האקטיביזם. מנגד, כאשר המחוקק בוחר לתקן חלילה חוק יסוד באופן שמנוגד לתפיסת העליונים, אז חוק היסוד לפתע פחות נחשב ואפשר להתעלם בלי שום בעיה מהגדרות המשחק.
עמית המשיך והדגיש את הצורך ב"בשומרי סף – יועצים משפטיים, רגולטורים, מבקרים פנימיים ואחרים שתפקידם לוודא שפעולות השלטון נעשות כחוק". אך מה קורה כאשר הם מנסים לקבוע בעצמם את החוק, ללא שום סמכות ובטח ללא שום אחריות? מאז אותו נאום כבר הספיק למשל בג"ץ בראשות עמית להתערב ברגל גסה בתהליכי פיטורי ומינוי ראש שב"כ, בהפסקת כהונת היועמ"ש, בדיונים אינסופיים וחד-צדדיים על תנאי המחבלים בכלא (עמית עוד העז בנאומו להתלונן על "עומס") ובסידור הרכבים נוחים עבורו כדי להגיע לתוצאה הרצויה. בכל המקרים האלו ואחרים, נראה כי האיזונים והבלמים נשכחו לגמרי ופחות הדאיגו את עמית וחבריו.
עוד הדגיש עמית את חשיבות עצמאות מערכת המשפט, בה לדבריו "שופטים מתמנים ומתקדמים בהתאם לכישוריהם ולעשייתם המקצועית". ובכן, מבט קצר על הליך המינוי של עמית עצמו לתפקיד נשיא בית המשפט העליון מראה בדיוק את ההפך – קידום עצמי חסר בושה תוך רמיסת כל נוהג או חוק. "איזו דמוקרטיה אנו רוצים לקיים במדינת ישראל?" שאל עמית בפאתוס על בימת הנופשון באילת; רוב הציבור ודאי אינו מעוניין בשלטון השופטים אותו הוא מדמיין.
יומיים לאחר מכן פתח את יום הדיונים השופט יוסף אלרון, המסיים היום את תפקידו בבית המשפט העליון. בניגוד לתפיסת העולם הקנאית של עמית, אלרון ניסה להציג בדבריו "דרך אמצע" או לכל הפחות חלופה אפשרית לאקטיביזם הקיצוני.
על פי אלרון, "בשנים האחרונות יש מגמה בה בג"ץ מרחיב את סמכויותיו" מגמה לה הוא התנגד באופן אישי. לדבריו, "הצמצום שנעשה לאחרונה בסמכויות בית המשפט אינו בהכרח שלילי" וראוי כי בית המשפט ינקוט במדיניות פסיקה מתונה יותר ומתערבת פחות.
עוד הוסיף כי מצב בו בית המשפט מרחיב את סמכותו ל"התערבות גוברת" ב"ביקורת חוקתית ואפילו על-חוקתית" מעיב על היחסים בין הרשויות והופך את בית המשפט ל"לזירת מאבק ציבורית גם בהיבטים שאינם משפטיים". החלופה אותה הציע אלרון מבקשת לעשות בסמכות בית המשפט "שימוש מרוסן, מצומצם ומאופק", או במילים אחרות – הפרדת רשויות אמיתית ולא כפי שחוזה והוזה עמית.
אלרון אף מתח ביקורת על תופעת העתירות ההמונית מצד ארגונים פוליטיים שונים, לעיתים ללא קשר לחוק, הפונות לבית המשפט "בעוד הדיו לא יבש" מעבודת הכנסת, ועל החלטת בית המשפט עצמו להרחיב את זכות העמידה ואת רעיון "השפיטות". על פי אלרון, ובניגוד מוחלט לתפיסת אהרן ברק וממשיכיו, בג"ץ אינו יכול ואינו צריך לשפוט בכל סוגיה קיימת, ובוודאי שלא למשל כלי לכפיית עמדת מיעוט על הרוב.
גם בשאלת פסילת חוקים מתח אלרון ביקורת על עמיתיו, בין היתר בשל פסילת תיקון חוק היסוד לצמצום עילת הסבירות, וגם במקרים אחרים בהם לדבריו לא כל היגיון בפסילת חוק, פעולה שבעבר נחשבה ל"נשק בלתי קונבציונאלי" וכיום נפוצה ביותר. ברוב המקרים של פסילה, כך טען אלרון, הייתה כמעט תמיד דרך מתונה יותר לפעול מאשר הדרכים ה"דרמטיות" בהן בחר בג"ץ ומובילות לדבריו ל"לשיח ציבורי המקבע מחלוקת ופילוג".
השופט אלרון אמר עוד כי ברוב המקרים שבהם בחר בג"ץ לפעול בדרך אקטיביסטית קיצונית, הייתה דרך מתונה יותר לפעול בה: "כמעט תמיד יש דרך אמצע, מדודה ושקולה. דרך שיסודותיה המשפטיים איתנים, ולפעמים איתנים הרבה יותר, מדרכים דרמטיות ממנה המובילות לשיח ציבורי המקבע מחלוקת ופילוג". לדבריו, פסילת חוקים צריכה להישמר ל"למקרים חריגים וקיצוניים בלבד", מה שוודאי לא היה המקרה בצמצום עילת הסבירות.
כמו הנשיא עמית, גם אלרון הביע דאגה הן מסדיקת תדמיתו של בית המשפט בקרב הציבור והן מהשפעות פוליטיות עלי, אך בניגוד לעמית אלרון מבין היטב כי "מדיניותו האקטיביסטית" של בג"ץ היא הגורם לבעיה, משום שכך "יש התופסים את שופטיו ככאלו המוטים פוליטית ופוסקים מסיבות שאינן משפטיות".
דברים הגיוניים ופשוטים אלו של אלרון כמובן עוררו אז סערות למיניהן בביצת המשפט, אולי הביצה הכי פחות סובלנית מבחינה רעיונית והכי רחוקה מדמיונותיו של עמית על "בית משפט מגוון". אלרון עצמו מגלם את ציפוף השורות השיפוטי בכל פעם בה נשמעת חלילה דעה שונה בבית המשפט, וזכורה היטב המתקפה האישית והרדודה נגדו כאשר העז להציע מועמדותו לנשיאות העליון ולהזריק מעט פלורליזם לבג"ץ המאובן.
יוסף אלרון אולי פורש היום מכס השיפוט אבל הוא כבר סימן לנו את הדרך (או לפחות את תחילתה) למדינת ישראל דמוקרטית יותר – הפרדת רשויות אמיתית, צמצמום משמעותי בזכות העמידה ובתורת "הכל שפיט", דחיקת האקטיביזם השיפוטי לממדיו הרצויים וייצוג אמיתי של רצון הציבור והמחוקק: כל הדברים בהם יצחק עמית רואה סכנה, ובהם כל דמוקרט אמיתי רואה חובה. כדי שנוכל אולי לחיות יום אחד בדמוקרטיה אמיתית, חזקה ומבוססת, אנו נזדקק ליותר יוסף אלרונים ופחות יצחק עמיתים.
יוסף אלרון לא מונה לנשיא בית המשפט העליון, אבל אין ראוי ממנו לשמש כנשיא מדינת ישראל.
ולו כדי לנקר את עיני יאצק לוקשנקו.
ראוי להזכיר שהיתה הסכמה רחבה לפני שלוש שנים על הצורך ברפורמה, אבל כשהרפורמה הפכה לכיפוף ידיים, גם אלרון הצדיק והסולד מאקטיביזם, ברוב פסקי הדין, היה בצד של השופטים ולא של לוין רוטמן
אגב, פסקי הדין שלו במישור הכלכלי, נטו לרוב שמאלה , להגנה על החלשים גם על חשבון קדושת הקניין הפרטי, לכן רבים אהבו אותו
הבעייה של חסידי שיטת אהרון ברק שר"י
שהוא עשה הפיכה מעל הראש של אזרחי ישראל
ועוד בלי לקבל הסכמת הציבור .
לכן הוא חצוף ועשה לנו שוד הדמוקרטיה
ולקח לעצמו סמכויות שאף אחד לא נתן לא
ומפרשן את החוק איך שבא לו !
איש מושחת !!!!!
דבריו של אלרון, אכן נכונים. כמו כן, דבריו של עמית, הם אכן שגיאה איומה (כבר אראה כיצד).
אך לצד ההסכמה, הן עם תוכן והן עם כותרת/סיכום המאמר, חשוב להדגיש נקודה מסוימת, מיסודות התיאוריה במדעי המדינה/משפטים, הרלוונטית מאוד לעניינינו.
זוהי למעשה התשובה לשאלה, מדוע בכלל נדרשת (אותה) הפרדת רשויות (המקודשת) במשטר דמוקרטי? דהיינו, מהי בדיוק הבעיה, אותה אנו מנסים לפתור/למנוע? (הרי ההפרדה לא קיימת "ללא סיבה טובה")
רבים מה"עונים" על השאלה לעיל, בעצם יחזרו בפניכם כמו תוכים, על מתכונת ההפרדה.
למשל, שההפרדה בין רשות המחוקקת לבין השופטת/אוכפת, נדרשת ע"מ (נביא דוגמא רק מכיוון אחד) שהשופט לא יוכל לשנות את החוקים, ע"מ להכריע בתיק שמולו, עפ"י גחמותיו.
למשל, יש מגוון כלים – כגון נוסח החוק, דברי הסבר לחקיקה, דיונים בכנסת ובועדות השונות – כולם מכוונים לדייק את הנורמה אשר מנסים ליצור ובמידה ומשהו לא ברור, ניתן להסתייע באלה, ע"מ להבין את כוונת המחוקק. זה ששופטים בישראלים מביאים את לשון החוק לאבסורד – כמעט עד הכרה ברצח בגלל "כבוד" המשפחה כחוקי, מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זו בעיה אחרת.
(הציניות בדבריי אינה באה ע"מ להטיל חלילה דופי, בקדושי ישראל – הושפטים, היפים והאמיצים, פשוט אלים שירדו אלינו מאולימפוס – אלא דווקא להמחיש את הבעיה המובנית בשפה האנושית, אשר לעולם אינה מתמטית וכמה שלא ישקדו כל אפיפיורי ביהמ"ש העליון על ניסוחים מפולפלים – תמיד ניתן להציג כל חוק, כל מילה, כל מסר שנאמר, בצורה מעוותת = רחוקה מאוד מכוונת המדבר המקורי. זה אינהרנטי בשפה עצמה ושום ליקוק סנדליו של אהרון ברק, לא ישנה זאת)
אבל, נעזוב גם את זה בצד. דהיינו, נניח מצב, ששופטים ישראלים, אמיצים והטהורים, לעולם לא מעוותים את כוונת המחוקק אלא תמיד מקפידים לשפוט, עפ"י כל פסיק, שכתב להם המחוקק. זאת, כיוון שאנו עוסקים בשאלה תיאורטית והתשובה לא יכולה להיות "אבל השופטים במדינת ישראל הם X". כתבתי זאת, ע"מ שתתעלמו מנקודה זו.
אז, מה הסיבה לחלוקה המסוימת, אותה קבע מונטסקייה? לא "מה יקרה אם רשות Y תהיה אחודה עם רשות X?" אלא, מדוע אנחנו מניחים שזה יקרה? שזו תהיה התוצאה?
מדוע אנחנו מניחים, שאם לא נפריד בין תפקיד השופט לתפקיד המחוקק, יקרה Z? מה הבעיה אותה אנו מנסים, כמו שאתם כבר מבינים, למנוע?
אז התשובה לכך פשוטה מאוד וחשובה מאוד לדיון הציבורי שלנו. התשובה היא: אנשים ברוב המוחלט של הפעמים, נכשלים במבחן הכוח וזה קורה בד"כ, ע"י ניצול כוחם לרעה! לכן, אנו לא נרכז את הכוח בידי גורם אחד אלא בכל שאלה, נפצל סמכויות כך, שלא תהיה שליטה מוחלטת על נושא מסוים – בידי גורם אחד.
דהיינו, מדוע אנחנו חוששים ששופט ישנה את החוק, ע"מ לקבוע את מה שהוא רוצה, במידה ותפקידו יהיה מאוחד עם תפקיד החקיקה? התשובה בפסקה מעל. מדוע אנו חוששים, שמחוקק, בהיעדר ביקורת (!), יפעל בשלב כלשהו (גם אם לא תמיד) לקדם (גם) את האינטרסים האישיים שלו? התשובה בפסקה מעל.
זו הסיבה לכך, שבחלוקה לרשויות אותה קבע מונטסקייה, לא מרוכז כל הכוח, בידי גורם אחד. אם מישהו יכול *לעשות* משהו, מישהו אחר צריך *לאשר* לו ואם מישהו יכול *לאשר* משהו, הוא ושלוחיו הישירים – לא יכולים *לעשות* זאת.
אנחנו הרי, לא מדברים על "חלוקת עבודה" נוסח פשע מאורגן, נכון? כלומר, חלוקה, בה זה שמצית, אינו זה שמאיים. חלוקה למראית עין, כאשר כל המשתתפים מתואמים ביניהם ורוצים אותה תוצאה בדיוק, אינה חלוקה.
והפרט החשוב ביותר בתשובה, הוא שחלק בלתי נפרד מהכשלון במבמן הכוח, הוא שאנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. זה שאדם מספר לסביבתו שכל רצונו היא דמוקרטיה, שיוויון ועוד כהנה וכהנה מטרות/ערכים נעלים – לא רק שזה נפוץ. אלא תנסו למצוא דיקטטור, שלא טען זאת.
כך שאם כל הכבוד לדבריו של אלרון, חשוב לציין שדבריו של עמית – רק מחזקים את התבנית שכתבתי מעלה.
אין לי פתרונות קסם ולכן אני גם לא מציע כאלה, אבל חשוב מאוד שנבין גם את הבעיה בצורה נאותה. עמית כסמל ויחד איתו, רוב שופטי העליון הנוכחיים – מדרדרים מוסרית, בדיוק כמו שעשה כל דיקטטור אחר בהיסטוריה האנושית.
מצב, בו הכוח לבטל/לאשר כל חקיקה מצד אחד והכוח לחייב לבצע/לחייב למנוע ביצוע – זו חלוקה לרשויות, לדעתכם?
הפתרון האמיתי לבעיה (במישור התיאורטי) היא זכות העמידה ועליונות סבירות הרשות הנבחרת על סבירות של כמה גלימות. אבל זה דורש משופטי ישראל, להבין שלא הכל שפיט. כי זה בעצם, מה שהמשפט הקודם שלי אומר. בכנסיית אהרון ברק, זה החטא האיום ביותר.
מצד שני, זה גם מסביר את הדרך, בה השתלטו השופטים על שאר הרשויות במדינה.
חלק מעיקרון החלוקה לרשויות, הידוע בציבור הרחב כ"איזונים ובלמים", אומר בעצם, שבלם לרשות X, נמצא תמיד בידי רשות Y. לפיכך, אם הבלם כלפי הרשות השופטת הוא רצונות של אותו שופט עצמו – על מה בא לו להחליט על מה לא, אינו בלם. זו היית דרך טיפ-טיפה ארוכה יותר להגיד, שלא – לא הכל שפיט ובעיקר – למה.
שיטה דמוקרטית אינה מושלמת אך הרבה יותר (היסטורית) גרועות ממנה, הן מועצות "מומחים", אשר יודעות יותר טוב מהאזרח מהשורה, מה צריך וראוי לעשות גם משטרים בהם אפילו מתקיימות בחירות ורשויות מחולקות, אך *כל* החלטה סופית, נמצאת בידי גורם אשר מעולם לא ירגיש שום משוב (תרתי משמע), של החלטותיו.
חשוב להבין גם את זה, לצד עיסוק בשיטות משטר, ביניהן דמוקרטיה.