ובכן, מה יהיה ביום שאחרי?

מה משותף להכרזת היציאה מלבנון, להצהרות הבומבסטיות בתום כל אחד מסבבי עזה אי-פעם, או לאופן שבו התקבלה עסקת שליט בציבור? האופטימיות הטבועה בנו כעם גוברת על כל רגש שלילי למראה חיילים שבים הביתה ופדויי שבי החוזרים לביתם ולמשפחותיהם. על הרגש הלאומי-קהילתי הבסיסי הבריא הזה מתבסס כל ״נאום כלניות״ לסוגיו שנישא אי פעם, כל קביעה לפיה האויב הוכה מכה קשה וכל קמפיין להשבת חטופים – מ״הילד של כולנו״ ועד ל״נחזיר. נקום״.

פסימיות ודאגה לגבי העתיד אינה נתקלת באהדה יתרה בימים אלו, בהם דעת הקהל נחלקת בעיקרה בין ימנים המתקשים למצוא מילת ביקורת על המהלך ופיהם מלא הודיה לראש הממשלה ושבח למהלך המורכב שהסתיים בהצלחה; ובין שמאלנים המוכנים למחול על כבודם, ולהודות לנשיא טראמפ ולכל שרשרת הפיקוד מהרמטכ״ל ועד אחרון החיילים העורפיים רק כדי שלא יידרשו חלילה להודות שאולי לנתניהו גם מגיעה מילה טובה. הריאליסט עומד בבדידותו.

אין כאן כוונה להתנכר לחובת הכרת הטוב. מנקודת השפל שבה היינו בשבעה באוקטובר קמנו, לחמנו והודות לכך השתפר מצבנו הביטחוני בממדים והיבטים בלתי מבוטלים. למרות התסכול מחלק מהפרטים, ייתכן שבתנאים הקיימים ובעת הזו, ההסכם הזה הוא הטוב ביותר שניתן להשיג, או הרע במיעוטו. לצד כשלים בדרך ניהול המלחמה, ההסכם הזה מבטא היטב את קו השבר העכשווי בין מזרח ומערב. בעוד שציר איראן, חמאס וחיזבאללה מונע על ידי קנאות דתית שאינה יודעת פשרה מה היא, אך משכיל לפעול בפרגמטיות בעולם המעשה, המערב נכשל פעם אחר פעם בהצבת ״קיר ברזל״ נגדי לתפיסה הזו; את הנכונות לפשרות שמגלים שחקני ציר הרשע מדריכה אידיאולוגיה קיצונית בעוד שאת הפשרות של מנהיגי המערב מדריכות בעיקר חולשה ועייפות ומנה גדושה של בעיות מבית. התוצאה ניכרת בכך שרובם ככולם של ההסכמים, רובן ככולן של החלטות האו״ם, בהם איראן, חמאס וחיזבאללה היו צד אליהם, הופרו ושימשו כקרדום לחפור בו את שיקומם והתעצמותם. 

אם נשוב לאותן נקודות ארכימדיות בזמן, מאוסלו ועד הנה, נראה בקלות את חוט השני העובר בהצהרותיהם של מנהיגי המערב המחייכים בעודם חותמים ולוחצים ידיים ומפליגים בקשירת הכתרים: מ״promise of a new beginning״ של קלינטון ועד ל"Everlasting Peace״ של טראמפ. דווקא היום כאשר אנחנו צופים פני עתיד באופטימיות, חשוב להזריק מנה הגונה של ריאליזם: האם 254 החטופים וכ-2,000 נרצחים ונופלים לא היו ראויים להגנתנו בנקודות הארכימדיות הקודמות? למשל, בעסקת שליט? האם בעסקה הנוכחית אנחנו לא זורעים את זרעי הפורענות הבאה? לצערנו – חלקים ניכרים מסיבות העומק שהביאונו עד הלום לא השתנו אגב המלחמה – וייתכן בהחלט שבעת הזו, זה הכי טוב שאפשר להשיג. ועם הידיעה הזו, לא נותר לנו אלא להיערך לעתיד חופשיים מקונספציות שנוצקו בתבניות העבר האסוניות.

היערכות לעתיד – ראשי פרקים לחשבון נפש ולתיקון

כשיורדים מקומת המטכ״ל והדרג המדיני אל השטח, מתגלים הישגיהם של הלוחמים בכל חזית וחזית והם לא פחות ממדהימים. מה שהחל ביום שחור שבו מעטים לחמו ברבים ומנעו בגופם תוצאות גרועות פי כמה בדרום הפך למלחמה הירואית שהגיעה לכל פינה במזרח התיכון, מלחמה שבה נוכחנו כולנו לדעת ממה קורץ הדור הזה וממה קורץ העם הזה. הנחישות וההישגים הללו הם קו ההגנה הראשון שלנו בכל חשבון צופה פני עתיד. לזכרם של הנופלים והנרצחים, אחינו גיבורי התהילה. לכבודם של הלוחמים בסדיר ובמילואים, לכבוד ההתגייסות האזרחית מעוררת ההשראה, גברים ונשים – חובה עלינו להתחיל בתיקון מיד.

דיקטטורת הדעה האחת

אחת הרעות החולות שפשתה בצה״ל ובתרבות השיח הפוליטית שלנו היא דיקטטורת הדעה האחת המשיגה את שלטונה אגב השתקה, הגחכה וביטול של דעות מתחרות. מעם שהביא לעולם את המחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים הפכנו במידה רבה לעם שבו חופש הבעת הדעה האחרת הפך לסכנה למעמד חברתי, עילה לנידוי משפחתי וסם מוות לקידום והערכה מקצועית בצבא ובמקומות אחרים. די אם נסתכל על המעט שאנחנו יודעים מהאופן שבו שורה של מפקדים יהירים במטכ״ל ביטלה בבוז סיכונים והתראות שצמחו מלמטה בניגוד ל״דעת המערכת״, האדירה הישגים וקידמה במרץ תפיסת עולם שלמה שקרסה, לה היה שותף גם הדרג המדיני. 

לחשוף את האמת

המלחמה הארוכה והטוטאלית הזו הגיעה לפתחו של כל בית בישראל בצורה כזו או אחרת. טבח השבעה באוקטובר וספיחיו הוא אירוע לאומי במלוא מובן המילה. מה חבל שכה רבים ובלתי מתקבלים על הדעת הכשלים שהובילו ליום הארור ההוא ולמלחמת הדמים שבאה בעקבותיו. מה חבל שכה רבים הכשלים בדרך הפקת הלקחים. תיקונו של צה״ל אינו משימה המוגבלת למפקדיו בסדיר. כשם שהאסון הוא אירוע לאומי, שחייב התגייסות לאומית, כך גם התיקון. לצד בעיות בתחקירי המלחמה, רבים מהתחקירים חושפים בתחקירי אמת כשלים עמוקים וחשובים, אך נותרו הרחק מעין הציבור ולא ברור מתי יובאו לידיעתו.

במתח שבין הרצון לשמור על ביטחון מידע והרצון לחשוף את האמת לציבור נשכח אינטרס נוסף, קדוש הרבה פחות: לא אחת משמשים כלי הסיווג הביטחוני וצווי איסור פרסום להסתרת אמת בלתי נעימה ובלתי מסווגת בעליל. מותר היותנו חברה פתוחה ודמוקרטית על אויבנו הוא ביכולת לקיים דיון ציבורי בכשלי ההנהגה המדינית והצבאית שלנו. יש להביא את אור השמש לחטא את הפינות האפלות בתרבות הארגונית הקלוקלת, בהזנחת המקצוע הצבאי ובאינספור כשלים ונגעים שפשו בצה״ל. לנו כציבור יש מניות בכורה בארגון הזה וחובתנו לדעת כל מה שניתן לדעת מהר ככל האפשר, בטרם תתרגש עלינו מלחמה נוספת. כל עוד לא תיחשף האמת יפרחו תיאוריות קונספירציה, האמון במוסדות המדינה יירד ותיקון אמיתי יידחה ליום אחר. 

פיקוח והובלה אזרחית

 מלחמה כידוע חשובה מידי מכדי להשאירה לגנרלים, אבל פיקוח אזרחי אפקטיבי אינו מסתכם בתביעה לאישור מינויים בכירים בצבא אצל השר. סיבות העומק לכשלון השבעה באוקטובר הן עמוקות והולכות שנים הרבה לאחור. בכל אותם שנים, בלטה בחולשתה יכולתו של הדרג המדיני להוביל תהליכים, לקבוע מגמות, להכריע בין חלופות ולפעול כפי שנדרש ממנו בבניית מענים הולמים לאיומי ייחוס רלוונטיים. כתוצאה מכך המשיך צה״ל לפעול כמי שהדרג המדיני משמש לו כחותמת גומי במקרה הטוב, או כעדת מעריצים במקרה הרע. קיצוצים ושינויים בבניין כוח תמיד שויכו ומותגו לרמטכ״ל המכהן ולתר״ש ״שלו״, ולא בכדי. התרגלנו למצב האבסורדי והאסוני שבו הצבא אחראי על קבלת החלטות קרדינליות בבניין הכוח בלי שהדרג המדיני מהווה גורם משפיע בעל משקל. 

בכל הנוגע להפעלת הכוח, די אם נזכיר את ההתנגדות הנחרצת של הצבא להטלת ממשל צבאי ולמצור – שני אלמנטים שיכלו להפוך את המערכה הזו על פיה, לקצר את החלק האינטנסיבי שלה ולהבטיח את פירוקו של חמאס מנשקו כפי שאף גורם בינלאומי לא יבצע לעולם. שרי הביטחון שלנו אינם מבינים את תפקידם והמערכות אינן בנויות לכך: לצה״ל עליונות מוחצת ביכולות להניע עבודת מטה ושליטה מוחלטת בנתונים. תידרש יותר מהחלטה על מינוי שר אזרחי כדי לתקן זאת ותקצר היריעה מלפרט את כל מה שנחוץ לעשות, אך במצב הנוכחי אנו עלולים למצוא עצמנו בתהליכי בניין כוח דומים לאלו שבוצעו סביב הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה או מלחמת לבנון השנייה – תהליכים שטחיים בהובלת הצבא שהתאפיינו בפיקוח אזרחי לקוי, בהתמסרות לאופנות חולפות, בהתמכרות לתורה שבעל פה ועוותו בשל הטיות סקטוריאליות בתוך צה״ל. אנחנו זקוקים להרבה יותר מכך כדי לנצח בעתיד באופן משכנע. 

אורך המלחמה

ישראל אמנם הוכיחה שהיא יכולה לעמוד במלחמה ארוכה בכמה חזיתות, אבל אין פירוש הדבר שזו האפשרות העדיפה. אורך המלחמה, מעבר למחירים בדם ובדמים, כפה על ישראל אתגרים ניכרים בזירה הבינלאומית ולא היטיב בהכרח עם התוצאות בשדה הקרב. במובנים רבים, העובדה שנדרשנו לפרק הזמן הבלתי סביר של שנתיים, היא הודאה בכישלון תהליכי בניין הכוח, מוכנות הכוחות והיקפם, ההיערכות להגנה ואופן ניהול המלחמה. הארכת המלחמה גם הגדילה את התלות בארה״ב וחשפה את ישראל באופן מסוכן במגוון זירות בעולם. את המלחמה הבאה נידרש לנהל כך שתוביל להכרעה מוחצת בזמן קצר יותר. 

התמודדות עם עולם לעומתי והקשר עם ארה״ב

נקודות החולשה וצווארי הבקבוק של ישראל נחשפו במלחמה כבר בשלביה הראשונים בשל הכנה לקויה. העובדה שהמלחמה התארכה לא הוסיפה לכך אף כי כניסתו של טראמפ לבית הלבן הייתה קרש הצלה בהקשרים אלו. לא את כל הכשלים ונקודות התורפה ניתן לתקן במהרה ולא תמיד ניתן יהיה לסגור את הפערים באמצעות הסתמכות עצמית. לצד הגדלת מלאים וחידוש הבסיס התעשייתי-יצרני בישראל, על ישראל להתחיל להביט ברצינות מזרחה לעבר שווקים המשלבים פוטנציאל ייצור עם כוח עבודה זול ומשכיל יחסית וסביבה בה אין לפי שעה את השילוב הנפיץ בין היסטוריה אנטישמית למיעוט אסלמיסטי אלים, כמו באירופה. 

גם מול ארה״ב, נכון לבחון בשום שכל, לעומק ובפרופיל נמוך את צורת הדברים שיבואו. ארה״ב משתנה ואין אחד שיודע לנבא מה תהיה הצורה החדשה שתלבש בעוד כמה שנים או עשור. תוקפו של הסכם הסיוע לעשור אמור לפקוע בקרוב (ספטמבר 2028) ובמקומו עתיד להיחתם הסכם חדש. ייתכן וזה יהיה ההסכם האחרון בתצורה זו וייתכן אף שכבר בהסכם זה ראוי לשנות את הרכב הכספים כך שיערוב לאוזן האמריקאית ויהלום לאינטרסים העדכניים של ישראל – פחות סיוע ותלות – יותר שיתוף פעולה והדגשת ערכים מוספים. 

במידה רבה, ישראל היא אכן קו החזית של מערכה עולמית. המשמעות המעשית היא שלעתים יהיה עלינו לעמוד לבדנו ויש להיערך לכך. לצד השאיפה לקיים מלחמות קצרות, נידרש למצוא את הדרכים לעמוד בעוצמה בלחצים עד כדי אמברגו והגברת הלחץ הבידוד הבינלאומי בכל זירה אפשרית. בכל הנוגע ל״חזית ההסברה״, הפוטנציאל לשנות את המצב מיסודו מוגבל בשל העובדה שהשנאה אלינו היא גלגול מודרני של אנטישמיות המוצאת קרקע פורה לפרוח עליו בדמות בעיות פנים, חולשה ואוזלת יד של מנהיגים וממשלות ברבות ממדינות המערב. השגת הכרעה מוחצת בזמן קצר תועיל הרבה יותר לדימוי שלנו. 

סוגיית החטופים, מבט מודאג לעתיד

 מתוך כלל הארסנל הרצחני שהפעילו עלינו מכלל הזירות – החזקת חטופים הוכיחה עצמה כתעודת הביטוח הטובה ביותר. ישראל החלה את המלחמה מתוך מחלוקת עמוקה וסוגיית החטופים הייתה הסיבה העיקרית להתמשכות המחלוקת תוך כדי המלחמה. המשקל העצום שקיבלה סוגיה זו במהלך המלחמה והמחיר אותו אנו נדרשים ומסכימים לשלם תמורות השבת חטופינו מבטיחים שחמאס ואחרים ינצלו זאת בעתיד. מבחינתם, נמצאה דרך זולה ופשוטה יחסית להוריד את ישראל ממרום עוצמתה הצבאית לגובה הדשא של משא ומתן עם ארגון טרור שהוכרע צבאית הלכה למעשה. במציאות כזו, מי צריך נשק גרעיני כשאפשר לעשות כל כך הרבה עם חטיפת חיילים או אזרחים, שאפילו אינה חייבת להתרחש בישראל? 

בעתיד ינסו ארגוני הטרור להשיג לעצמם את היתרון הזה בכל דרך שתהיה פתוחה בפניהם. הדינמיקה צפויה מראש: ביום הראשון נזכור את מחיר עסקת חרבות ברזל, חלק מאיתנו ירחיק עוד יזכור את עסקת שליט והחזרת 1127 אסירי חמאס תמורת חייל אחד, אבל כעבור חודש יחל קמפיין וכעבור זמן מה תתבצע עסקה. אם אנחנו רוצים לשנות את הדינמיקה ההרסנית הזו, דברים רבים חייבים להשתנות אצלנו. ספק רב אם אנחנו מסוגלים בזמן הרעיל בו אנו חיים, זמן בו האמת נעדרת, לנהל את שיח האמת הנוקב הזה בתוכנו. זהו מקום לחשבון נפש ודאגה עצומה קדימה. 

הטיפול באיומים מתהווים

 סיבה נוספת לכך  שאפשרנו למפלצות לצמוח על פתח ביתנו במלוא היקפן של מנהרות חמאס וביצורי חיזבאללה הייתה השלילה המוחלטת של מלחמת מנע ונכונות לפגוע בתשתיות כשהן בשלבים ראשוניים מחשש להידרדרות למלחמה כוללת. השלילה הזו מושרשת בטבענו כעם שוחר השלום, אבל בתאווה לשקט היום אנחנו ממשכנים את העתיד. לתפיסה הזו יש מקבילות בצבא שהפכו את החשש מ״מיס קלקולציה״ לעיקר, ואת ההרתעה והסרת האיום לטפל. ימים יגידו עד כמה היה גדול חלקה של גישה זו בשרשרת הטעויות שהובילה למתקפת השבעה באוקטובר בהפתעה מוחלטת. 

בעיצומה של מחאת הדיור ב-2011 (זוכרים?) התראיינה סתיו שפיר, ממנהיגי המחאה דאז, לערוץ RT וטענה בשיא הרצינות ש״החשש הגדול ביותר שלנו הוא שנתניהו, מרוב לחץ ממה שאולי עלול להתרחש במחאה, יפתח במלחמה איפושהו״. עליבות הדיון הציבורי בנושא והפיכת כל הפעלת כוח ל״פוליטית״ תרמו אף הם להתפתחות הדוקטרינה ששמה מבטחה בכסף קטארי ובפיתוח כלכלי כבלמים בפני הברבריות האסלמו-נאצית. לנוכחות המצמיתה של ההבניות והנחות היסוד הללו בשיח הציבורי שלנו יש מחיר דמים נורא. תרבות דיון הרסנית המעניקה כוח שאלטר מצמית למיעוט אלים ראויה לניתוח מעמיק בנפרד ואין ספק שנידרש לקיימו אם אנו חפצי חיים. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות מלחמה מתוך שיח אינפנטילי. 

גבולות בני הגנה

רבים מקווי הגבול בהם חיה מדינת ישראל נקבעו שלא על בסיס היגיון טופוגרפי. מלחמת חרבות ברזל צריכה לסמל בחדות את המעבר מכיבוד גבולות בינלאומיים מול אויב רצחני – עד כדי נכונות לשאת ולתת עמו על תיקוני גבול חלילה – להתבססות על גבולות בני הגנה ללא הגבלת זמן. כמעשה של זהירות, ראוי לבחור בגבולות הקרובים ביותר לקו הבינלאומי ולא לעשות את הטעות שנעשתה בשרטוט רצועת הביטחון בלבנון שהרחיקה עד כדי 25 ק״מ מהגבול כדי לשמור על צירי תנועה לכביש ביירות דמשק וכיוצא באלו אינטרסים מדרג שלישי. אנו במיטבנו כאשר אנחנו יודעים להצדיק את  הפעולה הצבאית באופן ישיר כהגנה על הבית, וצריך לזכור זאת.

למנוע לבנוניזציה של הרצועה

 בתחרות בין המודל אותו אימץ חיזבאללה – מיעוט שיעי במדינת מיעוטים – ובין המודל אותו נטל לעצמו חמאס הסוני של שלטון טרור גלוי, ניצח המודל הראשון לפי שעה. בעוד שחיזבאללה הקפיד להישאר מאחורי הקלעים ולכבד למראית עין את חוקת לבנון, חמאס תבע לעצמו את הבכורה, סילק את הרשות הפלסטינית ודיכא באכזריות מתנגדיו מהרצועה. חמאס הקים מדינה דה-פקטו בעוד שחיזבאללה ניהל את המדינה מאחורי הקלעי. 

כשסיום אולי נראה בעין, ניכר שחיזבאללה בחר נכון יותר – לבנון ממשיכה לקבל תקציבים ותמיכה והדרישות לפרוק את הארגון מנשקו רחוקות ממימוש. אם יש היגיון בבחירתו של חמאס להיענות לעסקת טראמפ בשעת מצוקה, זה בכך שהוא יוכל לאמץ בהדרגה את המודל של חיזבאללה ולאפשר לסוג של ״ממשלת טכנוקרטים״ להיות בחזית, ליהנות מתקציבי שיקום ולנהל את חיי היום יום, בעוד הוא מנהל בסבלנות את מאמץ השיקום שלו. בכל שלב משלבים אלו, הפרגמטיזם שלו יודרך כפי שנכתב לעיל על ידי אידיאולוגיה בלתי מתפשרת. חמאס צפוי לפגוש בכל צעד ושעל פרגמטיזם ועייפות מערבית והוא יצליח לכרסם אט אט בתנאי ההסכם השונים תוך שהוא פועל ״מתחת לסף״ שיכול להוביל לפיצוץ. האתגר הגדול של המשך המשא ומתן הוא, אם כן, לוודא שכמה שפחות מהחזון הזה ייצא לפועל, תוך שמירת חופש פעולה מרבי לישראל – אתגר לא פשוט, בעיקר אם רצועת עזה תתמלא בשלל גורמים בינלאומיים. 

הזירה הפנימית

יצאנו למלחמה מתוך משבר חברתי ופוליטי חסר-תקדים ואנו מסיימים אותה במשבר חסר-תקדים שאסור לטאטא הצידה. תיקון אמיתי יהיה חייב לכלול גם שידוד מערכות במערכות ציבוריות ובאופן שבו אנחנו מנהלים ומכריעים במחלוקות. עלינו לוודא שההתנדבות והנכונות העצומה להקרבה שהתגלו בעם במלוא הדרם לא יפלו קורבן לשימוש ציני, לאלימות ולסתימת פיות. מוטלת עלינו חובה להגדיר יחד קווים אדומים וכללי משחק לויכוח. מה שהיה במדינת ישראל בשנת הבלהות שקדמה למלחמה – אסור שיהיה יותר אף פעם. לצערי, הכנסת החברה הישראלית למסלול מחודש של משחק פוליטי הנערך בגבולות סבירים, נתפסת בעיני בשעה הזו כמשימה קשה ביותר. 

לצד זאת, איני יכול להימלט מהמחשבה על הצורך בחשבון נפש בתוך המחנה פנימה ועל חובת השלמת נטילת האחריות למחדל מצד ההנהגה. שנתיים עברו, המלחמה אולי מגיעה לסיומה ולצד מה שלא השגנו אי אפשר להתעלם ממה שכן הושגו. הבחירות באופק. הגיעה העת להעביר מקל ולתת לתהליכי שיקום טבעיים להתחיל את פעולתם גם בשדה הזה. 

נאחל לשובם של החטופים כולם, החיים והמתים. מעט לפני שובם, בשבת, יקראו בחלק מבתי הכנסת את קהלת שתיאר את עצמו בסוף הספר כמי שביקש ״לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ; וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת״ – הלוואי שרצונו זה ישמש לנו כמצפן לתיקון. אולי בכל זאת יימצא שימוש בעיתו לסלוגן המקומם: נחזיר. נקום.