העובדות שהפצ״רית לא יכולה לחמוק מהן

אחת התופעות הבולטות בימים שלאחר התפוצצות פרשיית הפצ"רית היא האופן שבו תיבת התהודה של השמאל מסננת את המציאות ומסלפת את העובדות. בימים האחרונים אנחנו שומעים בתקשורת וברשתות החברתיות על שלל הצדקות, הסברים ותירוצים למעשיה של הפצ"רית, שיוצרים מסך ערפל של עובדות חלופיות ותעמולה מערכתית. לסבך הטיעונים והרטוריקה הזו יש וריאציות ומגוון, אבל המטרה אחת: לטהר את המערכת.

לטובת הקורא הנבוך ננסה לפרק את התעמולה ולהציג את הטענות באופן סדור. הכשלים בהתנהלותה של הפצ"רית הם בשלושה מישורים: הראשון – האופן שבו נוהלה חקירת הלוחמים; השני – האופן שבו היא התמודדה עם הביקורת הציבורית, ששיאו בהדלפת הסרטון לחדשות 12; והשלישי – שיבוש החקירה במהלך החודשים הרבים שחלפו מאז, ששיאם בהיעלמותו של הטלפון הסלולרי שלה אמש.

נפתח בדבר הבסיסי ביותר: מה קרה בשדה תימן?

האמת היא שאנחנו לא יודעים מה בעצם קרה. אנחנו יודעים מה טוענת התביעה וגם מה טענות ההגנה. מה באמת קרה, נדע רק עם התקדמות הדיונים בתיק בבית המשפט.

אבל נתחיל בעובדות המוסכמות על כולם. בניגוד לפרסומים בתקשורת עם פרוץ הפרשה – שנרחיב לגביהם בהמשך – הלוחמים לא חשודים בעבירה של אונס או מעשה סדום. זה אישום שנשמט מכתב האישום הסופי שהוגש כנגדם.

האירוע התרחש ב-5 ביולי 2024, וכתב האישום בגינו הוגש ב-19 לפברואר 2025. העבירה המתוארת בכתב האישום היא ״חבלה חמורה בצוותא״, ועל פי התיאור שמופיע בו הלוחמים הרימו את העציר, ובמשך כ-15 דקות ״בעטו בעצור, דרכו עליו, עמדו על גופו, דחפו אותו בכל גופו – לרבות באמצעות אלה; גררו את גופו על הרצפה והפעילו כלפיו אקדח טייזר – לרבות בראשו״. בשלב מסוים על פי כתב האישום אחד הלוחמים ״דקר את העצור בעכוזו באמצעות חפץ חד שחדר בסמוך לפי הטבעת של העצור וגרם לו לקרע בדופן הרקטום שלו״.

כאן חשוב להבהיר: אלו לא עובדות, אלו טענות התביעה. והעובדה שעיתונאים מצטטים אותן משל היו קביעות עובדתיות היא חרפה עיתונאית ובושה אינטלקטואלית.

כנגד טענות התביעה, פרקליטי ההגנה טוענים מספר טענות. ראשית, השימוש באלימות היה מוצדק. העציר הזה הגיע למתקן שדה תימן כחלק מקבוצה של 4-5 עצירים, שהתנהגו כראוי במהלך הליך הקליטה ונשמעו להוראות הסוהרים. בניגוד אליהם, העציר המדובר, התנגד לסוהרים, השתולל ותקף אותם, כך שהלוחמים נאלצו להפעיל כלפיו אלימות, בהתאם לפקודות ובידיעת מפקדיהם. בנוגע לדימום של העציר טוענים בהגנה כי העציר ניסה להבריח בגופו אמצעי חד, והוא שגרם לפציעות. לטענת ההגנה יש להם ראיות מבוססות לטענות הללו. לנו אין אלא להמתין להתפתחויות. כל טיעון אחר בדבר מה שקרה באותן שעות בשדה תימן אינו אלא תעמולה של התביעה ופגיעה בשמם הטוב של לוחמי המילואים.

עד כאן התשתית העובדתית הבסיסית של הפרשה. אפשר לקבל את הטענה שמצבו הפיזי של העציר והדימום החריג שלו מצדיקים בדיקה ואפילו חקירה של חלק מהלוחמים. איש לא חולק על כך. הבעיות מתחילות אחרי זה.

החקירה

ב-29.7.2024 פשטו שוטרי מצ"ח על מחנה שדה תימן בפנים רעולות ועצרו את חמשת הלוחמים החשודים. הללו הובאו למעצר, ולאחר ימים ספורים שוחררו למעצר בית. כעבור שבועיים שוחררו ממעצר ללא הגבלה.

הפעולה הזו עוררה סערה רבה ובצדק. בניגוד לטענות בשמאל, רוב הביקורת לא עסקה בעצם העובדה שהחשדות נחקרו, אלא באופן שבו זה נעשה. כך למשל הצהיר בן גביר כי ״המחזה של שוטרי משטרה צבאית מגיעים לעצור את מיטב גיבורינו בשדה תימן הוא לא פחות ממביש״.

ההתנהלות כלפי הלוחמים הייתה חריגה וקיצונית, והפכה בדיקה אלמנטרית של טענות מצד מחבלים, מהסוג שבמקרים רבים גם נשללות, לפרובוקציה לאומית וסערה ציבורית. החלופה ברורה: לזמן את הלוחמים לחקירה בצורה דיסקרטית ומסודרת, תוך כיבוד זכויותיהם. ההחלטה לבצע מעצרים אלימים באופן הזה הייתה חרפה, ואין זה פלא שהיא התפרשה כפגיעה לא מוצדקת בלוחמים, מה שהוביל עשרות מפגינים, כולל חברי כנסת, להגיע למקום ולמחות נגד המעצר.

בשלב זה, האירוע עבר מהמישור הפלילי למישור הציבורי. וכאן הפצ"רית כשלה בפעם השנייה. היה אפשר לרדת מהעץ, להרגיע את הרוחות, ואפילו להתנצל על האופן שבו התבצעו המעצרים. אם היא הייתה מתנהלת בחכמה, הפרשייה הייתה מסתיימת בשקט כבר בשלב הזה.

אבל התנהלות חכמה זו לא דבר שמאפיין את תומר-ירושלמי. ובמקום לנסות להסביר את ההחלטות ולצנן את האווירה היא לחצה על הגז.

ההדלפה

ב-6 באוגוסט, פחות משבוע מביצוע המעצרים, שודר בערוץ 12 סרטון מתוך מצלמות האבטחה במתקן הכליאה בשדה תימן שנועד להוכיח כביכול את החשדות נגד הלוחמים. גיא פלג, שקיבל את החומרים מהפצ"רית, דאג להוסיף לכך את הקריינות המפלילה ״התיעוד כולל את העבירה המיוחסת ללוחמים – מעשה סדום בעבירת אינוס״.

פרסום הסרטון גרר גל של תגובות אנטישמיות ברחבי העולם, והפך לחומר נפץ בידיהם של שונאי ישראל בכל מקום שרק תרצו: בעולם הערבי, בשמאל העולמי, בימין הקיצוני. הטענה שחיילי צה"ל אונסים כביכול עצירים היא חלומו הרטוב של כל אנטישמי, ויפעת תומר-ירושלמי סיפקה להם את זה בקילוגרמים.

אבל מלבד הנזק העולמי שהסרטון גרם, הוא גם לא שירת את המטרה שלשמה הודלף. ראשית, לא רואים בו הוכחה לטענות החמורות על מעשה סדום, לכל היותר נצפה שם הפעלת אלימות כלפי העציר – דבר שאיש אינו מכחיש. שנית, מדובר בסרטון מטושטש וערוך שיותר מכל דבר אחר מעלה ספקולציות לגבי אמינותו ומה שבעצם מתועד בו. מדובר בסוג החומרים שלא "מדברים בעד עצמם" אלא צריכים שידברו בשבילם, לכן מי שהשתכנע ממנו היו שני הציבורים הקלים ביותר לשכנוע: האנטישמים ברחבי העולם, והקפלניסטים בישראל.

זו הסיבה שפרסום הסרטון הזה נתפס כמעשה כל כך חמור. זו לא היה פעולה אלמנטרית, או "טעות" קטנה בשיקול הדעת. מדובר בפיגוע הסברתי-תעמולתי מהחמורים ביותר שהתרחשו כאן במהלך המלחמה, שני אולי לקמפיין ההרעבה של חמאס. העובדה שהוא נוצר בלשכת הפרקליטה הצבאית הראשית בלתי נתפסת בעליל. "השכפ"ץ של הלוחמים" התגלתה כחגורת נפץ. משום כך השאלה "מי הדליף את הסרטון?" הפכה לאחת הסוגיות הבוערות על סדר היום.

גם פה הייתה לפצ"רית הזדמנות לנטרל את הפצצה. היה אפשר לומר לציבור בפשטות את האמת. אנחנו הדלפנו את הסרטון, מכיוון שחשוב לנו שהציבור ידע מדוע ביצענו את המעצרים. זה קו ההגנה שלה כיום, כפי שכתבה במכתב ההתפטרות ״אישרתי הוצאת חומר לתקשורת, בניסיון להדוף את התעמולה השקרית נגד גורמי אכיפת החוק בצבא״. אמירה מהסוג הזה, אם הייתה מגיעה בזמן, הייתה יכולה להתקבל כסוג של "לקיחת אחריות": עשיתי, טעיתי, מתנצלת. אבל התנהלות מהסוג הזה היא כנראה מעבר למצופה.

במקום לקחת אחריות באמת – ואולי גם להתפטר בזמן הנכון – הפצ"רית עשתה את החטא הנוסף, והחמור מכל: השיבוש.

השיבוש

מאז הדלפת הסרטון, הפצ״רית נקטה כמעט בכל תרגיל שיש בספר כדי למנוע את חקירת ההדלפה. על פי תשובות המדינה לבג״צ בשתי עתירות שעסקו בנושא, המערכת עסקה בהכחשה מלאה. העותרים, שלא ידעו בשלב זה מי הדליף, טענו לניגוד עניינים בעצם העובדה שהפרקליטות הצבאית חוקרת את הנושא. המדינה השיבה כי ״אין מקום להעלאת טענות ממין זה, המטילות דופי ברשות ללא כל בסיס״ ושיהיה קשה לאתר את המדליף מכיוון ש״גורמים רבים היו חשופים לסרטון טרם הדלפתו״.

לא רק זה, בספטמבר האחרון הוגשה עתירה נוספת, בה נטען שמערכת המשפט לא מבצעת את החקירה הנדרשת. בתגובה לעתירה זו הפצ״רית הודיעה בתצהיר לבית המשפט כי לאחר בדיקה מעמיקה "לא נמצאה ולו אינדיקציה ראשונית המצביעה על מקור העברת המידע", זאת  מכיוון ש״מתוך הראיות שנאספו בפעולות החקירה התברר שהמידע שפורסם היה נגיש וידוע למאות אנשים במעגלים שונים ובהיקפי חשיפה שונים, כאשר רק על חלקם חלה העבירה בדבר גילוי בהפרת חובה. על כן, מבחינה ראייתית, אין מקום או הצדקה להמשך חקירה״.

כיום, על פי הודאתה של הפצ״רית עצמה, אנחנו יודעים שכל זה שקר. לא רק של הפצ״רית עצמה אלא של מספר לא קטן של גורמים אחרים בפרקליטות הצבאית, שהיו מעורבים בהחלטה ושהכירו היטב את העובדות. במשך למעלה משנה החבורה הזו בולמת את החקירה בזמן שמוצג לכולם מצג שווא של ״בדיקה מעמיקה״ שהמערכת מקיימת – וכל זה בתצהיר לבית המשפט.

נדגיש, אלו לא מעשים ״קטנים״, זו לא ״טעות בשיקול דעת״ או ״נפילה״ נקודתית. אלו עבירות פליליות שהעונש בגינן יכול להגיע לשנות מאסר ארוכות. ולא רק זאת, מדובר בקנוניה מערכתית רחבה, שהשאלה היחידה שנותרה לגביה היא עד כמה היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה, ואנשיהם הרבים שהיו מעורבים בפרשה, ידעו את האמת ולקחו יד במעל. את זה רק חקירה אמתית תוכל לברר.

די בפעולות הללו כדי להעמיד לדין את תומר-ירושלמי לדין, אך מעשיה מליל אמש מוסיפים לכך חומרה יתרה. איננו יודעים מה בדיוק היא עשתה באותן שעות בחוף, ומה קרה בפרק הזמן שבו היא התרחקה קילומטרים ספורים ממכוניתה, אך דבר אחד ברור: במהלך האירועים הללו ״נעלם״ מכשיר הטלפון שלה, דבר שעשוי להיות עבירה של שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיות.

בשמאל ובעיתונות הממסדית מנסים בימים האחרונים להלבין את המעשים ולהצדיק אותם בדרכים שונות. מקטינים את חומרת העבירות, ומעבירים את האשמה למבקרי המערכת והציבור שתמך בחיילים, כאילו הם אשמים ב״טעות״ שעשתה הפצ״רית. אחרי שמבינים את העובדות ברור שהטענות הללו הן הבלים מוחלטים. אין אפשרות להלבין את המעשים הללו, אין איך להקל בהם ראש. העבירות הפליליות מובהקות וברורות והנזק הציבורי שנעשה כאן אפילו חמור לעין שיעור.

החקירה חייבת להימשך והלקחים חייבים להילמד: היועצת המשפטית לממשלה, שחלקה בפרשייה חייב לעמוד במוקד החקירה, לא יכולה לעסוק בכך. ניגוד העניינים פה מובהק מדי. אסור לתת לשיבוש להימשך. אסור לתת למערכת לכסת״ח.