הכול קשור לסין

מיד לאחר ה-7 באוקטובר 2023, כוחות ישראליים שעסקו במיון שרידי 1,200 הנפגעים בתקיפה הקטלנית ביותר על ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, מצאו רחפנים שהשתמשו בהם מחבלי החמאס כדי לפגוע באזרחים ישראליים. הרשויות גילו כי לכלי הטיס הבלתי מאוישים הללו היו רכיבים אלקטרוניים שמקורם בארצות הברית, וחקירה נוספת לימדה כי מדובר ברכיבים שנרכשו על ידי חברות סיניות והועברו לחברות איראניות, שהעבירו אותם לאחר מכן לחמאס. האיראנים הפיצו את הטכנולוגיה האמריקאית שנרכשה על ידי הסינים גם לפרוקסי אחרים, כולל המורדים החות'ים, שהשתמשו בהם כדי לתקוף ספינות אמריקאיות ובעלות ברית.

למרות שהקשר אינו ברור לכולם, האירוע הזה מהמזרח התיכון מדגיש היטב את טבעו של מאבק הכוחות הנוכחי בין ארה"ב לסין. מקובל לראות במדיניות הסינית של  טראמפ באופן צר מלחמת סחר, אך האמת היא שמכסים ואמצעים כלכליים אחרים הם רק חלק מהכלים שהבית הלבן מפעיל במלחמה רחבה יותר נגד הציר הסיני. זה מאבק שמתרחש הן בבית והן בחו"ל, והוא משפיע על מדיניות החוץ והפנים של ארצות הברית. אספקת נשק לאוקראינה כדי שתגן על עצמה מול רוסיה היא חלק מהמאבק של טראמפ נגד ציר סין. פגיעה בקרטלים של סמים בוונצואלה, עצירת משלוחי פנטניל, ותמיכה בבעלי ברית כמו נשיא ארגנטינה חאבייר מילי, שנחוש להתייצב מול חדירת סין לאמריקה הלטינית – הם חלק מהמערכה בדיוק כמו מדיניות המכסים. זו גם הסיבה שהמאבקים נגד סין, רוסיה, ונצואלה, איראן והשלוחות שלה שלטו במחזור החדשות האמריקאי בשנה האחרונה. ממשל טראמפ רואה בציר סין את האיום המסוכן ביותר לביטחון הלאומי שלנו. הכל קשור לסין.

לצערנו, קבוצה מסוימת של אמריקאים, כולל רבים מתחת לגיל 30, אינם מסוגלים לתפוס זאת – מסיבה טובה מאוד: מדיניות החוץ הפזיזה והמנותקת של מספר ממשלים קודמים הפכה את זה לבלתי אפשרי עבור אמריקאים להבין את מטרת מדיניות החוץ – ובמיוחד את טבע מערכת הבריתות שלנו – כי מספר ממשלים רצופים לפני ממשל טראמפ סיכלו את האינטרס הלאומי על ידי מתן תמריצים לאויבים שלנו לא רק על חשבון האינטרסים של בעלי הברית שלנו, אלא גם אלו של ארצות הברית עצמה. למעשה, התקלה הזו הפכה למאפיין במערכת שטראמפ מנסה לתקן.

הבלבול נמשך עוד לפני תקופות ביל קלינטון ושגיאותיו בהבאת סין לארגון הסחר העולמי, או המדיניות הכושלת של ג'ורג' וו. בוש במזרח התיכון, או ההסכם ההרסני של ברק אובמה עם איראן. למעשה, הכשל מתחיל עוד בתחילת הקשר בין ארצות הברית לסין, כאשר ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר ערכן את מסעם ההיסטורי בפברואר 1972 לעיר שנקראה אז פקינג. היסטוריונים ומומחי מדיניות משבחים את "הפתיחה לסין" כמהלך אסטרטגי מבריק, כששני האנשים השתמשו בסין הקומוניסטית החלשה כנגד ברית המועצות החזקה בהרבה. עיתונאים באותה תקופה כינו את המדיניות הזו "לשחק את קלף סין".

התסביך של קיסינג׳ר

זהו אחד ההישגים הבודדים המיוחסים לאחד הנשיאים השנויים במחלוקת ביותר בארה"ב, והוא הפך את קיסינג'ר לדיפלומט המוערך ביותר בארצות הברית שלאחר המלחמה. בטווח הארוך ברור שמדיניות הפתיחה לסין הייתה אחד מההימורים הגרועים ביותר שעשו מדינאים אמריקאים אי פעם. למרות זאת הביקורת על מדיניות סין של ניקסון וקיסינג'ר מוגבלת לתיאור לפיו המהלך הראשוני היה מהלך אסטרטגי מבריק, גם אם מאוחר יותר התברר שההשלכות של הכנסת סין למערכת הבינלאומית מסובכות ומסוכנות. אך זו תפיסה חלקית בלבד – וטראמפ לא רואה זאת כך.

"הדבר הגרוע ביותר שניקסון עשה לא היה ווטרגייט," אמר לי הנשיא כשראיינתי אותו לספרי ׳המטריקס הסיני׳. "זה היה לאפשר לסין לנצל את ארצות הברית. הוא וקיסינג'ר הם אלו שפתחו את סין. וזה היה טעות איומה. לא היה צריך להיות כך." טראמפ מאמין שמערכת הבריתות של ארצות הברית חיונית לקידום האינטרס הלאומי. המבנה הבסיסי שלה תוכנן לפני 80 שנה כדי לחזק מעצמה דו-חופית אחרי מלחמת העולם השנייה, שאינטרסים שלה נמתחים מאמריקה הלטינית עד אירופה ואפריקה ואסיה, עם נתיבי שייט ימיים אסטרטגיים שמקשרים ביניהם, כמו המפרץ הפרסי ומזרח הים התיכון. ההיבט המוכר ביותר של האדריכלות הביטחונית הגלובלית הזו הוא נאט"ו, ארגון הברית הצפון-אטלנטי. טראמפ ידוע בביקורתו על נאט"ו – יותר על כך שחברי הארגון התרגלו לא לשלם את חלקם ההוגן בהגנה הדדית מאשר על יעילות הארגון עצמו. אכן, לאחר שנים של ספקות לגבי נחיצותה של נאט"ו, המיקוד של טראמפ בציר סין הפך את הברית הזו, שמטרתה העיקרית היא להרתיע את שאיפות רוסיה באירופה, לרלוונטית יותר מבעבר מאז נפילת חומת ברלין.

במהלך המלחמה הקרה, המצב היה הפוך. הסובייטים היו האיום המרכזי על ארצות הברית. סין הייתה חשובה לניקסון משום ששתי מלחמות אמריקניות באסיה, בקוריאה ובווייטנאם, שנועדו למנוע את התפשטות הקומוניזם הראו שהיבשת הפכה לאזור חיוני לאינטרסים האמריקאים. בנוסף, הוא רצה להגיע לסין הקומוניסטית ולהיפגש עם מאו כדי לזכות בהערכת התקשורת והאליטות. קיסינג'ר לעומתו, היה מנהל המומחה לרעיונות, מנהל מדיניות החוץ. בתפיסתו של קיסינג'ר סין הייתה מרכזית במערכת של איזון הכוחות, שלדעתו היה המפתח ליציבות גלובלית.

מקורות המחשבה המדינית של קיסינג'ר שונים מאוד מאלו של טראמפ. הנשיא ה-47 של ארצות הברית הוא הגשמה מוחשית של הפרמציה האמריקאית מאז רונלד רייגן. קיסינג'ר, לעומת זאת, היה שגריר הסדר עולמי, והייתה לו סיבה טובה. בניגוד לאליטות דאבוס החלשות שהוא השפיע עליהן, תפיסתו עוצבה על ידי המשברים האלימים של המאה ה-20: כפליט יהודי גרמני וקצין מודיעין אמריקאי שראה קרבות במלחמת העולם השנייה, הוא חזה מה קורה כאשר העולם משתבש לפתע. מנקודת מבטו, ללא סדר עולמי, העולם הולך למלחמה.

לא מפתיע, אם כן, שפחות מרבע מאה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, קיסינג'ר רצה להימנע מעימות ישיר עם הסובייטים על ידי יישום מדיניות של הפשרת המתיחות – כלומר, הרגעה של היחסים עם מוסקבה באמצעות מעורבות בנושאים מסוימים שנתפסו כחשובים לשני הצדדים, כמו הגבלות נשק. ובכל זאת, בעיני קיסינג'ר, סדר עולמי הנשלט על ידי שני יריבים חמושים גרעינית היה בלתי יציב במהותו, ולכן חיפש רגל שלישית כדי ליצור מה שלימים ברק אובמה כינה "איזון גיאופוליטי".

מודל האיזון של קיסינג'ר היה קונגרס וינה (1814-15) וההסכמות שנקבעו בין המדינות האירופיות ששמרו על שלום היבשת לאחר מלחמות נפוליאון. זה הפך למוכר כ"קונצרט האירופי", מסגרת מולטיפולרית שבה כל הכוחות, לפי קיסינג'ר, הסכימו לחתוך אחר קידום האינטרסים שלהם במתינות. זה היה נושא עבודת הדוקטורט שלו בהרווארד.

"הסדר שהוקם בקונגרס וינה היה הקרוב ביותר שהגיעה אירופה לממשל אוניברסלי מאז קריסת האימפריה של קארל הגדול," כתב שנים לאחר לימודיו. "הוא יצר קונצנזוס שהעדיף התפתחויות שקטות בתוך הסדר הקיים על פני חלופות; שבו השימור של המערכת היה חשוב יותר מכל סכסוך פרטני שעלול להתעורר; שוחילוקי דעות בתוכו צריכים להיפתר בדיפלומטיה ולא במלחמה."

קיסינג'ר האמין שהמערכת הזו, עם הכוחות האירופיים שהתחייבו לכבד את הגבולות ההדדיים ואת תחומי השפעה שלהם, הביאה לתקופה של תור זהב בהיסטוריה, כאשר העולם המערבי היה מאוחד תחת סדר יציב אחד. הוא ראה את האיזון כמשהו כמעט מיסטי ודמיין מערכת מודרנית דומה כבסיס לסדר עולמי חדש. הוא והנשיא שאותו שירת ניצלו את הפער שהלך וגדל בין שני הענקים הקומוניסטיים. אך איפשהו בדרך הם איבדו את המיקוד.

מי מאזן את מי?

קיסינג'ר עצמו היה מבולבל לגבי משמעותו של האיזון. לפעמים חשב שמדובר בשימוש ביריבים כדי להטיח אותם אחד כנגד השני. אך פעמים אחרות ראה זאת כמו שניקסון תיאר ל"טיים". האיזון, כתב קיסינג'ר, הוא "התחייבות בלתי רשמית של כל אחד לחתור לקידום האינטרסים שלו במתינות." האם רצה להשתמש בסין כדי ליצור איזון מול רוסיה כדי לחזק את עוצמתה ועשרה של ארה"ב, או להיפך: כדי לדלל את כוחה של ארה"ב במערכת רבת ראשים שתיאלץ את כולם להתחרות בשווה?

הבלבול של קיסינג'ר נבע חלקית מכך שטעה במודל ההיסטורי שלו. מטרת קונגרס וינה הייתה לא לבנות סדר בינלאומי, אלא להסדיר את מה שכבר הוחלט בשדה הקרב – היבשת לחמה עד לקיפאון. הקונצרט האירופי לא ביטא שותפות וחברות אלא עייפות וחוסר רצון לחזור למלחמה.

קיסינג'ר גם פירש את הסובייטים והסינים בצורה שגויה. הוא הניח שהם, כמו ארה"ב, לא מוכנים להסתכן בקונפליקט גרעיני. אך מוסקבה ובייג'ינג לא ראו זאת כמו הבית הלבן של ניקסון. אחרי תקריות בגבול הסינו־ סובייטי במרץ 1969, דיפלומטים סובייטיים שאלו את עמיתיהם האמריקאים איך תגיב וושינגטון אם ברית המועצות תערוך מתקפה גרעינית על מתקני גרעין סיניים. האמריקאים נדהמו.

לפי קיסינג'ר, "מתקפה סובייטית על סין לא יכולה להישאר בלי מענה מצידנו. היא תערער את האיזון הגלובלי." אך הסינים הופתעו שהאמריקאים לא ראו בזה יתרון. לפי מזכר ששלח קיסינג'ר מאוחר יותר לניקסון: "מאו אף הציע שנרצה לראות את הרוסים תקועים במתקפה על סין; אחרי שתתיש אותם כמה שנים, נוכל 'לדקור את הגב' של מוסקבה. אני עניתי שאנחנו סבורים שמלחמה בין שני הענקים הקומוניסטיים תהיה בלתי נשלטת ותגרום לתוצאות מצערות לכולם. לכן רצינו למנוע סכסוך כזה, לא לנצל אותו."

מאו הבין היטב מה בלבל את קיסינג'ר: להעמיד את אויביך זה מול זה, או פשוט לא למנוע מהם להילחם, הוא מהות פוליטיקת הכוח. לעומת זאת, להכניס את עצמך למערכת של איזון עם יריבים, פירושו להחליש את עצמך, מה שמיטיב עם היריבים. ואף אחד לא מתחייב למתינות באופן חד-צדדי אלא אם כן הוא מתכוון להיכנע.

מדיניות סין של ניקסון וקיסינג'ר היא נדירה בהיסטוריה של ממשל. בניסיון ליצור איזון הכולל את ארצות הברית ואת יריביה הסיניים והסובייטיים, הם פגעו בארה"ב. במקום להשתמש בסין נגד ברית המועצות כדי להתיש אותם לכדי קיפאון, ניקסון וקיסינג'ר ניסו לשכנע את יריבי ארה"ב שהשאיפה לדומיננטיות בעידן הגרעיני תערער את הסדר העולמי השברירי. לפי קיסינג'ר, הדרך היחידה להתקדם הייתה שכל אחד יתחייב לקדם את האינטרסים שלו במתינות.

אבל מה אם הם לא עשו זאת? מה אם, למשל, הסינים ניצלו את ארצות הברית תוך שהם מתחזים לציית לאסטרטגיה הגדולה של קיסינג'ר?

וזה בדיוק מה שהם עשו. וזה הבסיס האמיתי למערכת היחסים בין ארה"ב לסין: במשך חצי מאה, וושינגטון בנתה את בייג'ינג על חשבון השלום והעושר האמריקאי.

ביל קלינטון קידם את הצטרפותה של סין לארגון הסחר העולמי, אך המהלך התקבל גם בקרב הרפובליקנים, כולל קודמו בוש האב ויורשו בוש הבן. חברות סין בארגון הסחר העולמי אפשרה לענק הקומוניסטי לשלוט במגזר הייצור האמריקאי, לחסל מיליוני מקומות עבודה של מעמד הביניים ולשלוט בסחר העולמי כולל בתעשיות אסטרטגיות כמו תרופות ומינרלים נדירים.

מסין לאיראן

הכישלון הזה היה צריך לגרום לנשיאים אמריקאים לשנות מדיניות ולחזור לפעול לטובת האינטרס הלאומי. אבל זה לא מה שקרה. הם סטו ממנו עוד יותר. בוש הקריב אלפי חיים אמריקאים ומיליארדי דולרים לאחר 9/11 כדי לתת לאיראן שליטה בעיראק, שהשתמשה בה לתקיפות על חיילים ודיפלומטים אמריקאים; וברק אובמה הקדיש את כהונתו השנייה להסכם גרעין עם איראן שאישר את תוכנית הנשק הגרעיני של משטר אנטי-אמריקאי.

למעשה, זו השקפתו של קיסינג'ר על האיזון שהקנתה את המסגרת האינטלקטואלית לגלובליזם – סדר של שיתוף פעולה בינלאומי וקיום של שלום יחסי, שבו כולם יכולים לספק את תאבונם במתינות, בדומה לגרסתו של קיסינג'ר לקונצרט האירופי. לפחות כך הגרסה האמריקאית. בייג'ינג מעולם לא אימצה את גרסתו ההיסטורית והמעוותת. אך נשיאי ארה"ב אימצו אותה בהתלהבות. למעשה, חוץ מרייגן, שזנח את אסטרטגיית הפשרת מתיחות לטובת מאמץ אגרסיבי להפלת ברית המועצות, כולם עשו כך.

הסדר הבינלאומי החדש שנוצר מדוקטרינת האיזון של קיסינג'ר היה פרויקט אמריקאי שנועד לרגע היסטורי מסוים, ובכל זאת האליטות האמריקאיות דיברו עליו כאילו היה חלק מבריאת האל. "הגלובליזציה היא כוח טבע," אמר בכיר בממשל ג'ורג' וו. בוש לקהל בבייג'ינג ב-2002. "היא יכולה לסלק מנהגים, מוסדות ודרכי חשיבה מיושנים ופגומים. אי אפשר לעצור אותה על ידי מנהיג או מדינה בלי לשאת בעלויות בלתי קבילות." ב־11 בדצמבר 2001, שלושה חודשים לאחר מתקפות התאומים, סין התקבלה לארגון הסחר העולמי, הסחר הגלובלי היה אמור להפוך את המשטר הקומוניסטי לבעל עניין בסדר הבינלאומי הליברלי. נכונות ממשל קלינטון להתעלם מהפגיעות של בייג'ינג באזרחיה ומקנוניה נגד ארה"ב – כולל ריגול מתקני גרעין – כדי לתמוך בקבלתה לארגון הסחר העולמי, הייתה מקבילה למדיניות בוש במזרח התיכון.

שתי האידאות נבעו מאותה תפיסה בקרב האליטות האמריקאיות: האמונה ששלום ועושר אמריקאי חייבים לגרום לזרים לפעול כמו אמריקאים. אנשי בוש האמינו ששורש המתקפה ב-9/11 הוא חוסר הדמוקרטיה במזרח התיכון וכי כאשר משטרים עריצים כמו סדאם חוסיין יפלו, האנרגיות הליברליות של ההמונים הערבים ישנו בהכרח את החברה שלהם מדיקטטורה לממשל ייצוגי, כמו שלנו. באופן דומה, הסחר יכריח את סין, הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית, לאמץ נורמות פוליטיות ליברליות כמו שלנו.

שני הרעיונות הללו לא שירתו את האינטרס הלאומי של ארה"ב ישירות, אלא היו תקוות בתנאי – אם הערבים יאמצו תהליכים דמוקרטיים, הם ימצו את האנרגיות הפוליטיות שלהם במאבק פנימי במקום לפגוע באמריקאים; אם הסינים יצייתו לחוקי הסחר הבינלאומיים, משטר ליברלי יחליף בהכרח את המפלגה השלטת. שני הרעיונות הגדולים היו פשוט מהלכים מוגבלים.

אך מדיניות הסחר והמלחמה הן כלים גסים. הצלחה פירושה קידום האינטרסים של הצד שלך. ארגון הסחר העולמי ודוקטרינת החירות שח בוש הוכיחו שמקבלי ההחלטות האמריקאים ראו בסחר ובמלחמה אמצעים לעצב את התנהגותם של עמים זרים, על ידי מתן תמריצים למשטרים מדכאים שלעיתים קרובות האינטרסים שלהם כלל אינם מובנים לבירוקרטים בוושינגטון. הסדר של אובמה

השפעתו של קיסינג'ר הייתה מורגשת עוד יותר בתקופת אובמה, שכן היוזמה המרכזית במדיניות החוץ של הנשיא ה-44 התבססה על תקדים הפתיחה לסין. כאשר ניקסון וקיסינג'ר הביאו את סין "מהקור", אובמה התכוון לעשות זאת גם לגבי הרפובליקה האסלאמית של איראן. תפיסתו הייתה מערכת מאוזנת למזרח התיכון, שמאזנת בין איראן לישראל, הכוחות הדומיננטיים באזור, כדי ליצור איזון גיאופוליטי. אך מכיוון שישראל היא עמוד השדרה של כוח ארה"ב באזור, כפיית איזון עם יריב אמריקאי פירושה להחליש את מיקומה האזורי של ארה"ב. כלומר, כפי שקיסינג'ר הטיל למעשה איזון על ארה"ב, כך גם אובמה, דרך הברית שלנו עם ישראל. למרות מה שאובמה ודובריו טענו לגבי ההסכם איראן – שהוא נועד למנוע מאיראן להפעיל נשק – העובדה הפשוטה היא שאובמה רצה שלאיראן יהיה נשק גרעיני. בתכנית הקיסינג'ריאנית שלו, איראן נדרשה לפצצה כדי לאזן את הכוח הגרעיני שהוא תפס ככוח המפריע ביותר באזור – ישראל.

ניקסון וקיסינג'ר רוממו את סין במטרה לאזן לכאורה את הסובייטים, וכמוהם אובמה חיזק את איראן כדי להרתיע את ישראל. כסף ותמיכה אמריקאית העצימו את המשטר הסיני במהפכה, ועם מאות מיליארדי הדולרים שאובמה זרם לאיראן כדי להזין את שאיפות המשטר המהפכני, אובמה, כמו קיסינג'ר, החליש את ארה"ב ושיחרר מפלצת.

הפטיש של טראמפ

דרך הפרספקטיבה הזו צריך להבין את אירועי השנה האחרונה. מבצע "פטיש חצות", ההתקפה האמריקנית על מתקני הגרעין האיראניים ביוני, היה המאמץ הפומבי והבולט ביותר לפירוק הציר הסיני. מאז, סין סייעה לאיראן לשקם את תוכנית הטילים הבליסטיים בתמורה לנפט מוזל. סין היא הצרכן המרכזי של הנפט האיראני,

והיא רוכשת יותר מ־90% מהייצוא של המדינה, מה שעוזר לה שמור על תעשיית האנרגיה המוטלת בסנקציות. איראן חיונית לאסטרטגייה הסינית במזרח התיכון, ששואפת להקטין את כוחה של ארה"ב. כאשר טראמפ הצטרף למתקפה הישראלית על מתקני הגרעין האיראניים, הוא הדף את הציר הסיני, והחזיר את מדיניות החוץ של ארה"ב לקרקע מציאות לאחר עשורים של שוטטות בחשיכה.

מפה של המזרח התיכון מראה מה עומד על הכף. המפרץ הפרסי, ים סוף ומזרח הים התיכון הם כולם נתיבי סחר חשובים. 20% מאנרגיית העולם עובר דרך המפרץ ונקודת מחסום איראנית שם, יחד עם שליטת

החות'ים בים סוף, וכן שליטת חזבאללה וחמאס בחוף המזרחי של הים התיכון, יהפכו את סין, הפטרונית של איראן, לכוח הדומיננטי באזור שבו ארה"ב נהנתה מעליונות מאז מלחמת העולם השנייה. בשל כך, ממשל טראמפ הוסיף חברות סיניות שמספקות טכנולוגיית רחפנים לאיראן לרשימת גופים המעורבים בפעילויות מזיקות לביטחון הלאומי האמריקאי והטיל דרישות נוספות לבקרת יצוא. וזו הסיבה שהמאבק עם בעלי הברית של סין במזרח התיכון הופך את ישראל לבעלת ברית חשובה עבור טראמפ.

בהשוואה לישראל, שותפים אזוריים אחרים של ארה"ב פחות מהימנים. בשנת 2022, לפי כתבת Financial Times, איחוד האמירויות נתנה לחברת Huawei הסינית מודיעין טכני שסייע להאריך את טווח טילי האוויר-אוויר של הצבא הסיני, מה שנתן למטוסי קרב סינים יתרון על עמיתיהם האמריקאים. האמירויות הן לקוח חשוב למערכות הגנה אמריקאיות – עם חוזים פעילים בשווי מעל 29 מיליארד דולר – אך הן מדינה לקוחה שמשלמת לארה"ב כתחליף להגנה. וכך, כשאבו דאבי שקלה את אפשרויותיה לנוכח מדיניות סין החלשה של ממשל ביידן, האמירתים בגדו בפטרון שלהם.

האירוע הזה מדגיש את טיב הברית האמיתית של ארה"ב עם ישראל, מערכת שרבים מתומכי ברית ארה"בישראל וגם מבקריה אינם מבינים: ארה"ב אינה גובה מאות מיליארדי דולרים כהגמוניה כדי להגן על ישראל כפי שהיא עושה עם לקוחות עשירים במזרח התיכון, כמו UAE, ערב הסעודית וקטר, אלא משלמת ומציידת אותה כדי לסייע בהגנה על האינטרסים האמריקאים באזור. אם זה קשה לרבים מהאמריקאים, אפילו תומכי טראמפ, להבין את תפקיד ישראל בקידום האינטרסים האמריקאים, זה נובע מהרגש הטבוע במערכת היחסים הזו. רבים מהרפובליקנים, במיוחד האוונגליסטים, רואים בתמיכה בישראל חובת קדושה, בעוד שקבוצה גדלה והולכת טוענת שהברית עם ירושלים היא סוג של קללה. שני הצדדים מונעים מרגש ולא מניתוח אסטרטגי קר.

ויכוח זה מחריף כיום על ידי מסע אגרסיבי ברשתות החברתיות, בטיקטוק, מבצע השפעה סיני, וכן ב-X, שם משפיענים קרובים ל-MAGA מקבלים תמריצים כספיים לתקוף את ברית ארה"ב-ישראל. זה טוב לסין, שיצירת פירוד בין ארה"ב לישראל, משרתת את האינטרסים שלה להחליש את העמדה האמריקנית במזרח התיכון, ולא רק זאת – השסע בתוך בסיס התמיכה של טרמאפ, הנשיא האמריקאי היחיד שעומד מול המפלגה הקומוניסטית הסינית. בייג'ינג סבורה שבפיצול בתוך MAGA יפנה את הדרך לנשיא הבא שיחזיר את המדיניות הפרו-סינית לקדמותה, ויחבר שוב את גורל הדמוקרטיה הוותיקה בעולם למשטר קומוניסטי טורף.

המאמר התפרסם לראשונה באתר המגזין Tablet.com ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission