צרפת קורסת והפלסטיניזציה חוגגת

כאשר הייתי ילד בצרפת, יציאה להפגנה הייתה דבר שבשגרה כמו ללכת לסרט. הוריי וחבריהם ועמיתיהם, כולם אנשי שמאל, היו יוצאים לרחובות לפחות ארבע פעמים בשנה, רצוי בסופי שבוע שלפני או אחרי חופשת הקיץ, ובין רכישת רכב חדש, מקרר חדש או תשלום השכירות בבית הקיט הכפרי. בדומה להם, מרבית בני המעמד הבינוני בראשית שנות ה-70, ובמיוחד בעלי משרות מובטחות באיגודים או בשירות הציבורי, נהגו למחות בשלווה בדרישה לשבוע חופש נוסף, הורדת גיל הפרישה או צמצמום שבוע העבודה. מפגש ברחוב עם עוד מאות אלפי אנשים הפך למנהג כמו קרואסונים בבוקר יום ראשון, ביטוח לאומי או הפנסיה המובטחת מהמדינה מרגע הפרישה. זו הייתה דרך לפגוש חברים, כמעט אירוע אנתרופולוגי, ייצוג רגוע של רגשות גולמיים.

צרפת של היום שונה למדי. היא עייפה, זועמת, פושטת רגל מבחינה כלכלית וחברתית וכבר לא מזהה את עצמה במראה. מרין לה פן, לשעבר מנהיגת מפלגת האיחוד לאומי, זוכה ל-35 אחוזי תמיכה בסקרים, הנשיא עמנואל מקרון מחזיק ב-17% ושאר מפלגות השמאל מגרדות 19 אחוזים. הימין הפופוליסטי תופס חלק משמעותי בנוף הפוליטי לפחות מאז 2002, כאשר ז'אן-מרי לה פן אתגר את ז'אק שיראק בסיבוב שני של בחירות לנשיאות. בשנים שחלפו מאז, המדינה חוותה עלייה משמעותית באנטישמיות וגל טרור רצחני וכמעט חסר תקדים. בקצרה, יתכן כי צרפת היא המדינה האירופית הראשונה במאה ה-21 החווה על בשרה את קריסת הנרטיב הליברלי המערבי.

ובכל זאת, השמאל הצרפתי ובמיוחד השמאל הקיצוני והאנטישמי עדיין מכתיב את הטון בשיח הציבורי, ובגל המחאות הנוכחי אשר משתק את המדינה מאז הדחת ראש הממשלה פרנסואה ביירו בראשית ספטמבר.

מה עורר את זעמם בפעם הזו? בחודש יולי האחרון הממשלה הודיעה על ביטול שתיים מן החופשות השנתיות כדי לאפשר לצרפת לנסות ולצמצם את החוב הלאומי התופח (הגרעון מוערך ב-5.4% מן התמ"ג, לעומת 0.6 אחוזי צמיחה). יותר מרבע מן החוב מגיע מתשלומי פנסיות, המסתכמים בכ-420 מיליארד יורו מדי שנה – יותר מן ההוצאות על ביטחון, מחקר, תשתיות או כל דבר אחר. זו אחת הסיבות מדוע מורי תיכון בצרפת מרוויחים כ-18% פחות מעמיתיהם במוסדות השכלה גבוהה: ההפרש פשוט הולך לפנסיות. צרפת מחשיבה גם את הפנסיות לאנשי צבא פורשים כחלק מתקציב הביטחון, מה שעוזר לה לעמוד לכאורה בדרישות נאט"ו להשקעות לאומיות בצבא.

במילים אחרות, צרפת משקיעה בעבר במקום להשקיע בעתיד. היא מקריבה את הדורות הבאים כדי לספק את שרידי מעמד הביניים המזדקן, שקלול שמותיר את כל הצדדים מתוסכלים.

לכולם גם ברור שהשאלה הדמוגרפית היא שתכריע. מודל הפנסיות הצרפתי בנוי כך שמשלמי המיסים הצעירים מממנים בפועל את הגמלאים המבוגרים. שיטה זו נוסדה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר שיעור האזרחים מעל גיל 65 עמד על 18% מהאוכלוסייה. כיום, שיעור האזרחים מעל גיל 60 הוא כמעט 28% והוא צומח במהירות, בעוד שיעורי הפריון צללו בחדות. אין ספק שרפורמה בפנסיות היא דבר הכרחי, ולמעשה הוצעה בידי כל ממשלה מכהנת מאז שנות ה-80, אך בכל פעם יישומה נדחה בשל לחץ ציבורי והפגנות ענק.

לצרפת ישנו מוניטין ארוך של הזנחת הכלכלה. מדוע שמעצמה אימפריאליסטית לשעבר, בעלת מסורת אינטלקטואלית גאה ושורשים דתיים עמוקים עדיין תטריד עצמה בענייני חשבונאות? לכן הערך היחידי הנשקל בסיפור הוא המוסרי. ללא קשר לעמדה פוליטית, מרבית הצרפתים מאמינים כי הקמת ושכלול מערכת הפנסיה היא התגשמות ערכי האחווה והשוויון בקנה מידה היסטורי. כל ניסיון לגעת בפנסיות הוא ניסיון לשנות את ליבת זהות המדינה. אין פלא אפוא שבסקרים האחרונים הפתרון הפופולרי ביותר לפתרון החוב היה רעיון חדשני ופורץ דרך – "עוד מיסים על העשירים": 86% מכלל הציבור תומכים בכך, כולל 89% מאנשי הימין המתון, 92% מתומכי מפלגתו של מקרון ואפילו 75% מתומכי לה פן. זהו הרקע לשליטה המעשית של השמאל בשיח הפוליטי בצרפת.

סיסמת המחאה הנוכחית הקוראת "לחסום את הכל" הופיעה לראשונה בסרטון טיקטוק שיצר ז'וליאן מאריסיו, אב לשניים וקתולי אדוק בן 43 המתגורר באזור הצפון הנחשב למעוז הימין. דיווחים סיפרו כי הוא מתפרנס מכל הבא ליד: ארגון אירועי ספורט, השכרת קייאקים ואף בעלות של בית קפה קטן. הוא התבטא בעד עזיבת צרפת את האיחוד האירופי, נגד חיסוני הקורונה ובעד רוסיה במלחמתה באוקראינה. אתר האינטרנט שלו נראה כמזוהה עם תנועת 'האפודים הצהובים', ורבים מכוכבי אותה מחאה מיהרו לתמוך בו, לצד לאומנים תומכי אריק זמור, משפיענים אנטישמיים וכמה ירוקים משמאל. החל משלהי יולי ועד לאמצע אוגוסט, כמעט 400 אלף פוסטים ברשתות החברתיות הזכירו את המחאה באופן חיובי. התנועה החדשה הציעה לחסום את המדינה למשך יממה שלמה, באמצעות פעולות שנעו בין הפסקת השימוש בכרטיסי אשראי לפלישה פיזית לתחנות רכבת.

בניגוד לשיח הרווח, האסטרטגיה הנוכחית של לה פן מורכבת בעיקר ממשחק לפי החוקים והצגת חזות ממלכתית. למרות שיח ימני השולט בתנועת "לחסום את הכל", או אולי בגללו, לה פן נאלצה לשמור מרחק מן המחאה וסירבה לתמוך בה במפורש. השמאל המתון והימין המתון נותרו גם הם בחוץ. וכך נותרנו שוב עם ז'אן-לוק מלנשון.

האנטישמיות הישנה והטובה

למרות עברו הקיצוני ועמדותיו שהן הקיצון בשמאל, מלנשון בן השבעים הוא כנראה הפופוליסט האמיתי של צרפת, אם כי פופוליסט מוזר מעט. יש לו בהחלט כישרון לאלתור נאומי זעם והוא מנהל מלחמה יום-יומית מול עיתונאים, שמצדם נראים נהנים מאוד מהאירוע. הוא נוכח מאוד ברשתות החברתיות, שם הוא ומפלגתו LFI נהנים מתומכים רבים. כל אלו מאפשרים לו לדלג מעל דיונים רעיוניים ולהימנע מבירורים לגבי ספרי החשבונות.
ההיבט המוזר ביותר בפופוליזם של מלנשון נוגע להישענותו הבלעדית על תמיכה בערים ובקרב הקהילה המוסלמית. הוא משקיע את כל מאמציו במגזרים אלו, כולל מתקפה נגד החילוניות הצרפתית, ואפילו עד טענה כי יש לזנוח את הצרפתית כשפה רשמית. בין הפוליטיקאים הצעירים אותם הוא דחף לקדמת הבמה נמצאת חברת הפרלמנט האירופי רימא חסן המזדהה כפלסטינית ותומכת בפועל בחמאס.

מאז השבעה באוקטובר, מלנשון מתמקד בעיקר בסוגיית עזה, ותוקף את "הציונים" ואפילו יהודים באופן אובססיבי. מלנשון הפך למעשה את מפלגתו למוקד של עוינות כלפי יהודים, אזורים שבהם הסתובבו עד לפני כעשור רק אנטישמים מובהקים כמו מכחיש השואה אלין סוראל והקומיקאי דיידונה. מלנשון יצר בעצם סוג של פופוליזם אנטי-לאומי. (בקרוב אמור לראות אור ספר הבוחן האם קיבל סיוע לכך מגורמים במדינות זרות).

בשלהי חודש אוגוסט מלנשון הביע את תמיכתו בתנועת "לחסום את הכל", וב-10 בספטמבר מפלגתו הביעה הזדהות מלאה עם המחאה. בטיול ברחובות פריז באותו היום יכולת להרגיש תחושת חוסר משמעות מוחלטת, וסוג של מחסור מדכא ועצבני באנרגיה. אלו תחושות המשקפות יותר את הלך הרוח הכללי במדינה, ופחות את קריאות הקרב של המוחים.

בשדרות רמבוטו החוצות את רובע המארה פגשתי כמה מאות מפגינים בדרכם לכיכר הרפובליקה, ולאחר שהעלו באש מסעדה בכיכר סמוכה אחרת. כאשר חלפו על פני, ומבלי שום סיבה נראית לעין, הם הסתערו לפתע על מספר פחי אשפה שנחו על המדרכה וגררו אותם למרכז הרחוב, שולחים מבטים זועמים לכל עבר. קבוצה אחרת החלה לצעוק "מקרון תתפטר!", והתאספה מאחורי כרזה בה נכתב "בשם אללה! אנחנו העם!". כולם נראו כצרפתים לבנים.

בכיכר הרפובליקה עצמה, שהייתה כחצי מלאה, נשמעו מכל מקום הלמות תופים. מישהו נשא פיסת קרטון עליה ציור הלועג ליהודים שהפך לפופולרי ברשתות החברתיות. דגלי "פלסטין" היו כמובן פריט חובה. היחידה שהעזה לשאת דגל צרפת, אישה בת כשלושים, הותקפה במהרה בידי שני בחורים שהשליכו את הדגל על הארץ. בצד הצפוני יותר של שכונת בלוויל, קבוצת צעירים שוטטו ובידיהם בקבוקי בירה פתוחים. הם צעקו "פריז! הפרברים! אנטיפה!" והלמו באגרופיהם על מעקה המדרגות הנעות בסוג של בריונות חלולה.

לפי מכון המחקר על שם ז'אן ז'ורס, תנועת "לחסום את הכל" מורכבת בעיקר מצעירים עד גיל 35 (44%), גברים (56%), משכילים (53%), חברי המעמד הבינוני-נמוך (יותר ממחציתם משתכרים בין 2,000 ל-3,000 יורו בחודש) וכמובן אנשי שמאל (מעל 80%). זו כמעט המקבילה הצרפתית לבסיס המצביעים של זוהראן ממדאני המתמודד על ראשות עיריית ניו-יורק. הנעדרים הבולטים הם עובדי צווארון כחול וגמלאים, שתי קבוצות שהיו משמעותיות במחאת האפודים הצהובים. יתכן שזו הסיבה למיעוט קהל המפגינים באותו יום: הערכות רשמיות דיברו על כ-180 אלף מוחים ברחבי המדינה, כמעט מחצית מהמספרים שהביאו האפודים הצהובים ב-2018, והרבה מתחת לציפיות.

אך תוצאה זו מתאימה היטב לאסטרטגיה של מלנשון. מפלגתו מצליחה היטב בפרברי ערים בעלות שיעור גבוה של אוכלוסייה מוסלמית, שם היא משיגה בין 35 ל-40 אחוזים, וזה מגיע כמובן בעיקר על חשבון התמיכה הלאומית המגרדת עשרה אחוזים. ועדיין, ההפסד הזה מתקזז בעזרת אסטרטגיה תקשורתית חכמה ושיטות הפחדה. מלנשון יודע, במיוחד לקראת הבחירות המוניצפליות בשנה הבאה, כי אף אחד מן הסוציאליסטים או הירוקים לא יעז לבקר ברצינות את טקטיקת הקיטוב שלו, ובטח לא את תמיכתו ב"פלסטינים". למעשה, ימים ספורים לאחר הפגנות העשרה בספטמבר, ראש המפלגה הסוציאליסטית אוליבייה פאורה עקף את מלנשון משמאל והציע כי כל בניין עירייה ברחבי המדינה יניף את דגל "פלסטין". זה היה באותו היום בו הנשיא מקרון הכיר ב"מדינה פלסטינית" בעצרת האו"ם, בזמן שיהודי צרפת מציינים את ראש השנה.

בהפגנה נוספת נגד רפורמת הפנסיות שנערכה כמה ימים לאחר מכן ואורגנה בידי איגודי העובדים, השתתפו 140 אלף איש ברחבי המדינה. רבים מהם נשאו דגלי פלסטין. הפלסטינזציה המתמשכת של צרפת ושל הפוליטיקה הצרפתית היא למעשה הקרקע עליה נבטה הכרת מקרון ב"פלסטין".

המאמר התפרסם לראשונה באתר המגזין Tablet.com ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
This story originally appeared in English in Tablet magazine, at tabletmag.com, and is reprinted with permission