מערכת חומקת מחקר האמת

שלוש עתירות מנוגדות זו לזו הוגשו לבג"ץ בעניין פרשת שדה תימן וחקירתה של הפצ"רית. ח"כ אביחי בוארון מהליכוד וארגון ׳לביא׳ שעוסק במנהל תקין הגישו עתירה שדורשת להרחיק את היועמ"שית גלי בהרב מיארה מניהול החקירה; תנועת ׳אם תרצו׳ הגישה עתירה שתמנע מפרקליט המדינה עמית איסמן לעסוק בחקירה; ועמותת "משמר הדמוקרטיה הישראלית" הגישה עתירה נגד ההחלטה של השר לוין למנות את נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אשר קולה, לזה שמלווה את החקירה.

במדינה מתוקנת היו היועמ"שית ופרקליט המדינה פוסלים את עצמם מיוזמתם ובאופן מיידי – שניהם מצויים בניגוד עניינים עמוק בפרשה.

אולם היועמ״שית, לא רק שהיא לא פוסלת את עצמה, אלא שהיא גם מתערבת באופן יזום בהחלטות השר לוין, מגישה חוות דעת, ופועלת בעניין. ניגוד עניינים על ניגוד עניינים.

מי אמור למנות?

הדיון בנושא לא היה שעתם היפה של רשויות אכיפת החוק במדינה.

כבר בתחילת הדיון הקשתה השופטת וילנר ושאלה: "מי אמור להורות? מי אמור למנות את מי שילווה את החקירה?" עו"ד רוזנברג שמייצג את היועמ"שית התקשה לענות ומיד ניחתה עליו מהלומה נוספת מפיה של השופטת כנפי שטייניץ: "נקודת המוצא היא שהיועמ"שית מנועה מלעסוק בחקירה. לא ברורים לי המקורות הנורמטיביים שלכם, לפיהם היועמ"שית מינתה את פרקליט המדינה במקומה".

רוזנברג המשיך להתפתל או "ללכת סחור סחור" בלשונה של השופטת וילנר ואמר: "התקדים שמבקש שר המשפטים לקבוע – הוא שובר כלי יסוד. השר מעולם לא מינה תובע".

"לא היה ראוי לבדוק את מעורבותו?" שאלה שטייניץ לגבי פרקליט המדינה, וגם משאלה זו רוזנברג התחמק: "שר המשפטים הסיט את הדיון, זה הצו שאנחנו עוסקים בו כרגע – לא בפרקליט המדינה". "לפי כל הכללים הנוגעים בשאלה של ניגוד עניינים, מי שקובע במדינת ישראל זה לא השרים", הצהיר כמי שהתרגל כמובן להאמין שמי שקובע במדינת ישראל היא זו ששכרה את שירותיו.

שוב הפתיעה השופטת שטייניץ והטיחה: "אתם מנעתם את ההיוועצות עם נציב המדינה. אסרתם את קיומה" ואז התברר שעו"ד רוזנברג ניחן ביכולות על טבעיות לקריאת מחשבות כשהשיב: "הנציב לא היה חושב אחרת". שטייניץ לא הרפתה: "יש מעורבות ישירה במישור העובדתי, הוא השתתף בישיבה. המשנה שלו מעורב. נבדק חשש לניגוד עניינים?".

כשרוזנברג ניסה להסביר שאין כפיפות של פרקליט המדינה ליועמ"שית, הוא זכה לתשובה מתבקשת של השופט שטיין: "אין שום פסק דין שתומך במה שאדוני אומר". רוזנברג לא נשבר, והעלה טענות נוספות נגד השר לוין. מה שהוביל את השופטת כנפי שטייניץ להשיב: "כל הפגמים שאתם טוענים שיש בהחלטת השר היו גם אצלכם".

בסמכותו של השר

"זה תיק קשה מאוד משפטית, השאלות סבוכות וקשות ומורכבות. יש פה פרשה ציבורית דרמטית וחריגה", ציינה השופטת וילנר, ודרשה: "צריך להגיע להסכמות".

וילנר הציעה שבית המשפט יחליט מי ינהל את החקירה "שופטים מחוזיים מכהנים, יש גם בדימוס שמתאימים ויש לנו שמות". כלומר, לא היועמ"שית, לא הפרקליטות ולא השופט קולה. לסיום השתמשה במילים שספק אם נשמעו אי פעם מפי שופטים בבג"ץ: "אנחנו מתחננים מבחינה ציבורית שתגיעו להסכמות. תדונו עד שיצא עשן לבן".

ניתנה הפסקה של מספר שעות אך לא התקיימה פגישה בין הצדדים. עו״ד ציון אמיר, נציגו של השר לוין המשיך וציין: "השר נבחר ציבור, יש לו מדיניות, והוא רוצה להגשים את המטרות שלשמן הוא נבחר להגשים. הוא רוצה לפייס בדרכי שלום, אבל הוא לא מוכן לקבל בשום פנים באופן כל אפשרות שתישלל ממנו איזושהי סמכות למנות".

עו"ד אמיר הציע שהשופט קולה ישעה את עצמו מתפקידו כנציב כדי שיוכל ללוות את החקירה וזכה לתגובת נציג היועמ"שית שהיתה פחות פשרנית: "אנחנו בוחנים גם את האפשרות לפתרון בלי הסכמה של הצדדים". בשלב זה עלתה הטענה שנשמעת רבות בימים האחרונים בקרב מחנה השמאל: "שוב אני שומע מחבריי ניסיון לפוליטיזציה של החקירה" כלומר, מינויו של השופט קולה נתפס כפוליטי.

השופט קולה מונה מתוקף סמכותו של השר ואף הוסכם בדיון בבית המשפט שהאיש עצמו ראוי, אי אפשר לייחס למינוי משמעות פוליטית רק מכיוון שבוצע על ידי שר. תפיסה כזו שוללת למעשה כל החלטה שמתקבלת על ידי כל חבר כנסת, שר או ראש ממשלה.

פשרה כפויה

בית המשפט סירב למעשה לאפשר לשר לוין למנות מלווה אחר לחקירה וכפה על הצדדים להגיע לפשרה עד יום חמישי או שיאלץ לתת פסק דין. בינתיים הודיע השופט קולה שהוא מסרב להשעות את עצמו מתפקידו למשך הזמן בו הוא אמור ללוות את החקירה.

חשיבותו העיקרית של הדיון היתה האמירה הבלתי מתפשרת (היה מקום להשמיע ביקורת נוקבת הרבה יותר) של השופטים לגבי אי יכולתה של היועמ"שית ו הפרקליטות לעסוק בחקירה. אבל חשוב להדגיש: אין זה ממקומם לכפות על הצדדים להגיע לפשרה שכן זוהי שלילת סמכותו של שר המשפטים.

ביום חמישי, כמתבקש, חזר ואמר השר לוין שישנו ניגוד עניינים הן של היועמ"שית והן של פרקליטות המדינה ולכן יש צורך להעביר את ליווי החקירה לגורם אחר. השר לוין מתעקש על מינויו של השופט קולה על שום היותו "דמות שאינה שנויה במחלוקת זוכה להערכה רבה ולה היכולות, הכישורים והנסיון המתאימים ביותר". השר אף הציע להוסיף לליווי החקירה עובד מדינה נוסף שייבחר על ידי בית המשפט וימונה על ידי השר כחוק. באיחור מסורתי הגישה את תגובתה גם היועצת המשפטית לממשלה, בה היא דורשת למנות שופט בדימוס של בית המשפט העליון עליו יחליט בית המשפט.

לאחר הצגת תגובותיהם של שר המשפטים ושל היועמ"שית, על שר המשפטים להמשיך ולהתעקש על מימוש סמכותו. הצעתו להוסיף אדם שיסייע לשופט קולה ויוסכם על דעתו של בית המשפט היא נדיבה וראויה. צריך לזכור שמשהובהר ניגוד העניינים בו נתונה כה עמוק היועמ"שית, היא איבדה גם כל לגיטימציה להתערב בהחלטה כלשהי לגבי החקירה לרבות הקביעה מי ילווה אותה.

אפשר כמובן לנחש בקלות מדוע ביקשה שופט עליון לשעבר אך כאמור בקשתה אינה אמורה להיות רלוונטית. שר המשפטים יריב לוין פועל במקרה זה באופן שאינו נוגד את החוק, ואין שום סיבה להפקיע מידיו את סמכותו ולהעבירה לבית המשפט ועליו להתעקש על עמדתו. אם מחנה הימין שואף לממש רפורמה משפטית כלשהי ביום מן הימים, הרי שזהו צעד הכרחי.