הלקח של אבו שבאב

יאסר אבו שבאב סומן בישראל כאחד מגורמי ההשפעה בעזה בימים שאחרי המלחמה, ומותו מזמן לנו רגע של פיכחון אסטרטגי. שוב מתברר שכל ניסיון להישען על כוחות מקומיים המוצגים כפרגמטיים וכקרובים לישראל דינו להתנפץ על סלע המציאות. המודל החמולתי שמדינת ישראל מבקשת להציב מול חמאס הוא הגרסה העכשווית לניסיון הישן והכושל להנדס הנהגה מקומית בעבור הציבור הפלסטיני שראינו כבר לאורך עשרות שנים.

אגודות הכפרים: אי אפשר לכפות הנהגה מבחוץ

דוגמא טובה לניסיון כושל כזה היא "אגודות הכפרים" בשנות ה־70 וה־80, מסגרת שנועדה לשמש הנהגה פלסטינית כפרית שמרנית ופחות לאומנית שתעדיף את שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני עם ישראל על פני קו ההתנגדות של אש"ף. הרעיון היה שבחברה המסורתית המנהיגות המקומית תוכל לשמש גשר ולהפחית את השפעתה של ההנהגה הלאומית שצמחה בערים, אולם בפועל היה זה אחד המיזמים הכושלים ביותר בתולדות ניהול האוכלוסייה הפלסטינית תחת שלטון ישראל. האגודות לא זכו ללגיטימציה ציבורית. הן סומנו כגוף שהושתל על ידי ישראל ולא כמשהו שצמח מתוך הציבור. הפעילים שלה נתפסו כמשת"פים שבגדו מהמאבק הלאומי ונרדפו בהתאם. חלקם הותקפו וחוסלו וחלקם נעלמו ברצון או שלא ברצון מן הזירה הפוליטית. עד היום הביטוי אגודות הכפרים משמש בחברה הפלסטינית ככינוי למי שמזוהה עם כוח חיצוני ומנותק מהרחוב.

הכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מההנחה השגויה שאפשר להנדס את תודעתו של ציבור מבחוץ ושאפשר ליצור עבורו הנהגה חלופית שאינה צומחת מבפנים. הדינמיקה הזו לא השתנתה מאז. גם היום, אחרי שבעה באוקטובר, המחשבה שאפשר להציב חמולות, מיליציות או עסקנים מקומיים כחלופה לחמאס מתעלמת מהמבנה העמוק של החברה שמולה ישראל מתמודדת. חמאס אינו רק ארגון חמוש. הוא מערכת תודעתית, רשת חברתית דתית וקהילתית, ומנגנון זהות שנבנה לאורך שנים. מול מערכת כזו לא ניתן להציב מנגנוני ביניים המתבססים על קרבה לישראל.

כשהבריטים איבדו את סודן

דוגמה נוספת ורחוקה יותר בזמן היא המאבק הבריטי במרד המהדי בסודן בשלהי המאה התשע עשרה. המהדי, מוחמד אחמד, הכריז על עצמו כשליח אלוהי והוביל תנועה דתית ופוליטית קיצונית ששאפה לשחרר את סודן מהשפעה זרה (בצד החמרה דתית ומשטר נוקשה) והוביל מרד נגד הבריטים. בשלביה המוקדמים לא נשקפה סכנה לשלטון הבריטי עצמו אך בהחלט נוצר איום ממשי על אחיזתה במצרים ועל יציבותו של אזור תעלת סואץ. בתגובה ניסו הבריטים לייצר שליטה עקיפה באמצעות חלוקת סודן לאזורי השפעה של שייח'ים מקומיים בתקווה שמנגנון כזה יבלום את המרד. הגנרל צ'רלס גורדון, האיש שהבריטים שלחו להציל את המצב, בחר לשתף פעולה עם דמויות שהיו אהודות על ידי הציבור אך מעורבות בסחר עבדים ובפשעים אחרים, ובראשן גדול סוחרי העבדים בסודן, זובייר. המהלך נתפס כיעיל לטווח קצר אך בפועל החליש את הלגיטימציה הבריטית הבינלאומית באזור וחיזק את המהדים. אלה כבשו את ח'רטום, גורדון נהרג על ידם, ובריטניה נאלצה לצאת למסע כיבוש צבאי מחודש ושיטתי ולהשתלט על סודן בכוח מלא. שליטתה נמשכה עד שנות החמישים של המאה הקודמת. הניסיון הזה מלמד כי שליטה באמצעות שותפים מקומיים ללא ריבונות ישירה רק מחריף את המשבר ודוחה את ההכרח לפעולה ברורה.

עלייתה ונפילתה של תנועת ההתעוררות העיראקית

האשליה הזו חזרה על עצמה גם בשלטון האמריקני בעיראק. בשנות הלחימה באל קאיעדה  הקימה ארצות הברית הקימה את "תנועת ההתעוררות העיראקית", אוסף של שבטים סונים שיילחמו עבור יציבות מקומית ויקבלו תמיכה מהאמריקאים. לתקופה קצרה המהלך הצליח, אבל ברגע שארה"ב ועזבה את עיראק המחויבות אליהם נחלשה והמנגנון כולו התפרק. ב־2014 היה הריק הביטחוני והפוליטי שנותר לקרקע הפורייה להשתלטותו המהירה של דאע"ש (ארגון המדינה האיסלמית ISIS) על שטחים נרחבים. לא זו אף זו רבים מלוחמיה הוותיקים של התנועה בחרו להצטרף לכוחות דאע"ש, ושוב המחשבה האשליה שאפשר לבנות הנהגה מלמעלה ללא בסיס עמוק בשטח שוב התגלתה במלוא ערוותה.

גם בשעה זו אצלנו חמאס מציע "חנינה" לאנשי חמש המיליציות המשתפות פעולה עם ישראל שיסכימו לעבור צד. יכול להיות שזה מה שגרם לחמולת אבו סנימה מרפיח להיפוך קנים ולפגיעה באבו שבאב עצמו. הדפוס ברור. כל מודל המבוסס על משתפי פעולה מקומיים שאמורים לשאת על גבם אחריות שלטונית מול ציבור עוין וחשדני אינו מחזיק מעמד. זה קרה באגודות הכפרים. זה קרה בעיראק. זה קרה במרד המהדי. וזה קורה כעת בעזה. כל ניסיון לבנות הנהגה חלופית באמצעות מנגנון חיצוני נידון לקריסה ברגע האמת.

ישראל זקוקה לאסטרטגיה המבוססת על לקחי העבר. מלחמת התקומה שאחרי שבעה באוקטובר אינה יכולה להישען על חמולה כזו או אחרת.. עליה להתחיל בהתעוררות מאשליות ובלימוד חד וברור מההיסטוריה. כי אם אין אנו לנו מי לנו.