קטאר היא רק הסימפטום

הריאיון של אלי פלדשטיין לעמרי אסנהיים בכאן 11 לא חשף רק כשל אישי כי אם את עומק התלות הישראלית בארצות הברית ואת חוסר היכולת להכריע מול קטאר גם אחרי 7 באוקטובר. הריאיון זוכה אמנם לכותרות ציבוריות ופוליטיות, אולם הוא איננו מעניין ברמה האישית. לא הדובר, לא סגנונו, ולא עוד סערה תקשורתית שתדעך בתוך ימים ספורים ותתאפסן ככל הנראה אל מול פרשייה תקשורתית חדשה. חשיבותו האמיתית של הריאיון מצויה במקום אחר לגמרי. הוא הפך, אולי בלי שהתכוון, לנקודת בחינה חדה של המדיניות הישראלית עצמה. לא אדם עומד כאן למבחן או לדין, אלא תפיסה שלמה. ובעיקר, האופן שבו ישראל מתייחסת לקטאר, והקושי העמוק שלה להכריע בעניין חשוב זה.

מדינת אויב אינה מדינה מורכבת

שנים ארוכות מספרים לציבור הישראלי שקטאר היא מדינה מורכבת. גם ראש הממשלה נתניהו, עת התפוצצה הפרשה, הגדיר אותה ככזו. זו מילה נוחה ומנחמת, כמעט מרדימה, המאפשרת לדחות הכרעה ולהימנע ממסקנות מחייבות. קטאר היא מדינה שמארחת את הנהגת חמאס בדוחא, מממנת את רצועת עזה, ומפעילה מערך תעמולה עוין באמצעות אל ג'זירה, ובו בזמן מוצגת כמתווכת הכרחית וכשחקן אזורי שאין לו תחליף. אלא שהמורכבות הזו איננה עובדה טבעית. היא תוצר של מדיניות מודעת, של בחירה עקבית לנהל בעיות ולדחות הכרעות חיוניות במקום לעקור אותן מן השורש.

כאן מתגלה האבסורד במלוא חריפותו. גם כיום, שנתיים ויותר לאחר 7 באוקטובר, קטאר איננה מוגדרת כמדינת אויב לפי הדין הישראלי. אין הכרזה רשמית, אין סיווג משפטי ואין קו אדום מחייב. המדינה מפחדת לומר את מה שכולם חושבים. המלך עירום, והראיון עם פלדשטיין רק הסיר מעליו את מעטה הכסות השקופה.

קטאר היא נכס אמריקאי

איפה טמון הכשל הזה? בתלות הבלתי נתפסת בארה"ב. בשביל וושינגטון, קטאר היא נכס אסטרטגי מובהק. הבסיס הצבאי האמריקאי המרכזי במזה"ת, שממנו פועל "פיקוד המרכז" של צבא ארה"ב נמצא באל עודייד שבטאקר. גם לאחר הטבח ב־7/10, בכירים אמריקאים הודו לקטאר בפומבי, שיבחו את תרומתה ליציבות והדגישו את תפקידה החיוני. מעצבי דעת קהל ופודקאסטרים אמריקנים מובילים, רואים את קטאר כבת ברית לא פחותה בחשיבותה מישראל ולעתים אף עודפת עליה. מבחינתם, המודל עובד ואין לארה"ב שום סיבה לפגוע בו. ההיפך. הם מהדקים את שיתוף הפעולה וההשקעות המשותפות עם קטאר.

מרגע שאמריקה אימצה את קטאר כשותפה, ישראל יישרה קו. לא מתוך אמון, אלא נוכח הבנת גבולות הכוח. ישראל יודעת היטב שכל מהלך חד מול קטאר ייתפס בוושינגטון כפגיעה באינטרס אמריקאי, ולכן היא מהססת, דוחה, וממשיכה להתנהל באזור האפור. הכרעות קיומיות נדחות בשם התיאום. ניתן לתקוף את קטאר אולם האמריקאים מיד שמים את הגבול. את קטאר, תומכת הטרור הגדולה, מותר לתקוף בדעת דעת הקהל, בתקשורת ואפילו בממשלה, אך לא מעבר לכך. היא ממשיכה למלא תפקיד מהותי בסכסוך המזרח תיכוני והס מלהזכיר אפשרות להכריז עליה כמדינת אויב.

די לניהול הסכסוך

רגל נוספת עליה המדיניות הזו נשענת היא התפיסה הקלוקלת של "ניהול הסכסוך" מול הפלסטינים והעולם הערבי, שישראל דבקה בה לאורך שנים. בשנת 2019, אמר ראש הממשלה נתניהו כי מי שרוצה למנוע הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בהעברת הכסף הקטארי לעזה. זו לא הייתה אמירה אגבית, אלא תמצית תפיסה; חמאס כגורם שניתן להכיל, הכסף הקטארי כהרע במיעוטו וקטאר כצינור שימושי לביצוע החזון (המדומה) של ניהול הסכסוך.

אלא שבעיות שאינן מטופלות בשורשן אינן נעלמות. הן מצטברות ומתעבות, ולבסוף מתפוצצות. 7 באוקטובר היה תזכורת אכזרית למחיר של מדיניות הדחיינות, ההכלה וניהול הסכסוך הזו. קטאר איננה שחקן טכני או משני ושולי. היא מוקד אידאולוגי ופיננסי מרכזי של האיסלאם הפוליטי הסוני הרדיקלי, עטוף במעטפת מערבית אלגנטית. הם מחבלים בחליפות הדוברים אנגלית רהוטה שקיבלו השכלה באוניברסיטאות במערב. השאיפות האידיאולוגיות שלהם, מסוכנות לא פחות מאלה של "האחים המוסלמים" חמאס והג'יהאד האיסלמי. הם אמנם נראים שונים, מדברים בנימוס וידיהם הענוגות לא מתלכלכות בדם, אך טבולות באותה תפיסה רצחנית מזוויעה של בני חסותם. הגישה הישראלית הדוגלת בהחרמת טורקיה, בעימותים ישירים עם ארדואן, ובצמצום מגעים ומסחר עם הטורקים, שבמקביל מטפחת גם אם בעצימת עין, את קטאר היא סתירה אסטרטגית. טורקיה פועלת בגסות ובלי עידון אירופאי ואנגלית אוקספורדית. קטאר פועלת בתחכום ועם אקצנט מערבי. אולם שתיהן חותרות להגשמת אותו יעד.

הריאיון עם פלדשטיין מדגיש עד כמה ישראל איננה חופשיה באמת להגדיר לעצמה מי אויביה. גם בסוגיה הקטארית, ואולי בעיקר בה, ישראל מתנהלת כמדינה שעינה צופיה קודם כל לוושינגטון ורק אחר כך למציאות הביטחונית אצלה בבית. זו אינה זהירות מדינית מתבקשת, אלא תלות, דחיינות וניהול כושל שהמיטו עלינו את האסון המזוויע של השבעה באוקטובר.