חוות הדעת המופרכת של היועמ״שים נגד סגירת גל״צ

צו הביניים שהוציא אמש בג״צ בעתירה נגד סגירת גלי צה״ל היה מהלך צפוי ומתבקש. עמדותיהם של השופטים בסוגיה ברורות, ההרכב שנבחר ״באקראי״ מדבר בעד עצמו, והתוצאה גם היא צפויה. תחנת גלי צה״ל לא תיסגר ופשוט תפעל תחת צו שיפוטי.

כך התחנה שהחלה כשירות לחיילי צה״ל וכגוף שנועד לקדם מטרות פיקודיות-חינוכיות, מסיימת את דרכה כחלק מקונגלומרט המוסדות האקטיביסטים-פקידותיים שמכסים את ארצנו. עוד גוף במימון ציבורי הפועל נגד הציבור, שאינו בשליטת הציבור. כולם יודעים שגלי צה״ל היא אנומליה – שכן באף מדינה דמוקרטית נורמלית אין תחנות רדיו צבאיות במודל הזה – וכעת נוספה לה אנומליה נוספת. זהו גוף השידור הציבורי היחיד שמתקיים מכוחו של צו בית משפט. גלי בג״צ.

השופט עמית כתב בנימוקים הקצרים שלו כי ההחלטה נפלה לאחר שהוא ״נתן דעתו״ לעמדת הייעוץ המשפטי לממשלה. וכדאי שגם אנחנו ניתן לכך את דעתנו, מכיוון שסביר להניח שהלוגיקה שמנחה אותו תתגלגל גם לפסק הדין. חוות הדעת הזו, שנכתבה על ידי המשנים ליועמ״ש גיל לימון ואביטל סומפלינסקי, מצליחה לתמצת את כל מה שרע ביוריסטוקרטיה הנוכחית שלנו. גם מבחינה פורמלית וגם מבחינה מהותית.

כזבים ישנים בלבוש חדש

חוות הדעת מתבססת בעיקרה על טענה אחת: שבניגוד לחוק ולפקודות הצבא, כדי לסגור את גלי צה״ל לא די בהחלטת ממשלה אלא יש צורך בחקיקה ראשית. הטענה הזו בנויה על חוות דעת ישנה יותר של הייעוץ המשפטי בזמנו של מנדלבליט שכבר עסקה בנושא ויצרה את המסגרת שדרכה המשפטנים מתבוננים בסוגיה. בחוות הדעת ההיא נאמר כך:

"ראוי לה להחלטה בדבר סגירה של תחנת שידור ציבורית במאפיינים הייחודיים של גלי צה"ל להתבצע בחקיקה ראשית של הכנסת. זוהי דרך המלך לביצוע מהלך זה״

ומדוע? שלושה נימוקים: ״הן מהטעם שסגירת התחנה תביא לצמצום זירות הביטוי; הן משום שסגירת התחנה היא בעלת מאפיינים מסוימים של הסדר ראשוני; והן מהטעם שיהיה נכון לקיים דיון ציבורי מסודר בטרם קבלת החלטה כאמור״.

כבר כאן אנחנו שוחים במים אקטיביסטיים בטירוף. מי קבע שסגירת תחנה היא ״בעלת מאפיינים של הסדר ראשוני״? החוק למשל לא קבע כך והסמיך את הרמטכ״ל ושר הביטחון להחליט בנושא. אבל את המשפטנים שלנו זה לא מעניין. הם רואים בתקשורת חלק מהמערך הפקידותי-אוליגרכי שצריך להגן עליו מפני ההמון. גם הקביעה העובדתית בנימוקים הללו שגויה מיסודה: מי אמר שסגירת התחנה תביא ״לצמצום זירות ביטוי״? להיפך: בכל הדיונים והנימוקים שמשמיעים מצדדי הסגירה הכוונה היא לפתוח את שוק התקשורת ואת התדרים הארציים לתחרות. הדבר יגביר את זירות הביטוי ויגדיל אותן. לא יקטין. היחידים שיכולת הביטוי שלהם תקטן הם אנשי השמאל הקיצוני שכופים את עצמם עלינו באמצעות המימון הציבורי והמונופול על התדרים.

זכות חוקתית בחוקה שלא קיימת

התשתית לקביעה הזו רעועה ובנויה על הנחות יסוד אקטיביסטיות ומופרכות. אבל זה לא נעצר כאן. חוות הדעת מימי מנדלבליט (שעליה חתום המשנה שלו מאיר לוין), קובעת שלמרות זאת אפשר להחליט לסגור את התחנה, אך ״בנסיבות המקרה הנדון, נדרשת לשם ביצוע המהלך החלטת ממשלה״. גם זה אינו מובן מאליו: מדוע פעולה שמצויה בסמכות שר הביטחון נדרשת להחלטת ממשלה? לאקטיביסטים הפתרונים.

אך מה שחשוב לעניינינו הוא ההנמקה:

״אף אם המצב הקיים בו משדרות שתי תחנות אקטואליה ארציות מממש באופן טוב יותר את חופש הביטוי, וכתוצאה מכך, יש בסגירת התחנה משום צמצום של זירות הביטוי, בנסיבות בהן קיים שידור ציבורי מתפקד ויציב בדמות תאגיד השידור הציבורי, טענה לפיה סגירתה של גלי צה"ל מהווה פגיעה העולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לחופש הביטוי המחייבת הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית אינה מובנית מאליה״.

הטענה כאן היא שהדרך היחידה לממש את הזכות החוקתית לחופש ביטוי (זכות שהומצאה על ידי פסקי הדין של בג״צ בחוקה הלא כתובה שהם יצרו) היא באמצעות שידור ציבורי. לפי היועמש״ים הללו, אם לא היה בישראל שידור ציבורי – לא היה גם חופש ביטוי. זו טענה שגויה ומופרעת שרק משפטנים מנותקים ורדיקליים מסוגלים להעלות בדעתם.

מוזר שצריך להסביר את זה אבל בעולם שלנו מסתבר שגם מושכלות יסוד נמצאות תחת התקפה. זכויות חוקתיות הם לא דבר שהממשלה צריכה לעשות למען האזרחים באופן אקטיבי אלא דבר שנאסר על הממשלה למנוע מאזרחים. אם יש למשל לאזרח זכות לחופש תעסוקה, הכוונה אינה שהממשלה חייבת להעסיק אותו, אלא שאסור לה למנוע ממנו לעסוק בכל משלח יד שעולה על רוחו. אם יש זכות לחופש תנועה הממשלה לא צריכה להעמיד הסעות חינם לאזרחים, אלא לא להגביל את תנועתם למעט במקרים חריגים. הזכות לחופש ביטוי קובעת שהממשלה לא יכולה לאסור על האזרחים להתבטא אבל היא לא צריכה להעמיד לרשותם כלי תקשורת במימון ציבורי. זו תפיסה מעוותת לחלוטין.

מה כן עלול להיות פגיעה בחופש ביטוי? הגבלות על פעילות התקשורת למשל או מונופול ממשלתי על התדרים. אלו פוגעים בחופש הביטוי באופן קשה ביותר. והיוזמה לסגור את גלי צה״ל נועדה לשנות בדיוק את זה ובכך להגדיל את חופש הביטוי ולא להגביל אותו. אבל לך תלמד פקידים על דמוקרטיה. דברים כאלה הם לא שומעים מרינו צרור או אילנה דיין בדרך לעבודה באוטו.

על התשתית המופרכת הזו מבססים לימון וסומפלינסקי את עמדתם. שימו לב לדברים הללו, שנראים כאילו הם לקוחים מטור דעה מופרע בעיתון הארץ ולא ממסמך משפטי רציני של שני בכירים עם פנסיה תקציבית:

״יש להשקיף על שוק העיתונות המשודרת בישראל כמכלול אחד – "מערכת אקולוגית" אחת המעמידה לרשות הציבור הישראלי מידע חדשותי מהימן… והנה, כפי שהראינו, בעת הזו, כל רכיביה של המערכת, הן בשידור הציבורי, הן בשידור המסחרי, מצויים תחת מתקפה שלטונית. החלשתו של כל אחד ממרכיבי המערכת, ומהלך ההחלשה הכולל שבתוכו משתלבת סגירת תחנת גלי צה"ל, מלמדים על הסיכון הקונקרטי והמיידי הנשקף למערכת כולה כמערכת "יציבה ומתפקדת". בכך יש כדי להשפיע על הערכת עוצמת הפגיעה בזכויות היסוד החוקתיות לחופש הביטוי והעיתונות כתוצאה מסגירת גלי צה"ל בעת הזו״.

שוב, נשאל: מי קבע שצריך להתבונן על התקשורת הישראלית כ״מערכת אקולוגית״? ומה זה בכלל אומר? הפסקה הזו מתארת משהו אחד בלבד: מערך האוליגרכיה התקשורתי שפוגש בשנים האחרונות תחרות בריאה וחיונית. הרכיבים ש״מצויים תחת מתקפה שלטונית״ הם הרפורמות שמובילה הממשלה שנועדו לשחרר את השוק, להקטין רגולציה ולאפשר יותר כלי ביטוי ואפיקי תקשורת לציבור. אבל המשפטנים רואים במהלכים הללו איום, לא מסיבות טכניות, אלא מסיבות מהותיות. הם יודעים שהרפורמות הללו יוסיפו מגוון, עושר, כמות וחירות, אבל הם חוששים מהתוכן שייווצר שם, כזה שלא מממש את תפקיד התקשורת בדמוקרטיה המהותית: תעמולת השמאל.

המסקנה כבר ברורה: ״דרך המלך לסגירת התחנה בחקיקה ראשית הופכת לדרך הבלעדית האפשרית, ועל הממשלה להביא את הדברים להכרעה כוללת בפני הכנסת, היא הגורם המוסמך להידרש לסוגיית עתיד השידור הציבורי בישראל״.

זו עמדת הייעוץ המשפטי לממשלה, וזו – אם יורשה לי להתנבא – תהיה גם העמדה בפסק הדין.

אל תהיו תמימים

נניח לרגע שהשר כץ נענה לאתגר ומוביל חקיקה בכנסת. הדבר יקח מספר רב של שבועות, יתקיימו דיונים ומן הסתם גם הפגנות, אבל בסופו של דבר הקואליציה תתייצב והחוק יעבור. מה אתם חושבים שיקרה אז?

היועמ״שים כבר נתנו את התשובה:

״למותר לציין כי המסקנה שלפיה סגירת גלי צה"ל מחייבת חקיקה ראשית אינה "מכשירה" כל חקיקה בהקשר זה. אם אמנם תקודם חקיקה בנושא זה, נדרש יהיה לבסס אותה בתשתית מקצועית ומשפטית, תוך בחינה כוללת של הסוגיה, בשים לב לאמות המידה החוקתיות וכן להידרש לשאלת העיתוי, בשים לב למועד הבחירות״.

במילים אחרות – אין שום דרך לנבחרי הציבור להחליט על סגירה של גלי צה״ל. כל החלטה, על חוק, כל דיון יתקל בביקורת שיפוטית על כך שהיא לא מבוססת על תשתית מקצועית, לא בחנה בחינה כוללת את הסוגיה, בטח שלא באמות המידה החוקתיות הנדרשות וכן הלאה. ההחלטה היחידה שעומדת בקריטריונים שקבעו פה היועמ״שים היא להשאיר את גלי צה״ל על מכונה, ואולי הם גם ירשו להוסיף לה תקציבים ולתת לרינו צרור עוד שעה לטנף על חיילי צה״ל. כל החלטה אחרת תיפסל.

התחנה הזו כבר מזמן אינה הרדיו של החיילים, וההחלטה הצפויה של בית המשפט מרחיקה אותה צעד אחד נוסף משם. הרדיו הציבורי נקרע מידיה של הרשות המבצעת והועבר לידי הרשות השופטת. זו המשמעות האמיתית של המהלך. ובמצב עניינים שכזה חברי הכנסת והשרים שלנו חייבים להגיב בצעד נחרץ וברור: חרם מלא על כלל שידורי ותכניות התחנה. לא להתראיין, לא לשלוח חומרים, לא לספק ״סקופים״, לא להשיב לשאלות או לתדרך כתבים. מהיום זו תחנת גלי קפלן. וכך ראוי שהיא תישאר.