אל מול מכוני המחקר, התקשורת והח"כים הערבים שממשיכים להאשים את המדינה, קם אדם אחד אמיץ
גל של אלימות שוטף את החברה הערבית בישראל. המספרים מזעזעים: כמעט כל יום רצח. רבים מהקורבנות חפים מפשע. השאלה כיצד לטפל בו היא שאלת כבדת משקל, אבל התקשורת הישראלית הגיעה עם תשובה מוכנה מראש, והיא שוטפת את אזרחי ישראל בסחריר (ספין) משולב ומתגלגל שתכליתו הסטת האשמה מהערבים עצמם אל המדינה.
שלב 1 – התשתית: דו"חות "מקצועיים" של גופי מחקר "בלתי תלויים"
את התשתית לסחריר מניחים דו"חות לכאורה מקצועיים ואובייקטיביים של "מכוני מחקר" כדוגמת המכון הישראלי לדמוקרטיה, המפרסם שוב ושוב "דו"חות מיוחדים" הקובעים כי המצב הוא "מחדל" של הממשלה ש"חייבת לפעול עכשיו", ובלשונם: "תוצאה ישירה של קריסת מדיניות ממושכת. ממשלת ישראל הזניחה ביודעין תוכניות לאומיות למאבק בפשיעה, והותירה את אזרחיה – בעיקר בחברה הערבית – חשופים לאלימות מתמשכת ולמשילות מתפוררת." או מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, שבדו"ח שפרסם הטיל אף הוא את האשמה על הממשלה, כשקבע כי הסיבה למצב היא "מדיניות הטיפול באלימות באוכלוסייה הערבית".
שלב 2 – הדחיפה: התקשורת הישראלית מפנה אצבע מאשימה
על הקביעות המקצועיות-אובייקטיביות אל לכאורה בונה התקשורת הישראלית, ובעיקר עיתון 'הארץ', את הקומה הבאה, שפירושה הטלת האשמה המרכזית והבלעדית כמעט על ממשלת ישראל.
ב'הארץ', כאמור המגבר העיקרי בתקשורת להאשמת ישראל במצב, פרסמו מיזם עיתונאי מיוחד העוסק בעניין שמצא חמישה אשמים: ארבעה מהם יהודים וערבי אחד בלבד. גם 'כאן' תלו את עיקר האשמה ב"שיעור הפיענוחים הנמוך" של הרציחות, כלומר במשטרת ישראל, וב"ישראל היום" הגדילו לעשות וציטטו דו"ח של ארגון 'יוזמות אברהם' המתאר את המצב כ"כתב אישום חריף נגד ממשלת ישראל" וקבע בנחרצות כי "במטרה לעצור את ההידרדרות, יש להחליף לאלתר את השר הכושל לביטחון לאומי ולהתחיל להתמודד עם אתגר הפשיעה והאלימות באופן אסטרטגי,"
האשמת מדינת ישראל במצב מופצת גם בשפה האנגלית, לא רק ב'הארץ' אלא גם ב'ג'רוזלם פוסט', שבשבוע שעבר האשים במפורש את הממשלה באחריות לאלימות המשתוללת בחברה הערבית.
שלב 3 – ההישג הנדרש: המנהיגות הערבית מסיתה נגד המדינה וקוראת למרי אזרחי נגדה
עכשיו המבנה יציב דיו לקומה השלישית: הערבים עצמם מסירים את האחריות ומאשימים אותנו, היהודים, במצבם הקשה. ח"כ איימן עודה למשל, לא מהסס לקרוא למרי אזרחי(!) של האזרחים הערבים נגד המדינה. ח"כ אחמד טיבי שלהב את הרוחות בהפגנות ערבים נגד המצב ואמר כי ש"נתניהו נושא באחריות העליונה".
וכעת עולה השאלה: האומנם? האם אכן האחריות לסופת האלימות במגזר הערבי רובצת על כתפי היהודים? חברות אנטישמיות נוטות לקושי בהתמודדות עם בעיות פנימיות, משום שבמקום לאבחן אותן, להודות בהן ומתוך כך להתקדם לפתרונות, הן בוחרות בפתרון הקל של האשמת היהודים בכל בעיותיהם, מה שמונע מהם התקדמות לקראת פתרונות.
זאת לא האכיפה אלא התרבות
כך בדיוק בנושא האלימות במגזר הערבי. ברור שעל ממשלת ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי להשליט חוק וסדר ברחוב הערבי, לתפוס את הרוצחים ולהביאם לדין. אבל מהאמת אסור להתעלם, והיא שהפתרון האלים לבעיות חברתיות הוא יסוד מוסד בתרבות הערבית, והוא לב הבעיה. המחקר מצביע על מקומם של הכבוד ונקמת הדם בתרבות הערבית ועל התפיסה המוסלמית הרואה באלימות הפרטית ככלי מקובל ואף לגיטימי ליישוב סכסוכים. העניין כולו מתמצה בפתגם הערבי הידוע: "אִלְ-נאר וַלַא אִל-ְעַאר", ("האש ולא הבושה"), שמשמעותו כי המוות עדיף על אי השבת הכבוד כגוון נקמת דם או הריגת אישה שסטתה מדרך הישר.
גורם מרכזי נוסף לבעיה הוא הסירוב העיקש של החברה הערבית לשתף פעולה עם המשטרה בהסגרת הרוצחים, ואף התנגדותם הקבועה של מנהיגי הערבים לחזק את החוק והסדר באמצעות הקמת תחנות משטרה בישובים הערביים. אולם, את האמת כפי שהיא ביטא לפני זמן לא רב דווקא מנהיג ערבי כן ואמיץ, ראש מועצת בעינה, איברהים חצארמה:
"אני נגד לומר "ההרג במגזר הערבי". ההרג הזה נמצא רק באסלאם, רק אצל החבר'ה שלנו באסלאם למרבה הצער. אני לא רואה את ההרג הזה אצל הדרוזים ולא אצל הנוצרים, ואם יש שם הרג זה לא עובר אחוז או שניים בשנה אצלם ובשנה אחת אולי יש להם הרוג אחד או שניים, לא כמו אצל האסלאם, מדי שנה נהרגים קרוב ל 200. החינוך בבתים שלנו, למרבה הצער, אנחנו תמיד דוחקים זאת לשוליים ורק מאשימים את המדינה ואת המשטרה. ואני לא אומר שהמשטרה לא מזלזלת ומתרשלת בנו, במגזר הערב. אבל הבעיה הבסיסית היא בתוכנו, זו מחלת סרטן שאנחנו סובלים ממנה. הבעיה השניה היא בעיית הדת, שייח' ראד סלאח, אל תכעס עליי אני מדבר מדם לבי. היא בעיית נקמת הדם שהייתה בזמן הג'אהליה ונשארה בדם ובגנים שלנו ומהאבות שלנו עד היום. בדת זה בוטל אבל זה אצלנו בגנים ובדם שלנו. אנחנו עם לא מחונך ואנחנו לא מחנכים את הילדים שלנו. זה המצב שאנחנו חיים בו. תמיד מאשימים את המשטרה, ואת ההוא. אף אחד לא הלך למשטרה להגיד להם שבני הנוער ילכו לירות בילד בן 13. אף אחד לא אמר למשטרה שילכו באום אל פאחם ליציקת בטון, יהרגו את האב ויבואו עם רכב להרוג שלושה. אף אחד לא אמר למשטרה שאם אבא שלו ימות הוא ילך לדקור את הבחור הטוב ביותר במשפחה. זו מחלה שאנחנו חיים אותה. לא יתכן שכל הזמן נערוך עוד ועוד פגישות ונדבר על אלימות בזמן שהמחלה נמצאת בתוכנו. אף אחד לא עצור במשטרה כי אנחנו מכירים את הרוצח ויודעים מי הפרחח ומי האדם המכובד, אבל ברגע האמת אף אחד לא מעז להגיד את האמת. וכולנו מתחבאים כשאנחנו יודעים מי הרג. אם כולנו נעמוד כיד אחת ונקבל החלטות ביחד, אף אחד לא יהרוג אותך או יתקוף אותך. אבל כולנו בורחים מאחריות, כל אחד אומר "אני לא קשור לסיפור, למה שאתערב?" וכך החברה שלנו התחילה עם כדור שלג קטן שהידרדר והידרדר והתפשט יותר ויותר והבעיה היום – אנחנו כבר לא יכולים לרפא אותה."
דברים אלה אמורים לעמוד במרכזו של כל דיון על הבעיה ועל פתרונותיה אך לצערנו אין להם כל הד בתקשורת המיינסטרים בארץ. אם אנחנו רוצים לרדת לשורש הבעיה באמת ולהבין איך לתקן אותה, כאן צריכה להיות נקודת ההתחלה.
מדוע לא מאשימים גם את התקשורת? יש פה גם מניעה של הטיפול ע"י הסתרה מכוונת של הסיבה, וגם הסתה נגד ישראל בחו"ל ע"י עלילות דם
מה הופך פשע מאורגן למאורגן?
דהיינו, מה ההגדרה החוקית אך בעיקר היסטורית/מוסרית, של פשע מאורגן? ובעיקר, למה אנחנו צריכים אבחנה כזו? כלומר, לא מספיק סעיף בחוק העונשין על נניח, רצח או סחיטה?
אז התשובה הפשוטה ביותר היא, לא תמיד קל להגיע למזמין הרצח נניח ולהאשים אותו ברצח או המשטרה אכן תפסה את מי שזרק את הרימון, אך אין דרך להוכיח שהוא פעל כחלק ממסע סחיטה. אכן, לזרוק רימון זה פשע אך "לך תוכיח" שאל קפון המקומי, שלח אותו.
זו הבעיה הראשונה, שעולה אניח מניח, אצל כולם בראש – לנוכח השאלות ששאלתי. אנחנו צריכים, אישום שונה – לא בפשע ישירות – ע"מ להרשיע את השולחים, כי מעשית – הגדרת הפשע לא חלה עליהם (גם לא עבירת שידול, אם נהיה לגמרי מדויקים). זו הסיבה אשר אני מניח, קיימת כרגע בראשכם ברגע זה, בתור *תשובה*, לשאלות ששאלתי בתחילת דבריי.
אך זו למען האמת, לא התשובה הנכונה. לא המלאה, בכל אופן.
עכשיו, אתם בוודאי חושבים: אחמד, עם כל הרצון הטוב, מה זה שייך לעניינינו? אמנם, חלק נכבד מהפשע בחברה הערבית הנו מאורגן (תהי ההגדרה שאתה מדבר עליה, אשר תהי) ואנו עוסקים (קרי, מגיבים) למאמר, העוסק בפשע בחברה הערבית. אך מצד שני, הנושא המהותי במאמר, הינו – קול ברור ונדרש כבר זמן רב, הקורא לסיבות לפשע בחברה הערבית בשמן וגם שולל על הדרך (שזה גם חשוב), לא מעט מהשטיח, תחת מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ו/או ראשיה, אשר עושים הסמול, אשר רוכבים על הפשע זה.
זה הנושא החשוב. זה הנושא בו עוסק המאמר ומה שאני מדבר עליו, אולי/כנראה חשוב – אך ספק לכאורה, אם בכלל שייך לנושא, בו כולנו (לעיל) עוסקים.
אז דווקא כפי שאוכיח באופן מוחלט בשורות הבאות, לא רק שהנושא אותו אני מעלה (הפשע המאורגן), שייך לעניינינו. אוכיח, שזהו הנושא שהמאמר בעצם עוסק בו. אוכיח גם, שדבריי מכוונים ללב-ליבו של "מרכזו של כל דיון על הבעיה ועל פתרונותיה אך לצערנו אין להם כל הד בתקשורת המיינסטרים בארץ" (הפסקה האחרונה והמסכמת של המאמר) ובעיקר, בעיקר – המאמר פשוט נותן דוגמא מושלמת, כיצד ללא התייחסות לדבר בו אני מרכז את תגובתי, לא יתכן טיפול יעיל (יש מי שיקרא לכך, שורש) – בבעיית האלימות בחברה הערבית.
וגם, last but not least, הכלל שאני עומד לחשוף – שייך ונעשה בו שימוש ע"י הסמול הישראלי, הרבה יותר מאשר טיפול ו/או לא טיפול, בפשע במגזר כזה או אחר.
אז על מה אני מדבר?
מהי אם כך, ההגדרה הכללית (מה שכיניתי, ההגדרה ה"היסטורית/מוסרית, של פשע מאורגן"?) ולמה היא כה חשובה לעניינינו?
אז הסיבה, כפי שכבר ניחשתם, כלל איננה חוקית. לא ההבדל בין הקודס הישראלי, המטפל בנניח "לה פמיליה", לבין הקודקס האיטלקי, המטפל בקוזה נוסטרה – הוא התשובה כאן.
אז ההגדרה של הפשע המאורגן, ההיבט החשוב ביותר בהגדרה זו, הרלוונטי לעיניינינו, הוא – פשע מאורגן מוגדר כפשע מאורגן, בגלל אבחנה אחת חשובה ביותר:
חלוקת עבודה!!!
עד כדי כך אלמנטרי!!! מי שזרק את הרימון, לא שאל אם זה בגלל חוב כספי או חייל של הכנופיה היריבה! מי שאמר לך, לפני שהציתו את בית העסק "חבל יש לך פרצוף …", **בכלל לא קשור** למצית! מי שביקש ש"יטפלו בך", לא הזכיר לא רימון ולא בקבוק תבערה והוא לא מכיר אישית, לא את הזורק ולא את המצית!
אי אפשר להאשים את הזורק בסחיטה, כי הוא אכן בכלל *לא השתתף* בסחיטה. לזרוק רימון בחצר בית מגורים, זהו אכן פשע – אבל הוא אכן לא סחט אף אחד וגם בכלל לא יודע ולא שאל, למה צריך לזרוק רימון.
וגם, מי שאמר "חבל, יש לך …" בכלל לא ביקש לזרוק שום רימון ובכלל לא מכיר ולא פגש מעולם את הזורק.
חלוקת העבודה! פשוט מנתקת את הקשר הסיבתי, הנדרש בקודקס הפלילי, ע"מ לשאת באשמה המקורית.
עכשיו, עם התובנה הזו, בוא נסתכל לרגע על שרשרת האירועים, הנסקרים במאמר לו כולנו מגיבים:
1. גוף אשר מינה את עצמו להיות מומחה, מוציא דו"ח על "שורש הבעיה באלימות בחברה הערבית" וכותב במסקנותיו – "אמנם מסקנות זה הדבר היחיד שכתבתו ולא חקרנו שום דבר ובכלל לא כתבתנו נימוקים, אבל המסקנה היא שישראל אשמה. אשמה וזהו". "מומחים" כאלה לבדם, זה הסטנד-אפ טוב.
2. עיתוזנאי "מקרי לחלוטין", אשר מעוניין לבצע סקירה מעמיקה על בעיה חברתית קשה וכואבת, האלימות הגואה בחברה הערבית" – פונה לחפש "מה אומרים מומחים בנושא" וממש לפתע – דהיינו "לפתע" – מוצא "מחקר" שכתבו ה"מומחים" מעל. לשיטתו – מה אתם רוצים ממני? אני בסה"כ מצטט מומחים.
3. ארגוני החברה האזרחית, מתכנסים ומטקסים עצה, מה עושים עם הבעיה הכואבת? הם פונים לשאול, "מה חושבים אנשים על הסיבות למציאות הקשה" ולפתע – שוב, ממש "לפתע" – מוצאים את העיתונאי "המקרי" מסעיף קודם. מסדרת כתבות "מעמיקה" של כמה עיתונאים "מקריים" מסעיף קודם (2), אשר בתורם גם "לפתע", מצאו וציטטו כמה "מומחים" מקריים לחלוטין, אשר "למרבה המזל" עסקו וחקרו את הנושא. אלה מסעיף 1 כמובן. מי אשם באלימות, אתם שואלים? מדינת ישראל! זה לא אנחנו, זה המומחים והאנשים אומרים.
עכשיו, נרגשים וזועקים, פונים ארגוני החברה האזרחית – לשרוף צמיגים, להפריע ובחלק מהמקרים, גם להכות את העוברים ושבים ובקיצור – לדרוש "צדק", כנגד המדינה שבה רוצחים צצים כמו גז באבו-דאבי.
הייתי מוסיף לרשימה גם (4), חברי כנסת וכל מיני עסקנים פוליטיים, אשר משמשים כמטרייה פוליטית של הפורעים – אשר טוענים בתורם (תורם? מישהו הזכיר חלוקת עבודה?) – למה אתם מתנגדים למחאה הצודקת שלהם? אתה בעד הרוצחים? זה לא המוחים המסכנים קבעו שהמדינה אשמה, זה מה שאנשים חושבים! לא מאמין? תפתח עיתון. אבל נישאר צמודים למספור במאמר.
עכשיו אתם רואים, כיצד במקרה שלפנינו, באה לידי ביטוי אותה חלוקת אחריות המגדירה פשע מאורגן – כשיתוף פעולה המדורג, בין ה"חוקרים", ל"מוחים", לחברי כנסת וכך הלאה!
ומה שאני בעיקר מבקש להדגים בתגובתי, זה כמובן – אל תפלו בפח של שיתוף הפעולה המדורג!
אם נניח, אתם רואים בית לא בנוי וחסר בבית הנבנה חלק כלשהו. אך אתם רואים מונח על הקרקע לא הרחק, חלק המתאים במדויק במימדיו, צורתו ותזמונו, למימדי החלק החסר. חלק אשר יאיר חתך, שרגא הביא ועמית עומד להרכיב – עד כמה תהיו מוכנים להאמין, שכל זה קרא בנפרד? שכל אחד מהם פעל עצמאית? בלי לפגוש ובלי לתאם אחד עם השני? או שמא תהיו מוכנים יותר להאמין, שכולם פעלו באופן מתואם ומתוזמן יחד ויאיר ושרגא ועמית – כל אחד מהם ידע, מה תפקידו במהלך וכל אחד מהם פעל באופן מודע, במטרה לממש את חלקו ??? מה אתם אומרים ???
זו אגב, רק ע"מ לסגור את הנושא – ההגדרה לפשע מאורגן, גם בקודקס הפלילי!
אם נעשה פראפראזה לחוק הישראלי, בחסות החקיקה האמריקאית – ה RICO Act – לשם הרשעה, אין שום צורך בהשתתפות ישירה באלימות (מן הסתם!) אלא חשובים פי כמה התכנון המוקדם והתיאום במה שהחוק האמריקאי מכנה Criminal Enterprise. דהיינו, גם החקיקה מבינה שיש חלוקת עבודה – אבל אתה עדיין עבריין, גם אם לא אתה אישית זרקת את הרימון.
זהו צריך להיות היחס אל חלוקת העבודה שאנו רואים במאמר זה. יתרה מכך, זהו מאפיין של פשע מאורגן ולא של אזרחות למופת.
חשבו על זה בפעם הבאה שיאיר מוחה, שרגא מגיש עתירה ועמית כותב פסק דין. עכשיו, תסיקו אתם – האם כל אחד מהם פועל עצמאית או שמא לפניכם חלוקת עבודה זהה לחלוקת הרימונים ובקבוקי תבערה ושאר מרעין בישין הערב, במשפחת הפשע הלא חביבה עליכם.
אז כפי שאתם מבינים, בדיוק כמו שהמאמר עוסק בסיבה האמיתית, מדוע מתרחש פשע – קם פושע ומחליט לפשוע.
כך גם עוסק מאמר זה בנוס, גם בסיבה מדוע פשע זה לא מטופל כראוי – אני רק הערתי שיש שם, אשר חשוב מאוד שתדעו, לחלוקת העבודה, שהמאמר מביא. חלוקה, אשר לפני שאתם מודעים לה – גורמת לרוב הפושעים, לחמוק מאחריות. RICO Act וחקיקה מקבילה, בכל קודקס פלילי בעולם, נחקקה בדיוק מהסיבה הזאת ובמישור האזרחי, החובה המוסרית זהה. לא כל המוסר בחיים, מתכנס לחקיקה פלילית. נהפוך הוא.
מעתה, תדעו לזהות את חלוקת העבודה בין הפולטיקאים, לשופטים, לפושעים, ל"חוקרים" ולמי שהחליט שרק הוא מחלק אישורים מה דמוקרטי ומה לא – עם פשע מאורגן. יש פשע מאורגן כלכלי ויש פשע מאורגן פוליטי.
חלוקת העבודה בין השופטים לבין התובעים הסדרתיים, כבר לא תעבוד עליכם. מרכולתם של מוכרי האישורים לדמוקרטיה, אשר גוערים בכם ממסכי הטמבלויזיה ורמקולי הרדיו – התקלקלה כי עליתם על שיטת העבודה שלהם. עכשיו אתם יודעים, כיצד השיטה עובדת ותדעו להאשים כל שופט, פעיל ופוליטיקאי, אשר לוקחים חלק בשיטה זו – בתוצאות למעשיהם *המשותפים*.
זאת כיוון שעתה, אתם תשימו לב מה חלקם במעשה והאם השופטים המסכנים באמת "פשוט לא יכולים לדון בשום דבר כי לא ניתן לדעת אם בנושא מסוים תוגש עתירה".
ולגבי ציטוט הסטטוס המצוין מפיסבוק – אכן "ציוץ" מצוין ומדויק.
פשע, היא בעיה אישית – מלשון: הבחירה בפשע , רצח/סחיטה/מה שזה לא יהיה, היא מבחירה אישית של המבצע. לבחירה זו נכנס גם שיקול הסיכוי להתפס, אבל אפילו ברוסיה ובצפון קוראיה – משטרה לא פרוסה בכל צומת ובכל גרם מדרגות של בניין. לפיכך, גם הניסיון להפוך את *בחירתו האישית* של הפושע, לבעייה כזו או אחרת של גורמי האכיפה – היא אבסורדית.
הפשיעה במגזר הערבי אינה ענין תרבותי, וההוכחה היא ההשוואה לפשיעה המקבילה בירדן, טו אפילו בראשות הפלשטינית, בן אם מקרי רצח ובין אם אלימות במשפחה.
יש וואקום שילטוני שנותן לפושעים להשתולל.
באופן "מפתיע" מאוד, "שכחת" רצח על רקע "כבוד" המשפחה.
רק מנהג מגונה זה לבדו, מצביע ועוד איך מצביע, על תרבות ואם אינך רוצה להתייחס "משום מה" למנהג מרושע זה, אנא ציין ציבור אחר, אשר בחתונותיו תמצא באופן סדרתי, ירי צרורות לכל עבר מנשק אוטומטי ו/או שיירות "שמחה" בהן גם יורים צרורות מנשק אוטומטי. קדימה!
כאשר המשתנה היחיד הוא "יש וואקום שילטוני שנותן לפושעים להשתולל", כהגדרתך – העלייה בפשע צריכה להיות משותפת לכל המגזרים בחברה (לפי כל חתך שתבחר – כלכלי, דת, מוצא, מקום מגורים וכדומה) אך זהו לא המצב.
ראיות לדבריי בפסקה האחרונה, תוכל למצוא בכל שנתון סטטיסטי של משטרת ישראל, בחלוקה לדוגמא אודות: "עבירות אלימות גופנית ואיומים – תיקים גלויים לפי דת וגיל החשוד ולפי שנים". יש להתייחס כמובן, לפי חלקה באוכלוסייה הכללית, של כל קבוצה.
האופן שבו אתה בוחר פשוט להתעלם מהעובדות לעיל (אף אחת מהן אינה איזה סוד מדינה שרק אני יודע), מסגירה הרבה יותר את כוונתך והמרחק בין כוונתך לבין לקיים דיון אמיתי בבעיה חברתית זו – מאשר כל דבר שכתבתי.
זה לא ש"לא יכול להיות" שיש וואקום שילטוני – אפשר לדבר כמה הדבר הזה נכון או לחלופין, מדוע אנשים בוחרים שלא לשתף פעולה עם משטרת ישראל אך מצד שני, להתלונן בעזרתך ש"אין אכיפה כלומר יש וואקום שילטוני" – אבל חצי אמת, גרועה יותר משקר.
נראה שלא טרחת להשוות לפשיעה בירדן, שאילתא פשוטה בבינה מלאכותית. אותה תרבות ופיצול בין מודרניסטים לשמרנים ואיסלמיסטים והרבה פחות מקרי רצח ואלימות מכל הסוגים.
נראה שלא טרחת להשוות לפשיעה בישראל.
כיוון שלצערך, עשיתי זאת והתוצאות זהות לישראל. יתרה מכך, התוצאות גם נעות יחד מאז 2007:
https://data.worldbank.org/share/widget?indicators=VC.IHR.PSRC.P5&locations=JO-IL
(ניתן לראות עוד נתונים, כאשר מקליקים על הקישור בראש הגרף)
אז זה מה שקורה, כאשר מחליפים חשיבה עצמאית, במודלים סטטיסטיים (LLM אינו חושב ואינו יודע. הוא פשוט מחשב סטטיסטית, איזו מילה הבאה לפלוט – אף בן אדם לא חושב ככה ובוודאי לא בצורת "מה סטטיסטית המילה הבאה").
אך בעיקר, נראה שפעם נוספת – פשוט דילגת מעל השאלות הקשות ששאלתי אותך ורק המשכת לזרוק משפטים – אפילו לא נתונים/סטטיסטיקה (סטטיסטיקה זה מה שאני הבאתי, להבדיל ממך) – כאילו יש נתונים התומכים בעמדך.
מה שאתה עושה, זהו לא דיון – אלה סיסמאות חד כיווניות נוסח "אני צודק וזהו". מקסימום, בואו נמצא משהו שישמע אם לא בודקים/מעמקים, כאילו אתה צודק.
רוצה לנהל דיון? בסדר גמור, כל אחד יכול לגלות תוך כדי דיון, שעמדותיו לא מבוססות וזה צריך לגרום לו לשנות את עמדותיו, בהתאם לנתונים המתגלים. זהו א-ב בדיון בין אנשים בוגרים. אבל אתה לא יכול פשוט להתעלם משאלות ששואלים אותך, מנתונים שמביאים לפניך:
(בתגובתי הקודמת, הבאתי את השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל – במידה ומדינת ישראל, היית פשוט מפסיקה לאכוף פשיעה [כהגדרתך: "וואקום שילטוני שנותן לפושעים להשתולל"], הגידול היה צריך להיות **בכל חתכי האוכלוסיה** אבל הדבר אינו כך לאורך שנים)
אז אינך יכול פשוט להתעלם מכל אלה ולהביא (גם מסתבר שללא ביסוס): תראה, ביפן כותבים מלמעלה-למטה לכן נראה שמדינת ישראל אשמה. עשו את זה הרבה לפניך, עם מצות.
אולי בפמפלט של שוקן, מספיק לכתוב "ישראל אוספת נערים לטובת הכנת מצות" אבל באתר זה, אשכרה צריך לנמק!
בקיצור, יש כללים לדיון ציבורי. אם ברצונך להביא נתונים (בדוקים) התומכים בעמדתך ו/או להצביע על טעויות (לא כתיב!) מבוססות בדבריי – אהלן וסהלן.
טריקים רטוריים ידועים, ברורים כשמש ובעיקר עלובים – "נראה שלא טרחת להשוות ל…" (פאסיב-אגרסיב) – תשאיר לעצמך. בדיוק כמו שכתבתי בתגובתי הקודמת:
האופן שבו אתה בוחר פשוט להתעלם מהעובדות לעיל (אף אחת מהן אינה איזה סוד מדינה שרק אני יודע), מסגירה הרבה יותר את כוונתך והמרחק בין כוונתך לבין לקיים דיון אמיתי בבעיה חברתית זו – מאשר כל דבר שכתבתי.
אחמד, אני מעריך אותך על תגובותיך המושקעות, אך אני לא מבין על מה המרמור ומה מראים הגרפים שהבאת לגבי כל אוכלוסיית ישראל בהשוואה לירדן במקום לגבי המגזר הערבי בהשוואה לירדן. בשנת 2025 נרצחו יותר מ 300 במגזר הערבי על אוכלוסייה של 2 מליון. זה בערך 1.5 נרצחים ל 100,000 שזה מדד השוואתי בן מדינות. מדד זה בירדן הוא בערך 1.1 נרצחים ל100,000.
איני טוען שהערבים בישראל רצחניים כמו היהודים בישראל – תרבות עם מספר רציחות נמוך להדהים ביחס למדינות אחרות – אלא אני משווה אותם למדינה ערבית עם התרבות הדומה ביותר שהיא ירדן. אנא ממך הסבר מה מקור הפער במספר הרציחות, ומדוע זה בעלייה. אם אתה לא מקבל שהסיבה היא הפקרות שילטונית, אז הצע סיבה סבירה אחרת, למשל, זמינות נשק חם גדולה או מבנה פשיעה שונה.
לדעתי, סיבה אפשרית, שאני רואה אותה כחלק מההפקרות השלטוני. היא ענישה מקילה מאוד בעברות ההתחלתיות, עד שהעבריין הופך לעבריין שחוזר על מעשיו. זה אומנם נכון גם ליהודים, אך משפיע לרעה יותר על העבריינים היהודים. בחברות סמכותניות, כמו ירדן, הענישה היא חמורה גם על העברות ההתחליות.
ראשית תודה.
שנית, עכשיו אנו מנהלים דיון (עם נימוקים, נתונים וכדומה). על כך תודה.
קודם כל לגבי הנתונים – אין פער גדול מאוד בין האוכלוסיה הערבית בישראל לבין ירדן. הנתונים ההיסטוריים בגרף שהבאתי, מראה זאת. כולנו מסתובבים סביב אותם ערכים, סביבן מסתובבת הסטטיסטיקה בכל המדינות המתוקנות.
את ההסבר לדעתי יש בראש ובראשונה, לחפש בתוך התרבות. זהו ממש הדיון שאנו מנהלים כאן (ראה את ה"ציוץ" שהובא במאמר). דווקא מהסיבה ששנינו מסכימים שאין עליה זהה בקרב כל הציבור הישראלי.
זהו ההסבר העיקרי לדעתי.
אין מחלוקת על כך, שענישה מקלה (גם אני נוטה לחשוב שבתי המשפט והפרקליטות, מקלים יתר על המידה, עם חלק משמעותי מאוד מתוך הפשיעה. על פניו, בכל גזר דין יש נימוק אך גם אני נוטה לחשוב, שמעט מדי מחשבה ניתן להיבט העונשי) מעודדת פשע. אין נוסחא מדויקת (קרימינולוגיה אינה פיסיקה) אך ניסיון עבר גדול מאוד, סביב כל מיני מחשבות מניעה או סיכום – די מוכיחים זאת.
בעצם, אין בינינו מחלוקת על ענישה לא הולמת וניסיון גורמי האכיפה, להקל יתר על המידה (בממוצע, יתכנו מקרי גזר דין מתאים). אך כל אלה, היו צריכים להשפיע על כלל הציבור.
אז ניתן ובאתר זה, אנו עשים זאת לא מעט, לבקר את המערכת המשפטית. אך *היות* ושנינו לא חלוקים שהעליה ברצח מוגבלת בלעדית או ממש כמעט בלעדיח, לציבור הערבי – מאוד הגיוני בעיניי, לראות את הסיבה *העקרית*, בתרבות של ציבור זה.
זה לא שאין משתנים אחרים, אשר משפיעים. במדעי חברה, כמעט ולא תיתכן תופעה אשר ניתן לשייכה באופן בלעדי לסיבה יחידה ברורה כשמש. מצד שני, אני משער שגם לפי דעתך – שיעור הבסיס שאתה מכוון אליו, זהו שיעור אותו פשע בכלל הציבור, ללא הציבור הערבי והשאלה בה כולנו עוסיקם (אני, אתה, כותב המאמר, כותב הציוץ, שאר המגיבים) – זה, מה הסיבה להבדל בין baseline זה, לבין הציבור הערבי.
ועל כך אני מדבר בתגובתי הראשונה. ירי מסביב מנשק אוטומטי, אינו אות של שמחה. זהו אות של חברה אלימה, אשר רואה בהפגנת כוח קטלני – התרה וחובה. המנהג המתועב, ששמו רצח על רקע "כבוד" המשפחה, מעיד זאת עוד יותר. זה נכון שפשע, הוא החלטתו של הבודד – אך במקרה זה, "המשפחה" מעורבת פשע זה מעצם ההגדרה. כוונתי אינה שעכשיו, כל משפחה x אשמה – אלא שמזמן היה צריך לקום כל ברור וחד משמעי, שזהו מנהג ברברי, אין קשר בינו לבין כבוד וחובה להפסיק אותו. קול כזה – אינו השאלה בה אנו עוסקים, אך ממש איננו נשמע. יתרה מכך, זהו בדיוק חלק נכבד מ"הציוץ" במאמר זה.
אז לא כל חברה, זהה לכל אחרת. למעשה, הרבה מאוד מהטעיות לעורך ההיסטוריה, נעשו בגלל האמונה שאם משהו x חשוב נניח – לתרבות המערבית – אז הוא בוודאי חשוב גם לתרבות אחרת. למעשה, יש די והותר תרבויות, אשר בהן האלימות מותרת ולהיפך, אם אינך נוהג באלימות – אתה חלש *וצריך* לנצל זאת (גם עם ניצול זה, אין בעיה מוסרית).
שים לב, שאינני חווה את דעתי אודות תרבויות אלה. זהו לא העיקר, אם אני חושב שזוהי תרבובת ברברית, זוהי תרבות מוסרית או שזהו בכלל הרע במיעוטו.
כוונתי היא, אם נפגיש את הדיון אנתרופולוגיה עם הדיון במאמר זה – זה שחד משמעית, קיימות תרבויות אלימות – בבחינת, אלימות הינה דבר תקין ואכן קיימת הזכות לחזק, לקחת מהחלש – ולפי דעתי, הראיתי זאת באמצעים שונים לאורך התגובות, לגבי החברה הערבית.
רואים זאת אגב, אפילו בתרבות הנהיגה. לא כל סממן תרבותי, חייב להיות פלילי. כמה מקובל או כמה לא מקובל, לחגור חגורת בטיחות או למסוע בהתאם לחוקי התנועה.
זהו לדעתי, השוני המהותי בין החברה הערבית לבין שאר הציבור הישראלי. שוב, כחברה (אנתרופולוגית), לא כבודדים וניתן להראות זאץ אגב, בעוד דרך (כמעט "הפוך על הפוך") – העובדה שבנסיבות זהות, רק הציבור הערבי מבצע x, מראה שאת הסיבה לכך, יש לחפש בציבור זה!
לכל דבר חברתי, בד"כ יש מנעד סיבות, אך אני משער ששנינו מסכימים, שיש לדרג את הסיבות לפי סדרן חשיבותן והמרחק ביניהן.
לכן, אני מניח ששנינו מסכימים שלמערכת האכיפה, יש תפקיד לא מועט ברמת הפשע הנוכחית (הכללית) בישראל. אם על עדי מזרחי היו נגזרים יתר מעבודות שירות, לאחר שהורשע בעבר בסחיטה ואיומים כנגד בעלת דירה בה התגורר בשכירות, אשר סרבה להעביר את הדירה על שמו (!!!!) יתכן ויורי וולקוב, היה היום איתנו. זוהי לא נוסחא מתמטית, אך זו בהחלט אפשרות.
מצד שני, המרכז הדיון שלנו, נמצא הציבור הערבי ולכן, אנו בהגדרה עוסקים מה מיוחד בציבור זה. בעצם, התשובה בגוף שאלה.
תודה על הדיון המעניין!
אם הגענו להשערות, אז יש לי מספר השערות
1. מנגנון הנקמה שהוא מושרש בתרבות הערבית שהיסטורית זה מנגנון לצדק והרתעה באזור בו לא היתה ענישה כי השלטון היה רופף. כשמשלבים אותו בחמולה- כלומר אפשר לנקום בכל אחד מהמשפחה המורחבת, כולל ילדים, ובזמינות הגבוהה של נשק חם לאחרונה וכלי רכב לבריחת הנוקמים, זה מגדיל מאוד את קטלניות ותפוצת הנקמה ביחס לנקמה בסכין ובריחה רגלית.
2. הבאת את דוגמת תאונות הדרכים, וכאן משחק תפקיד העדר אכיפה וענישה על עברות קלות שמשריש הרגלים של פזיזות וחוסר התחשבות בזולת. כדוגמה קטנה, אם מישהו התרגל לנהוג בלי לאותת לפני פנייה, יהיה לו קשה מאוד ללמוד זאת בהמשך
שכחת לציין את חלקה של היועמשית
לדעתי יש גורם אחד יסודי באלימות הערבית הפנימית שמופנית הן כלפי עצמם והן כלפי החברה היהודית והוא חוסר המשילות שלנו. כן אנחנו אשמים בכך שמפחד אלימותם אנחנו כיהודים מנסים כל העת לפייסם ולרצותם באלף מתנות. המתנות העיקריות שאנו משפיעים עליהם הן: אי אכיפת החוק בישובים שלהם והוספת חטא על פשע ע"י האפלייה המתקנת שמעניקה להם זכויות יתר ועדיפות בתחומי החיים העיקריים, על אף שהם לא ממלאים את חובתם היסודית לנאמנות למדינה ומתן שירות צבאי או לאומי.
הפיתרון הוא קיר הברזל של ז'בו האלמותי שיורכב משני צעדים עיקריים:
א. אכיפת החוק עליהם ללא פשרות וקודם כל ע"י הקמת תחנת משטרה בכל ישוב שלהם
ב. הפסקת זכויות היתר שלהם וחיובם בשירות צבאי או לאומי כתנאי לקבלת זכות כלשהי
התשקורת הסמאל-אנטישמית משקרת 'כדרכה בקודש' בכל הנושא של הרציחות והפשיעה בכלל במגזר הערבי. לא במיקרה היא משתמשת במונח השקרי של 'האלימות המשתוללת במגזר הערבי', כאילו מדובר בתופעה *חיצונית*, ה'אלימות', שחדרה למגזר הערבי ומשתוללת בתוכו. והרמז דק כישבנו של פיל: ה'אלימות' הוחדרה לתוך החברה הערבית ע"י אל-יהוד 'הימניים-משיחיים' בראשות בן-גביר, והחברה הערבית היא 'הקורבן' שלהם. אבל האמת היא שאין 'אלימות משתוללת במגזר הערבי', אלא *אלימות ערבית משתוללת*, *טרור ערבי* המופנה הן נגד ערבים והן נגד יהודים. המרצחים ומשפחות הפשע הערביות הם חלק אינטגראלי של החברה הערבו-איסלאמית, והרצחנות היא מרכיב יסודי של ה'תרבות' שלהם – לא רק בישראל, אלא בכל המזה"ת ובריכוזי הערבו-איסלאמים המערב. ומשפחות הפשע מקורבות להנהגה הערבית בישראל ומוגנות על ידה וע"י החברה הערבו-איסלאמית בכללותה מפני רשויות החוק.
בעיית האוטואנטישמיות, דוגמת מרכז טאוב או המכון לדמוקרטיה, היא מכה בעם ובמדינה. ראוי להקדיש לה התייחסות גם בתקשורת.
כדי להבין את שורש הבעיה, נדרש מיוו של מקרי הרצח לפי קטגוריות:
1. רצח שבוצע/הוזמן על ידי "אנשים מהישוב" (בתוך המשפחה או נקמת דם בין חמולות) – בעיה תרבותית.
2. מלחמת כנופיות פשע שרוצחות זאת בזאת
3. כנופיות פשע שרוצחות אנשים נורמטיבים.
האם בוצע מיון כזה?