סוף סוף מישהו אומר את האמת על הרצח במגזר הערבי

גל של אלימות שוטף את החברה הערבית בישראל. המספרים מזעזעים: כמעט כל יום רצח. רבים מהקורבנות חפים מפשע. השאלה כיצד לטפל בו היא שאלת כבדת משקל, אבל התקשורת הישראלית הגיעה עם תשובה מוכנה מראש, והיא שוטפת את אזרחי ישראל בסחריר (ספין) משולב ומתגלגל שתכליתו הסטת האשמה מהערבים עצמם אל המדינה.

שלב 1 – התשתית: דו"חות "מקצועיים" של גופי מחקר "בלתי תלויים"

את התשתית לסחריר מניחים דו"חות לכאורה מקצועיים ואובייקטיביים של "מכוני מחקר" כדוגמת המכון הישראלי לדמוקרטיה, המפרסם שוב ושוב "דו"חות מיוחדים" הקובעים כי המצב הוא "מחדל" של הממשלה ש"חייבת לפעול עכשיו", ובלשונם: "תוצאה ישירה של קריסת מדיניות ממושכת. ממשלת ישראל הזניחה ביודעין תוכניות לאומיות למאבק בפשיעה, והותירה את אזרחיה – בעיקר בחברה הערבית – חשופים לאלימות מתמשכת ולמשילות מתפוררת." או מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, שבדו"ח שפרסם הטיל אף הוא את האשמה על הממשלה, כשקבע כי הסיבה למצב היא "מדיניות הטיפול באלימות באוכלוסייה הערבית".

שלב 2 – הדחיפה: התקשורת הישראלית מפנה אצבע מאשימה

על הקביעות המקצועיות-אובייקטיביות אל לכאורה בונה התקשורת הישראלית, ובעיקר עיתון 'הארץ', את הקומה הבאה, שפירושה הטלת האשמה המרכזית והבלעדית כמעט על ממשלת ישראל.

ב'הארץ', כאמור המגבר העיקרי בתקשורת להאשמת ישראל במצב, פרסמו מיזם עיתונאי מיוחד העוסק בעניין שמצא חמישה אשמים: ארבעה מהם יהודים וערבי אחד בלבד. גם 'כאן' תלו את עיקר האשמה ב"שיעור הפיענוחים הנמוך" של הרציחות, כלומר במשטרת ישראל, וב"ישראל היום" הגדילו לעשות וציטטו דו"ח של ארגון 'יוזמות אברהם' המתאר את המצב כ"כתב אישום חריף נגד ממשלת ישראל" וקבע בנחרצות כי "במטרה לעצור את ההידרדרות, יש להחליף לאלתר את השר הכושל לביטחון לאומי ולהתחיל להתמודד עם אתגר הפשיעה והאלימות באופן אסטרטגי,"

האשמת מדינת ישראל במצב מופצת גם בשפה האנגלית, לא רק ב'הארץ' אלא גם ב'ג'רוזלם פוסט', שבשבוע שעבר האשים במפורש את הממשלה באחריות לאלימות המשתוללת בחברה הערבית.

שלב 3 – ההישג הנדרש: המנהיגות הערבית מסיתה נגד המדינה וקוראת למרי אזרחי נגדה

עכשיו המבנה יציב דיו לקומה השלישית: הערבים עצמם מסירים את האחריות ומאשימים אותנו, היהודים, במצבם הקשה. ח"כ איימן עודה למשל, לא מהסס לקרוא למרי אזרחי(!) של האזרחים הערבים נגד המדינה. ח"כ אחמד טיבי שלהב את הרוחות בהפגנות ערבים נגד המצב ואמר כי ש"נתניהו נושא באחריות העליונה".

וכעת עולה השאלה: האומנם? האם אכן האחריות לסופת האלימות במגזר הערבי רובצת על כתפי היהודים? חברות אנטישמיות נוטות לקושי בהתמודדות עם בעיות פנימיות, משום שבמקום לאבחן אותן, להודות בהן ומתוך כך להתקדם לפתרונות, הן בוחרות בפתרון הקל של האשמת היהודים בכל בעיותיהם, מה שמונע מהם התקדמות לקראת פתרונות.

זאת לא האכיפה אלא התרבות

כך בדיוק בנושא האלימות במגזר הערבי. ברור שעל ממשלת ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי להשליט חוק וסדר ברחוב הערבי, לתפוס את הרוצחים ולהביאם לדין. אבל מהאמת אסור להתעלם, והיא שהפתרון האלים לבעיות חברתיות הוא יסוד מוסד בתרבות הערבית, והוא לב הבעיה. המחקר מצביע על מקומם של הכבוד ונקמת הדם בתרבות הערבית ועל התפיסה המוסלמית הרואה באלימות הפרטית ככלי מקובל ואף לגיטימי ליישוב סכסוכים. העניין כולו מתמצה בפתגם הערבי הידוע: "אִלְ-נאר וַלַא אִל-ְעַאר", ("האש ולא הבושה"), שמשמעותו כי המוות עדיף על אי השבת הכבוד כגוון נקמת דם או הריגת אישה שסטתה מדרך הישר.

גורם מרכזי נוסף לבעיה הוא הסירוב העיקש של החברה הערבית לשתף פעולה עם המשטרה בהסגרת הרוצחים, ואף התנגדותם הקבועה של מנהיגי הערבים לחזק את החוק והסדר באמצעות הקמת תחנות משטרה בישובים הערביים. אולם, את האמת כפי שהיא ביטא לפני זמן לא רב דווקא מנהיג ערבי כן ואמיץ, ראש מועצת בעינה, איברהים חצארמה:

"אני נגד לומר "ההרג במגזר הערבי". ההרג הזה נמצא רק באסלאם, רק אצל החבר'ה שלנו באסלאם למרבה הצער. אני לא רואה את ההרג הזה אצל הדרוזים ולא אצל הנוצרים, ואם יש שם הרג זה לא עובר אחוז או שניים בשנה אצלם ובשנה אחת אולי יש להם הרוג אחד או שניים, לא כמו אצל האסלאם, מדי שנה נהרגים קרוב ל 200. החינוך בבתים שלנו, למרבה הצער, אנחנו תמיד דוחקים זאת לשוליים ורק מאשימים את המדינה ואת המשטרה. ואני לא אומר שהמשטרה לא מזלזלת ומתרשלת בנו, במגזר הערב. אבל הבעיה הבסיסית היא בתוכנו, זו מחלת סרטן שאנחנו סובלים ממנה. הבעיה השניה היא בעיית הדת, שייח' ראד סלאח, אל תכעס עליי אני מדבר מדם לבי. היא בעיית נקמת הדם שהייתה בזמן הג'אהליה ונשארה בדם ובגנים שלנו ומהאבות שלנו עד היום. בדת זה בוטל אבל זה אצלנו בגנים ובדם שלנו. אנחנו עם לא מחונך ואנחנו לא מחנכים את הילדים שלנו. זה המצב שאנחנו חיים בו. תמיד מאשימים את המשטרה, ואת ההוא. אף אחד לא הלך למשטרה להגיד להם שבני הנוער ילכו לירות בילד בן 13. אף אחד לא אמר למשטרה שילכו באום אל פאחם ליציקת בטון, יהרגו את האב ויבואו עם רכב להרוג שלושה. אף אחד לא אמר למשטרה שאם אבא שלו ימות הוא ילך לדקור את הבחור הטוב ביותר במשפחה. זו מחלה שאנחנו חיים אותה. לא יתכן שכל הזמן נערוך עוד ועוד פגישות ונדבר על אלימות בזמן שהמחלה נמצאת בתוכנו. אף אחד לא עצור במשטרה כי אנחנו מכירים את הרוצח ויודעים מי הפרחח ומי האדם המכובד, אבל ברגע האמת אף אחד לא מעז להגיד את האמת. וכולנו מתחבאים כשאנחנו יודעים מי הרג. אם כולנו נעמוד כיד אחת ונקבל החלטות ביחד, אף אחד לא יהרוג אותך או יתקוף אותך. אבל כולנו בורחים מאחריות, כל אחד אומר "אני לא קשור לסיפור, למה שאתערב?" וכך החברה שלנו התחילה עם כדור שלג קטן שהידרדר והידרדר והתפשט יותר ויותר והבעיה היום – אנחנו כבר לא יכולים לרפא אותה." 

דברים אלה אמורים לעמוד במרכזו של כל דיון על הבעיה ועל פתרונותיה אך לצערנו אין להם כל הד בתקשורת המיינסטרים בארץ. אם אנחנו רוצים לרדת לשורש הבעיה באמת ולהבין איך לתקן אותה, כאן צריכה להיות נקודת ההתחלה.