במקום לעסוק בשיפור תפיסת ההגנה, באימונים ובהצטיידות, צוות צה״לי ניהל תחרות אדריכלים לעיצוב מוצבים
בצה״ל גילו את האשם האמיתי במחדל ה7.10: האדריכלות של המוצבים. זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה מביך. השבוע פרסמה הוצאת ׳מערכות׳ תוצאות של תחרות עיצוב מוצבים שנערכה בשיתוף איגוד האדריכלים. תחת הכותרת ״אדריכלות מצילת חיים״ טובי המתכננים האזרחיים בישראל ניגשו לתחרות והציגו רעיונות ודגמים שלהם למה שכונה ״המוצב הארצישראלי״, שנועד להיות החוליה הבאה בשרשרת הביצורים שהקימו בארץ הרומאים, הביזנטים, העותמאנים והבריטים.
המשבר שעורר את המחדל הוא כמובן הכשלון המוחלט של ההגנה בעוטף עזה במתקפת הטרור של החמאס.
״רבים, רבים מדי, מחיילי צה"ל נהרגו בתוך המוצבים והבסיסים, חלקם ללא התנאים הפיזיים שיאפשרו להם להגן על עצמם״, נכתב במסמכי התחרות.
מארגני התכנית מבינים שהיו כשלים נוספים בהגנה באותה שבת, אבל לדעתם ״הגורם הישיר למותם של רבים מהחיילים שנהרגו בתוך המוצבים״ הוא לא הסד״כ, אמצעי הלחימה, תרגולות ההגנה, הפיקוד והשליטה וזמינות העתודות, אלא ״כשל תכנוני הנובע מכשל תרבותי ומחשבתי ארוך שנים״. שגרם לכך ״שמרבית מוצבי צה״ל לא בנויים כלל כמוצבים שנועדו להתמודד עם התקפה משמעותית, אלא לכל היותר כבסיסי יציאה לפעילות. קל לחדור אליהם וקשה להלחם מהם. כך, מרבית המוצבים נחדרו בקלות והפכו מחלק משמעותי במערך ההגנה על הגבול, למלכודת מוות קטלנית״.
האדריכלים שניגשו לתחרות, נדרשו לתכנן מוצבים שיוכלו לעמוד בתנאים הבסיסיים הנדרשים להגנה, כדי להתגבר על כשלים מהסוג שהתרחשו ב-7.10: ״ לתכנן טיפוס בניין חדש – המוצב הארצישראלי״. שיאפשר שילוב של לחימה, הגנה, תצפית, פיקוד וקיום שגרת הגנה ופעילות מבצעית. כשקוראים את אפיון הדרישות שבהן צריך לעמוד המוצב, ניכר שאין כאן שום דבר חדש. אלו הדרישות הבסיסיות ממוצבים ועמדות הגנה לאורך כל ההיסטוריה.
ונוספה כאן מטרה נוספת, עיצובית: ״זאת ההזדמנות של אדריכלי ישראל להטביע את חותמם ולהשפיע על גורלה של מדינת ישראל ועל עיצוב נופי הספר לעשרות שנים קדימה. אל לנו לפספס אותה״.
הכשל בתחרות הזו ובתפיסה הנובעת ממנה ניכר מיד. הגנה אינה רק מוצבים ועמדות, והצלחתה לא נבחנת רק ביכולת של מגיניו לעמוד תחת מתקפה. הטעות הזו ניכרת בדברי האפיון במסמכי התחרות שמדגישים כי ״המוצב יתוכנן כך שיוכל לעמוד באופן עצמאי גם ללא חיפוי, הדדיות ועתודה״. הבעיה: המוצבים נפלו והחיילים נהרגו. הפתרון: מוצבים שלא נופלים ושהחיילים בהם לא מתים.
זו שגיאה יסודית. מאמץ ההגנה נועד להגן על מרחב האבטחה, ובהקשר ההגנה על הגבולות, על העורף. המטרה של ההגנה אינה להגן על הלוחמים והמוצבים, אלא למנוע חדירה של כוחות אויב מעבר לקוי ההגנה ולבלום אותם בטרם יפלשו לעומק המדינה.
הכשל בהגנה בעוטף עזה, היה, ובכן, בהגנה על עוטף עזה. גם במידה והמוצבים היו בנויים אחרת, והיו בהם עמדות מבוטנות בחיפוי הדדי, עם מלאי תחמושת ואמל״ח ראוי, העובדות הללו כשלעצמן לא היו מספיקות למנוע את הפשיטה על העוטף. בהינתן הכשלון הכללי בתפיסת ההגנה, יחידות הפשיטה של חמאס היו עוקפות את המוצבים, תוך השמטת כוחות קטנים שנועדו לבודד אותם ולהעסיק אותם במשך השעות הקריטיות.
ההיסטוריה עמוסה וגדושה דוגמאות מסוג זה אבל קחו אחת ישראלית – קרב תל סאקי במלחמת יום הכיפורים. המוצב בתל היה בנוי הרבה יותר טוב מאלו שישראל בנתה בשנים האחרונות בגבול הדרומי. היו בו מצדיות, תעלות קשר, בונקרים ואמצעי לחימה רבים. בלי להכנס לכל הפרטים הטקטיים של הקרב, הכוחות העיקריים הסוריים עקפו את המוצב בדרך לכיבוש דרום רמת הגולן והשאירו כוחות קטנים לבודד את המוצב ולטהר אותו.
מוצב תל-סאקי לא היה ״מחנה״, וספק אם שיפור או הוספה של אמצעים בימים שלפני המלחמה היו משנים את גורלו. ההגנה על רמת הגולן כשלה בעיקר בשל היעדר עתודות, כוח אש וסיוע הדדי בין המוצבים. הוספה של עוד בטון ואלמנטים עיצוביים לא הייתה משנה דבר.
המוצבים בעוטף עזה הם ללא ספק בעייתיים מאוד, וכפי שנכתב בצדק במסמכי התחרות הזו הם היו בעצם ״סדרה של מחנות שנקראו בטעות מוצבים״, ולמרבה הפליאה הם נותרו כך עד היום. מדובר במתחמים מוקפים בבטונדות גבוהות עם מספר מגדלי שמירה, וזה הכל. לא עמדות, לא תעלות קשר, לא חיפוי ראש ובטח שלא היו (ועדיין אין) מספיק אמצעי לחימה. אבל טעות היא לחשוב ששיפור של האלמנטים האלו היה משנה באופן דרמטי את התוצאה. אולי היו פחות חיילים הרוגים בתוך המוצבים. ייתכן והדבר היה מעכב חלק מכוחות החמאס ומשנה את התכניות שלו. אבל האמת הפשוטה והעצובה היא שזה לא היה מספיק למנוע את הטבח.
מה שהיה חסר באוגדת עזה בערב המתקפה היא תכנית הגנה סדורה ורצינית, שלא מסתמכת רק על גדרות חכמות ואמצעים טכנולוגיים (ראו את מסמכי ההגנה הרב ממדית שפרסמתי כאן בעבר), אלא על עומק, ועתודה. התפיסה בעוטף עזה נבנתה אל מול האויב הלא נכון, מתוך חוסר הבנה של האיום וזלזול עמוק בפוטנציאל הסכנה.
ועוד הערה אחרונה על תחרות האדריכלים. הרצון להטביע חותם על נופי ארצנו הוא מובן ומבורך, אבל לזה ולתכנון צבאי אין דבר וחצי דבר. הרומאים, הצלבנים ושאר יצרני העתיקות הארצישראליות, לא חשבו על מורשת, ארכיאולוגיה וערכי טבע ונוף אלא על יעילות, הגנה וביטחון. הם לא בנו מבצרים כדי שייראו יפים אלף שנים מאוחר יותר, אלא באופן הכי יעיל ונכון למימוש הצרכים הביטחוניים שלהם. המצודות בעלות המגדלים העגולים לא היו אמירה אדריכלית, אלא צורך השעה.
מה שצה״ל צריך זה לא אדריכלים שיתכננו לו מוצבים, אלא לחזור ליסודות הישנים הבדוקים והטובים שעל פיהם נבנו מוצבים במשך העשורים הקודמים, מתוך תפיסת הגנה ראויה. הידע קיים, התו״ל ישנו. מה שחסר זה רצון ורצינות. העובדה שהוצאת ׳מערכות׳ משקיעה מאמצים וכסף בתחרויות אדריכלים, מלמדת שאנחנו עדיין במחסור חמור בשניהם.
