תכנון מוצבים נכון הוא אחד מיסודות מתפיסת ההגנה. המחשבה של "הכל או כלום" מונעת תיקון
השבוע פרסם עקיבא ביגמן בבמה זו ביקורת נוקבת על תחרות אדריכלים לתכנון מוצבים שנערכה בשיתוף התאחדות האדריכלים והוצאת 'מערכות'. לדידו עצם היוזמה לקיום התחרות מעידה על חוסר הבנה בכשלים שהובילו לתוצאות ה-7.10 ובאופן כללי מביכה אם לא מצחיקה. וכי "מה שצה״ל צריך זה לא אדריכלים שיתכננו לו מוצבים, אלא לחזור ליסודות הישנים הבדוקים והטובים שעל פיהם נבנו מוצבים במשך העשורים הקודמים, מתוך תפיסת הגנה ראויה."
בתור מי שיזם את התחרות לאחר שחזר ממעל 100 ימי לחימה בצפון רצועת עזה אני רוצה לומר משהו ברור – עקיבא ביגמן צודק! צה"ל אכן כשל בממדים רבים הקשורים להגנה על הנגב המערבי ועל כלל גבולות המדינה. אכן הכשל הצה"לי ניכר בתחומי "הסד״כ, אמצעי הלחימה, תרגולות ההגנה, הפיקוד והשליטה וזמינות העתודות" כפי שהיטיב לכתוב ביגמן.
אבל האם משמעות הדבר היא שאין חשיבות לאופן בו תוכננו המוצבים? בתורת הקרב של צה"ל ושל כל צבאות העולם, המוצב הוא אבן יסוד במערכי האבטחה וההחזקה, ובוודאי שיש חשיבות לאופן שבו הוא מתפקד ולדרך שבה תוכנן. כבר לפני 2,500 שנים היטיב המצביא הסיני סון טסו לקבוע כי: ״חכמת המלחמה מלמדת אותנו שלא לסמוך על האפשרות שלא יבוא האויב, אלא על כוננותנו לקדם פניו; שלא לסמוך על הסיכוי שלא יתקיף, אלא על העובדה שאנו עשינו את עמדתנו בלתי נכבשת״. זאת הייתה מטרת התחרות – להפוך את מוצבי צה"ל לבלתי נכבשים.
בניגוד לדברי ביגמן, צה"ל מפגין בנושא זה עקביות מרשימה עוד מימי מלחמת יום הכיפורים. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש כיו"ר חבר השופטים בתחרות, הראה עוד לפני ה-7.10 כי התכנון הלקוי של המוצבים בחזית התעלה ובחרמון הוא שהוביל לנפילת רובם במלחמת יום הכיפורים. ליקויים אלו בלטו ביתר שאת במחנות הנגב המערבי המלחמה הנוכחית – שכונו משום מה "מוצבים'" וכן הדבר בגזרות אחרות לאורך גבולותיה של מדינת ישראל.
במוצב המתוכנן ביעילות, מלמד איילנד, יכול כוח קטן בסדר גודל של כיתת חי"ר להדוף כוח תוקף בסדר גודל של גדוד. לו היו המוצבים בנגב המערבי מתוכננים כראוי בהתאם לתורה הצבאית ולניסיון האנושי בן אלפי השנים, אזי היו נמנעים המראות הכואבים של לוחמים המרותקים למוצביהם. האויב היה נאלץ להקצות כוחות עצומים כדי לרתקם – כוחות שלא היו מגיעים לקיבוצים. ומצד שני יותר כוחות צה"ל היו מצליחים להגיע לקיבוצים ולמושבים ולסייע לבלום את המחבלים שהיו בכל זאת מצליחים לעקוף את המוצבים.
האם היה די בכך? ברור שלא. היערכות צה"ל במערב הנגב סבלה ממחסור בסד"כ, מהיעדר עתודות, מחוסר דריכות ומכוננות לקויה לפלישה רחבת היקף. תכנון מוצבים נכון הוא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של כשלים שיש לתקן, אבל החוליה הזו חשובה לא פחות מן השאר.
בניגוד לדעה הרווחת המשתקפת גם בדברי ביגמן, אדריכלות אין עניינה רק אסתטיקה ויופי, ערכים חשובים ללא ספק. אדריכלות עניינה לפתור חידות מרחביות – לשלב יחדיו יעדים, אילוצים ומגבלות באמצעות גיבוש עקרונות תכנון מתאימים שייתנו מענה מיטבי לאתגר.
ומהי סוגיית ההגנה על גבול מול אויב שיכול לבחור את עיתוי ומקום ההתקפה (ולכן כמעט תמיד יהיה בעדיפות מקומית על פני המגן) אם לא בעיה תכנונית מרחבית? ביגמן מתלונן כי "ניכר שאין כאן שום דבר חדש", ואכן, מטרת התחרות לא הייתה "להמציא את הגלגל מחדש", אלא להזכיר, להמחיש ולהדגים את אותם עקרונות יסודיים שעיצבו את התנהגות המגן מקדמת דנא ושמשום מה נעדרו בכל הנוגע לבניית מרבית המוצבים מאז 73 ועד ימינו. כדבריו המפורסמים של הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" (המאה ה־18): "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול." ה-7.10 הוכיח כי יש הרבה מה להזכיר.
מה שמטריד במיוחד בדבריו של ביגמן הוא שהם לא נותנים מקום ליוזמות שצומחות מהשטח ומנסות לתת מענה לחלק מהכשלים שהתגלו במהלך המלחמה. מבחינתו זה הכל או כלום – טפלו בהכל או אל תטפלו בכלל.
מטרת התחרות הייתה קודם כל לעורר שיח ציבורי על הבעיה – צה"ל בונה מוצבים בניגוד לתורה הצבאית שהוא עצמו ניסח ובניגוד לניסיון המבצעי. טורו של ביגמן הוא חלק מהשיח שניסינו לעורר ועל כך אנחנו מודים לו. אולם הוא עצמו גם חלק מהבעיה שביקשנו להאיר – הזלזול המתמשך בחשיבות המרחב הפיזי על תפקוד השוהים בו, ובמקרה הזה באפקטיביות המבצעית של הלוחמים המאיישים את המוצבים ואשר מופקדים על הגנת גבולות המדינה.
הייתי מצפה מביגמן לברך על התחרות ועל הניסיון לנער את צה"ל, זאת לצד עידוד גורמים אחרים, בצבא ומחוצה לו, לנער פינות זנוחות אחרות שכשלו במהלך המלחמה. עוד לא מאוחר מדי לעשות זאת.
הכותב הוא אדריכל ורב סרן במילואים. שירת מעל 370 ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה.
אחרי כל מה שקרה הייתם צריכים לעשות את הדברים בצניעות ובשקט. הגרנדיוזיות של ההגדרות ועצם התחרות היו הרמה להנחתה וזה נובע מכך שההכשרה האקדמית של הקצונה הבכירה מתמקדת בכל הדברים הלא נכונים. אם הקצינים היו נשלחים ללמוד היסטוריה צבאית הם כנראה היו מתנהלים אחרת.
ישר כח. אכן טענת הכל או כלום היא כשל מוסרי ולוגי, והתחרות ודאי חשובה וראויה. יש לשאוף למצוינות בכלל התחומים ולא להקטין כל נושא בטענה שיש אחר חשוב ממנו.
לל"כ לו למדנו כלום, מה נשאר מהמוצבים והתעוזים בסואץ? ניחשתם נכון הוילות של הקבלנים! אחרי 850 ימי מילואים צברתי ידע וניסיון שאולי מישהו יקשיב, יישר כח על הדיון
בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את הכתבה
כל הכבוד להרמת הכפפה בהבטי התוכן (תכנון מוצב) וגם לשיטה (תחרות).
מקווה שגופי התכנון בצה"ל יצאו מתרדמתם ומקיבעונם ויעשו את השינוי בבניית המוצבים, ומעבר לכך במימוש תורת הגנה סדורה הבנויה על שילוב בין תורות ההגנה המוכרות ובין התאמתם לאופי המשתנה והמתפתח של האיום, האוייב והאמל"ח העומד לרשותו. ולא לשכוח את השעור החשוב: כל אמצעי הגנה טומן בחובו גם משטח תקיפה חדש או נוסף שהאויב יכול לעשות בו שימוש. יש לבחון על כן את אמצעי ההגנה גם בראיית התוקף, לחפש את נקודות התורפה הפוטנציאליות ולספק גם להן מענה. אם לא כן, יעשה זאת האויב.
סוף סוף תגובה לעצם העניין שהעלה בירמן.
אכן יש צדק רב בדברי ביגמן, אבל אין ספק שאם ההבהרה של מר כרמל הייתה מתפרסמת יחד עם פרסום התחרות, אני מניח שמר ביגמן לא היה מפרסם את הסתייגותו.
מוצבים כן, תחרות לא! מוצבים בנויים סביב עקרונות מאוד פשוטים. מיקום בגובה לשליטה בתצפית ובאש על צירים שולטים. סוללות עפר היקפיות, תלתליות בשכבות מסביב למוצב, מוקשי נ"א. עמדות תצפית ויקי מבוטנות, תעלות קשר, חדרי לוחמים מבוטנים בבטן המוצב, מרגמות, נ"ט, מק"ח, ומחלקה מיומנת בתפעול מוצב. לאן נעלם ההגיון הבריא? למה צריך אדריכלים ותחרויות שימציאו עוד כל מיני מילים כמו מיגננים, מיגוניות וכל מיני דברים שבסוף קורסים ולא רלוונטיים בשעת אמת.
מאותה סיבה שאתה לוקח אדריכל לתכנון מבנה ולא מהנדס… בפשטנות:
– אדריכל יודע לתכנן בתקציב נתון מבנה שיתאים לשימושים המיועדים, ישרוד תקופה מוגדרת, ויהיה חלק ממתחם שלם כולל שהפעות הדדיות
– מהנדס יודע לבנות בתקציב נתון מבנה תקני שלא מתמוטט ועומד בתקני בניה.
פורמאלית אכן לא צריך אדריכל…. גרתי איזה תקופה במבנה שתכנן מהנדס 🙂
כי זה בדיוק מה שקרה לצהל ב20 השנים האחרונות
זנחו את הקרקע ועפו לשמיים עם כל מיני שמות ומושגים
״יחידת רפאים״, ״השתבללות״ ועוד מושגים ערטילאיים
מנצור כרמל מדייק בדבריו בלי קשר לשירותו הצבאי
או להיות אדריכל- הכי פשוט צריך וחייבים לחזור לתו״ל הישנה והטובה- מוצב ממוגן פונה פני אוייב – השאר אלה סודות ארקטיים ואין טעם להרחיב…
הבעיה מתחילה בתפיסת ההגנה במקום התקפה. לא שהמוצבים לא חשובים הם חשובים להגנה אבל הבסיס של ההגנה הוא ההתקפה ולא ההתמגנות.
הבעיה היא שצה"ל בנה מוצב באופן שלא האמין שהאויב יתקוף אבל העיקר הוא שביהמ"ש העליון איפשר לאויב להגיע לקו המגע
—————————————————-
א) ניקח דוגמא: בניית מפקדת אוגדת עזה יחד עם 2 מפקדות החטיבה שתחתיה בבסיס אחד שבנוי כמו קאנטרי קלאב ולא מוצב פיקוד. מכאן למדים ששורש הבעיה היא שלאחר הסכם אוסלו הלך הרוח היה שלא יהיו מלחמות שתגענה מעזה – זה שורש הבעיה. לכל היותר יהיה מפגע בודד או חוליה שינסו לבצע פיגוע ולכך נערכו.
ב) הלך הרוח הזה הוביל כי מול כ- 40,000 לוחמי אויב המצויידים ברחפנים חמושים, רכבי גיפ המצויידים במקלעים, RPG דו שלבי לעצור שיריון ישראלי, נשק צלפי, מרגמות, עשרות אלפי רקטות עם טווח עד ירושלים ות"א. ומה צה"ל העמיד כנגד? 2 גדודי חי"ר ו- גדוד טנקים אחד.
ג) האויב גם למד שבחגים כחצי מהכח יוצא לחופשת חג, מכאן שערב המלחמה צה"ל נערך מול האויב בסדר גודל של גייס קומנדו עם דיוויזיות ארטליריה וחיל אוויר וחיל ים – מולם נמצאו בפועל גדוד חי"ר וחצי גדוד שיריון.
ד) טרם המלחמה, בחירום 6 גדודי חי"ר היו אמורים להגיע ולתגבר את המערך בחירום, להלן ציטוט למה קרה לאותם 6 גדודים טרם המלחמה:
"התהליך הגיע לשיאו בהחלטת אלוף פיקוד דרום הקודם, אליעזר טולדנו, לפרק לחלוטין את כוחות המילואים של אוגדת עזה. מתוך ששת הגדודים של האוגדה אמורים היו להישאר רק שניים, אחד לכל חטיבה, ויהפכו לגדודי הגנה מרחבית ולמעשה יפוזרו ככיתות כוננות ביישובים. ארבעת הגדודים האחרים תוכננו לעבור לפיקוד העורף במוכנות לטיפול בהפרות סדר ואיומי בטחון פנים."
סימוכין: https://mida.org.il/2025/06/29/%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94/
ה) לאחר גנבות נשק בעוטף עזה, הוחלט לקחת לכיתות הכוננות את הנשק, לתת את המפתחות לאיש אחד -הרבש"צ, ומי יודע כמה עשרות ואולי יותר חברי כיתות כוננות נהרגו ונפצעו כשרצו לקחת רובה מחדר בטחון שהחמא"ס העמיד צלפים בנתיב ההגעה שלהם. מי החליט זאת? בזמנו דווח בעיתונות שההחלטה היא של שר הבטחון בני גנץ.
ו) כעת נחשוב על עתודות, הפיקוד העליון של צה"ל אמור היה להבין שקו המגע לעולם יפרץ, מה הוא העמיד לסייע? האם היה חיל אוויר? ברגע פתיחת המתקפה היה כטב"מ חמוש אחד או שניים – זה מה שיעצור גייס קומנדו? במרחק שעת נסיעה משם יש את בסיס צאלים? האם משהו דרש כי בכל רגע נתון יהיה גדוד טנקים מחומש ומצוייד שיהיה נכון להגיע על שרשראות? עובדתית לא קרה. למה? כי אף אחד לא האמין שאם בצד השני של הגדר עומד גייס קומנדו החמא"ס יתקוף. זה לב העניין.
ז) אין לי בעיה עם אדריכלות נוף, תנאי שירות מפנקים, עדיין, חדרי השליטה והפיקוד, מגורי הלוחמים בחירום היו חייבים להבנות למגננה. כך שהאויב לא יוכל בכזו קלות לחדור ולשרוף את חדר הפיקוד ולרעיל את הלוחמים שנסוגו אליו.
ח) מעבר לעיצוב, אם המחנות היו נבנים עם מקלעים היקפית מתוך עמדות מבוטנות, החמא"ס היה נאלץ לבזבז חצי יום לכבוש את אותם המוצבים ולא שעה אחת.
ט) מיליארדים הושקעו בקיר הסלארי, שנועד לעצור מנהרות חודרות של החמא"ס. הפיקוד העליון הצה"לי לא הבין שכמו החומה הסינית, קו בר לב או קו מזינו, מכשול נועד לעכב, ללא כח שיגן על המכשול, המכשול הזה לא שווה כלום.
י) אפשר לבנות יפה, אסטטי, בריכה לחיילים, עצים, מדשאות, הכל בסדר, ובלבד, שמראש האתר הזה נבנה להגנה. בונקר הפיקוד מחופר ותת קרקעי. עמדות מאגים הקפית וירי דרך חרך שיתן יתרון למגן. שליטה טופוגרפית לק"מ לכל הכוונים.
יא) שורש הבעיה להבנתי הוא אי הפנמה של הפיקוד העליון הצה"לי שכשבמרחק של 300מ מאלפי בתי תושבים יושב גייס קומנדו שאומר מפורשות שהוא יוציא לבבות וכבדים מיהודים ויאכל אותם הוא גם מתכוון לזה.
יב) העובדה העיקרית להבנתי במחדל היא ידו של בג"ץ במעש, כאשר ביהמ"ש מקבל עתירה שעניינה האם לאזרחי האויב מותר להפגין על הגדר ומה מרחק הפרימטר הבטחוני. גם בהעדר פס"ד, השופטים כוונו ע"פ המדווח את הדיון לכך שהפרימטר נשחק ל-0. התצפיתניות התרגלו לראות במרחק מטרים מהן לפעמים מאות או יותר אזרחי אויב (או לוחמי אויב בתלבושת אזרחית). מרגע שמאות אנשים בעשרות נקודות רצו אל הגדרות (וטרקטורים שלכאורה בצעו שם עבודות תחזוקה) לא היה באמת מה לעשות לגדוד חי"ר אחד על גזרה של 65 ק"מ + 13 טנקים בלבד.
סביר להניח כי אם היה נשמר פרימטר של 1 ק"מ כמו שהחל העניין ובהמשך נשחק ל- 300מ ולבסוף ל-0, ברגע הפריצה של הקו, בטח אם באמצעות עשרות או מאות פורעים בעשרות נקודות. הדבר היה מביא למלחמה עד המכשול. דבר שהיה קונה זמן למערכת. למעשה, עצם הדיון בסוגייה, מה ההבנה של השופטים במרחקי בטחון מול האויב? מה הם מבינים בזה? איך הם בכלל קבלו את העתירה ולא השיתו הוצאות אדירות וזרקו את התיק הזה מכל המדרגות.
זו השאלה המרכזית שכל וועדת חקירה צריכה להתחיל ממנה, אופן בניית המוצבים, כמות הסד"כ מול הגזרה הן טעויות משניות לעומת הנזק שלהבנתי יצר בג"ץ באמצעות כסף אירופי הממן עמותות העותרות ללא הרף.
כל וועדת חקירה צריכה גם לבדוק את הלך הרוח החל בתוכנית המגננה בעקבות הסכמי אוסלו. העתירות לשנוי בתוואי גדר ההפרדה ביו"ש כאלו מדובר באיזה סכסוך נדלני ולא מהות של מגננה שכל ביהמ"ש סביר בעולם היה זורק מכל המדרגות עם הוצאות אדירות.
יש גם לבדוק, הכיצד הפיקוד העליון של צה"ל והשב"כ שונה ב- DNA שלו מרב החברה הישראלית. הכיצד יתכן שאם יש רב של 70% קצינים לוחמים על מגרש המסדרים של בה"ד 1 מקבלים כבר 30 שנה דמויות כמו בני גנץ, גדי איזנקוט, כוכבי, הלוי וגם רונן בר. הכיצד יתכן שרב הכח הישראלי בדרגות הנמוכות הוא ימני ברובו, מה ההסתברות שכל השכל נמצא בקרב המיעוט? ורק אנשי שמאל מקבלים דרגת מח"ט ומעלה. תורת הסטטיסטיקה אומרת שההסתברות לכך שואפת ל-0 ובפועל כבר עשרות שנים מקדמים רק אנשים בגוון אידאולוגי מסויים. מי שחושב שזה אחרת, זכותו.
האם היתה סלקציה של הדעה הנכונה? כזו שרואה בערבים שותף עתידי? האם זו הייתה התוצאה אם 70% מחברי מטכ"ל ומפקדי האוגדות היו אנשי ימין?
האם הפיקוד העליון של השב"כ היה מאמין לדווח של המודיעין המצרי והכל בסדר בעזה?
אלו השאלות האמיתיות לכל וועדת חקירה. אלו שאלות עומק שיש להשיב עליהן ולא מיקרו טקטיקה של רב"ט בגולני שמצא את עצמו בתחתונים ורובה אישי מול מאות לוחמי נוחבה. לב החקירה צריך להיות תהליך אוסלו ומה המסקנות שנבעו בעקבותיו, מה היו ההשפעות של העתירות לבג"ץ במאות בסוגיות בטחוניות. וגם קצת המיקרו טקטיקה של אותו יום ארור.
אכן דברים כדרבנות !!!
תודה צבי.
רק תיקון קל, סד"כ הטנקים המאויישים בשביעי באוק' בעוטף היה 13 טנקים דהיינו פלוגה. אל מול פריצת אלפי לוחמי חי"ר מצויידים בנ.ט סובייטי עתיק יומין אבל יעיל להפליא, הטנקים הופעלו בפרישה של בודדים על פני גיזרה של 50 ק"מ מה שהביא לניטרול רובם במהלך 3 השעות הראשונות. כשל בלתי נתפס של מתכנני אסטרטגית ההגנה של הגיזרה האומללה הזאת שראשיתו בדורות של רמטכ"לים ואלופי פיקוד ממקור חי"רי מובהק. מסקנה, השכל אף פעם לא בקודקודם של בודדים – כוכבי וטולדנו במקרה הטרגי הזה ונדרש say שווה ערך של כל הזרועות הרלוונטיות לתכנון אסטרטגי מסוג זה.
הבעיה שלכם היא ההתמקדות במה ולא באיך ולמה. התעוראות אמיתית היא להבין מה הביא באמת למחדל ומדוע הוא לא נמנע כשהדגש הוא על מניעה. התמודדות בדיעבד עם הבעיה שלא נמנעה אינה פותרת את הבעיה המהותית.
הכי חשוב לבנות מנהרות מבוטנות עם כניסות מאובטחות שיחברו את חלקי המוצב מתחת לאדמה
אנחנו מתכוננים למלחמה הקודמת, כפי שאנחנו מבינים וזוכרים אותה.
אנלוגיה לשלב התכנון.
בשנות ה 60-80 של המאה שעברה היו נהוגות שתי גישות תכנוניות בתחום ייצור טרקטורים.
גישה בהובלת חברת ג'ון דיר שגרסה "מהחוץ לפנים" ונתנה למעצבים לעצב את "מעטפת" הטרקטורים לתוכה נדרשו המהנדסים "לדחוס" את המערכות המכניות תוך שהם נאלצים לאילתור ואקרובטיקה מה שהפך את טיפולי השיגרה היומיים לפרויקט מתסכל שמסתיים בשריטות וחבטות ידי המפעילים. לכל פעולה מעבר לשוטף נדרש מוסך ולרוב ההובלת "הנפגע" למוסך מתמחה מרוחק.
גישה שניה בהובלת חברת פורד טרקטורים גרסה "מהפנים לחוץ" ונתנה את הבכורה התכנונית למהנדסים תוך התמקדות בנוחיות טיפולים יומיים שארכו דקות ספורות ותיקון תקלות מהר ככל שניתן. כך לדוגמה החלפת מצמד שדורשת הפרדת הטרקטור לשניים ניתנה לביצוע בשדה עצמו כמו גם גישה אל תיבת הגיר ועוד.
מהאמור לעיל כמו גם משרות סדיר ומילואים לאורך 27 שנים שכלל תע"מ במוצבי כל הגזרות החל משנת 70 ועד מחצית שנות ה 90 אני מסיק שתכנון מוצב (ושלא לדבר על קו מוצבים) זה פרוייקט מורכב מאוד שמחייב שלב תיכנוני קפדני "מהפנים לחוץ" בהובלה הנדסית, מותאם לגיזרה הרלוונטית ובהשתתפות כל זרועות הצבא כולל תתפלאו ח"א, עם מעורבות אינטנסיבית של "המשתמשים" הצפויים גם ברמת "חפ"ש". וכן, גם אדריכל/ים אבל בשום אופן לא בשלב א' "מהחוץ פנימה".