תכנון מוצבים נכון הוא אחד מיסודות מתפיסת ההגנה. המחשבה של "הכל או כלום" מונעת תיקון
השבוע פרסם עקיבא ביגמן בבמה זו ביקורת נוקבת על תחרות אדריכלים לתכנון מוצבים שנערכה בשיתוף התאחדות האדריכלים והוצאת 'מערכות'. לדידו עצם היוזמה לקיום התחרות מעידה על חוסר הבנה בכשלים שהובילו לתוצאות ה-7.10 ובאופן כללי מביכה אם לא מצחיקה. וכי "מה שצה״ל צריך זה לא אדריכלים שיתכננו לו מוצבים, אלא לחזור ליסודות הישנים הבדוקים והטובים שעל פיהם נבנו מוצבים במשך העשורים הקודמים, מתוך תפיסת הגנה ראויה."
בתור מי שיזם את התחרות לאחר שחזר ממעל 100 ימי לחימה בצפון רצועת עזה אני רוצה לומר משהו ברור – עקיבא ביגמן צודק! צה"ל אכן כשל בממדים רבים הקשורים להגנה על הנגב המערבי ועל כלל גבולות המדינה. אכן הכשל הצה"לי ניכר בתחומי "הסד״כ, אמצעי הלחימה, תרגולות ההגנה, הפיקוד והשליטה וזמינות העתודות" כפי שהיטיב לכתוב ביגמן.
אבל האם משמעות הדבר היא שאין חשיבות לאופן בו תוכננו המוצבים? בתורת הקרב של צה"ל ושל כל צבאות העולם, המוצב הוא אבן יסוד במערכי האבטחה וההחזקה, ובוודאי שיש חשיבות לאופן שבו הוא מתפקד ולדרך שבה תוכנן. כבר לפני 2,500 שנים היטיב המצביא הסיני סון טסו לקבוע כי: ״חכמת המלחמה מלמדת אותנו שלא לסמוך על האפשרות שלא יבוא האויב, אלא על כוננותנו לקדם פניו; שלא לסמוך על הסיכוי שלא יתקיף, אלא על העובדה שאנו עשינו את עמדתנו בלתי נכבשת״. זאת הייתה מטרת התחרות – להפוך את מוצבי צה"ל לבלתי נכבשים.
בניגוד לדברי ביגמן, צה"ל מפגין בנושא זה עקביות מרשימה עוד מימי מלחמת יום הכיפורים. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש כיו"ר חבר השופטים בתחרות, הראה עוד לפני ה-7.10 כי התכנון הלקוי של המוצבים בחזית התעלה ובחרמון הוא שהוביל לנפילת רובם במלחמת יום הכיפורים. ליקויים אלו בלטו ביתר שאת במחנות הנגב המערבי המלחמה הנוכחית – שכונו משום מה "מוצבים'" וכן הדבר בגזרות אחרות לאורך גבולותיה של מדינת ישראל.
במוצב המתוכנן ביעילות, מלמד איילנד, יכול כוח קטן בסדר גודל של כיתת חי"ר להדוף כוח תוקף בסדר גודל של גדוד. לו היו המוצבים בנגב המערבי מתוכננים כראוי בהתאם לתורה הצבאית ולניסיון האנושי בן אלפי השנים, אזי היו נמנעים המראות הכואבים של לוחמים המרותקים למוצביהם. האויב היה נאלץ להקצות כוחות עצומים כדי לרתקם – כוחות שלא היו מגיעים לקיבוצים. ומצד שני יותר כוחות צה"ל היו מצליחים להגיע לקיבוצים ולמושבים ולסייע לבלום את המחבלים שהיו בכל זאת מצליחים לעקוף את המוצבים.
האם היה די בכך? ברור שלא. היערכות צה"ל במערב הנגב סבלה ממחסור בסד"כ, מהיעדר עתודות, מחוסר דריכות ומכוננות לקויה לפלישה רחבת היקף. תכנון מוצבים נכון הוא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של כשלים שיש לתקן, אבל החוליה הזו חשובה לא פחות מן השאר.
בניגוד לדעה הרווחת המשתקפת גם בדברי ביגמן, אדריכלות אין עניינה רק אסתטיקה ויופי, ערכים חשובים ללא ספק. אדריכלות עניינה לפתור חידות מרחביות – לשלב יחדיו יעדים, אילוצים ומגבלות באמצעות גיבוש עקרונות תכנון מתאימים שייתנו מענה מיטבי לאתגר.
ומהי סוגיית ההגנה על גבול מול אויב שיכול לבחור את עיתוי ומקום ההתקפה (ולכן כמעט תמיד יהיה בעדיפות מקומית על פני המגן) אם לא בעיה תכנונית מרחבית? ביגמן מתלונן כי "ניכר שאין כאן שום דבר חדש", ואכן, מטרת התחרות לא הייתה "להמציא את הגלגל מחדש", אלא להזכיר, להמחיש ולהדגים את אותם עקרונות יסודיים שעיצבו את התנהגות המגן מקדמת דנא ושמשום מה נעדרו בכל הנוגע לבניית מרבית המוצבים מאז 73 ועד ימינו. כדבריו המפורסמים של הרמח"ל בספר "מסילת ישרים" (המאה ה־18): "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול." ה-7.10 הוכיח כי יש הרבה מה להזכיר.
מה שמטריד במיוחד בדבריו של ביגמן הוא שהם לא נותנים מקום ליוזמות שצומחות מהשטח ומנסות לתת מענה לחלק מהכשלים שהתגלו במהלך המלחמה. מבחינתו זה הכל או כלום – טפלו בהכל או אל תטפלו בכלל.
מטרת התחרות הייתה קודם כל לעורר שיח ציבורי על הבעיה – צה"ל בונה מוצבים בניגוד לתורה הצבאית שהוא עצמו ניסח ובניגוד לניסיון המבצעי. טורו של ביגמן הוא חלק מהשיח שניסינו לעורר ועל כך אנחנו מודים לו. אולם הוא עצמו גם חלק מהבעיה שביקשנו להאיר – הזלזול המתמשך בחשיבות המרחב הפיזי על תפקוד השוהים בו, ובמקרה הזה באפקטיביות המבצעית של הלוחמים המאיישים את המוצבים ואשר מופקדים על הגנת גבולות המדינה.
הייתי מצפה מביגמן לברך על התחרות ועל הניסיון לנער את צה"ל, זאת לצד עידוד גורמים אחרים, בצבא ומחוצה לו, לנער פינות זנוחות אחרות שכשלו במהלך המלחמה. עוד לא מאוחר מדי לעשות זאת.
הכותב הוא אדריכל ורב סרן במילואים. שירת מעל 370 ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה.
