מחדל הגדודים המרחביים: כך ויתר צה״ל ביודעין על עשרות גדודי חי״ר מתמרנים במילואים

44 גדודים. זהו מספר גדודי החי״ר שבשנים האחרונות החליטו בצה״ל לדלל ולקצץ ביכולותיהם המבצעיות. מדובר בגדודים המורכבים מלוחמים יוצאי יחידות החי״ר המובחרות ביותר של צה״ל שהפכו מגדודי חי״ר מתמרנים בכשירות מלאה ליחידות בט״ש ושמירות. שתבינו את גודל המחדל: מדובר בסדר גודל של 12-13 חטיבות חי״ר בתקן מלא, פי-2 מכלל כוחות החי״ר בצבא הסדיר. זהו הסד״כ האבוד שצה״ל ויתר עליו ביודעין ובכוונת מכוון.

גדודי המילואים האלה שייכים לחטיבות המרחביות לאורך גבולות הארץ – אילת, עזה, לבנון, הגולן, יו״ש ועוד, ועד לפני שנים ספורות רובם היו גדודי חי״ר מתמרנים בתקינה מלאה. המחשבה האופנתית בשנים האחרונות על "קיצו של צבא היבשה" גרמה לפיקוד הבכיר בצה"ל להוריד באופן מתוכנן ומודע את הכוח הזה מסדר הכוחות. עדות מצמררת נוספת לאובדן הדרך באסטרטגיה של צה״ל.

סיפורם של הגדודים המרחביים הוא סיפורם של הלוחמים המושתקים. לוחמים ששירתו במיטב יחידות השדה של צה״ל ועברו מסלולי הכשרה מפרכים רק כדי להגיע אל החצר האחורית של צבא המילואים, ליחידות שמישהו החליט שאין בהן כבר צורך. במלחמת חרבות ברזל, מצאו את עצמם חלק מהגדודים הללו משתתפים בפעולות קרקעיות משמעותיות ללא אמצעים הולמים וללא מסגרת חטיבתית מתאימה.

בשבועות האחרונים שוחחנו עם לוחמים וקצינים רבים ביחידות הללו. התמונה שנחשפנו אליה הייתה מכאיבה במיוחד: צבא שקיצץ את עצמו לדעת ללא כל היגיון ושחק את כוחו כל הדרך אל ה־7.10.

״ירדנו לרמת אפס״

״אנחנו גדוד לוחם לכל דבר ועניין, מקבלים כוח אדם מכל חטיבות החי״ר, כולל מיחידות מיוחדות כמו אגוז״, מספר לנו קצין לוחם שעשה עם חייליו למעלה מ־300 ימי מילואים באחד הגדודים של חטיבה 769, האחראית על הגזרה המזרחית של גבול לבנון. ״לפני מספר שנים, בתקופה של אייזנקוט, החליטו להגדיר אותנו כגדוד הגנה בלבד, ומאז המצב מדרדר. בבת אחת לקחו לנו אמצעים ויכולות קריטיות ללחימה: מקלעי נגב, אמצעי ראיית לילה. סגרו לנו את הפלוגה המסייעת, סגרו את מחלקת המרגמות, הצלפים, יחידות הניוד. כל מה שמעבר לנשקים האישיים – נעלם״. בבת אחת הפך הגדוד מכוח לוחם נייד ליחידת אבטחה סטטית: ״זו מכת מוות לגדוד. בלי נגב אפשר להתמודד. בלי מרגמות בלי פינוי נורמלי, אי אפשר. צ'יקמקו את הגדודים האלה עד לרמה שהם לא קיימים בעצם״.

״מנטלית, ירדנו לרמת אפס״ מספר לנו הקצין. ״היו מעט מאוד אימונים וגם המעט שהיה היה קצר ובסיסי מאוד״. לדבריו היו שניסו להתריע על כך בפני מפקד אוגדת הגליל דאז תא״ל שי קלפר, אך ללא הועיל: ״אנחנו בכלל פיקוד העורף מבחינתו. הוא בכלל לא סופר אותנו. זה הזוי״. למרבה האבסורד, ברגע האמת מי שנדרש להתגייס ולהציל את המדינה היו גדודים כאלה. ״ביום שפרצה המלחמה הבנו שאם תהיה התקפה של חיזבאללה היחידים שיהיו שם זה אנחנו. כל האחרים הלכו להתאמן ואנחנו נשלחנו מיד לקו. מי שנדרש להתמודד עם התקפה של האויב היה אנחנו. אבל לא הייתה לנו היכולת״.

אוגדה 91, היא "עוצבת הגליל" המופקדת על ההגנה בגבול הצפון, מורכבת מ־2 חטיבות מרחביות המונה כל אחת 3 גדודים, ובסך הכל 6 גדודים ש־5 מתוכם גדודי מילואים, ולכולם סיפור דומה.

״ב־7.10 עלינו לקו ראשון בצפון עם נשקים בלבד. לא היו מחסניות מלאו, לא הייתה תחמושת מאג ולא היו לנו כל המרכיבים החיוניים האחרים של גדוד לוחם: מרגמות, צלפים וכל השאר״, מספר קצין נוסף באחד הגדודים בגזרה. ״בעבר היה הגדוד תקני לחלוטין, עם כל הרכיבים. היינו עושים תעסוקה מבצעית כל כמה שנים ומדי שנה אימון. בערך ב־2017-2018 קרה השינוי: ירדו הנגבים. ירדו אמר"לים. ירדו המרגמות והסיור. חבר׳ה, אמרו לנו, אתם צריכים להבין שהחליטו על דיפרנציאציה בין יחידות בהגנה ליחידות בהתקפה, והתחילו לדבר על זה שלא צריך יותר חי״ר ושריון וכו׳ בקונספציה המוכרת״.

לדבריו הדבר יצר משבר קשה בקרב החיילים. ״אנחנו מקבלים יוצאי גולני וצנחנים, אבל האנשים האלה לא רוצים להישאר איתנו. הם אומרים לי ׳אוהב אתכם והכל, אבל רוצה לתמרן׳״. הוא אומר.

״מתייחסים אליך כאל פח אשפה. התחתית של התחתית״. מספר לנו לוחם באחד הגדודים בצפון. ״אין כלום. אין אמצעים, אין תחמושת, אין שום דבר. גם כשנכנסנו ללבנון זה היה תחת פיקודה של חטיבה אחרת והיינו צריכים לבקש מהם הכל. הם עשו לנו טובה שנתנו לנו תחמושת ודברים בסיסיים. אם לא היינו נכנסים ללבנון בשלב הזה רוב האנשים היו קמים והולכים. זו פשוט בושה וחרפה״.

״יש מכשול, למה צריך מילואים?"

באוגדת עזה היה המצב חמור אף יותר. האוגדה בנויה מ־2 חטיבות המונה כל אחת 3 גדודי מילואים, שעד לפני שנים ספורות היו בתקן מלא. גם כאן, התכנית הרב שנתית של אייזנקוט, ״גדעון״, כללה קיצוץ נרחב ביכולות המבצעיות.

״הגדוד תפס כיוון חיובי. פלוגה מסייעת מלאה, כמות סבירה של צלפים, מקלעים כבדים, מרגמות וכדומה. בסך הכל גדוד חי״ר סביר שיכול לתת מענה לא רע״. אומר לנו קצין בכיר באחד הגדודים בגזרה. ״היתה לנו גם גזרה אופרטיבית באזור כיסופים, והתאמנו עליה במשך השנים עד שהפכנו למומחים בגזרה״. אלא שאז הגיע המהפך: ״באחד האימונים אנחנו מגיעים ופוגשים מפקדים מגדוד אחר שמעכשיו הגזרה הזו הופכת לייעוד האופרטיבי שלו במקומנו. מדובר בגדוד מילואים של חטיבה 261, חטיבת בה״ד 1, שלא מכיר את הגזרה ולומד אותה מאפס״.

כך הבינו אנשי המילואים של עזה שבעצם מוציאים אותם מהתמונה. ״אז רוב הגדודים האלה מוצאים את עצמם בלי משימה אופרטיבית. וזה ביצה ותרנגולת. מתחיל שִנמוך יכולות. אתה מגיע לימ״ח ופתאום אין נגמ״שים. פתאום אין מרגמות. אומרים לנו שאנחנו לא בעדיפות גבוהה ואז גם ההאמרים לא כשירים וצריך לקחת לטיפולים וכן הלאה, ופוף! יום אחד אין לך האמרים״.

לדבריו היה זה תהליך שהלך והזין את עצמו: ״מורידים לנו את הכשירות, מתלוננים על זה שאנחנו לא כשירים ולא יכולים לבצע משימות, ואז טוענים שבגלל שאין לנו משימות אין הצדקה לשמירה על הכשירות וחוזר חלילה״. כך מוצאים את עצמם גדודי עזה נופלים בין הכסאות. ״אין לנו אבא ואמא. אין מח״ט שמקבל החלטות. אני לא בטוח שמפקד האוגדה מקבל החלטות, ובגדול מורחים אותנו ואומרים שבהמשך יחליטו עושים איתנו״.

מפנה נוסף לרעה הגיע עם הקמת הגדר הטכנולוגית בעזה והקיר הסלארי התת־קרקעי. ״מוקם המכשול. אז אומרים :לא צריך גדוד שלישי בחטיבה דרומית. ולכן הוחלט לגרוט אותו. יש מכשול, אז לא צריך את כל המילואים״. הקצין מעיד על שיחות עם נמרוד אלוני, מפקד אוגדת עזה לשעבר. ״הוא אמר לי: ׳לא משנה מה יקרה אני לא אזמן את מערך המילואים של האוגדה׳. שאלתי אותו למה? יש פה יוצאי סיירות, חה״ן גבעתי. למה שלא תשתמש בנו? ענה לי: ׳אנחנו סומכים על חיל האוויר והסדיר שינצחו׳. אתה שומע את המשפט הזה של מפקד האוגדה ואתה מקבל חררה בגוף״.

התהליך הגיע לשיאו בהחלטת אלוף פיקוד דרום הקודם, אליעזר טולדנו, לפרק לחלוטין את כוחות המילואים של אוגדת עזה. מתוך ששת הגדודים של האוגדה אמורים היו להישאר רק שניים, אחד לכל חטיבה, ויהפכו לגדודי הגנה מרחבית ולמעשה יפוזרו ככיתות כוננות ביישובים. ארבעת הגדודים האחרים תוכננו לעבור לפיקוד העורף במוכנות לטיפול בהפרות סדר ואיומי בטחון פנים.

״בנו תכנית שלמה לפירוק 14 גדודים ממצבת הצבא ולעוד 7 גדודים נוספים בהמשך כי ״לא צריך״ ולהסב אותם לפיקוד העורף למשימות סמי-שיטוריות״, אומר לנו הקצין. ״כל המג״דים של כל הגדודים בכל הארץ הזדעזעו מזה. התאגדנו ויצאנו למאבק חסר סיכוי. בינתיים אני צריך להכין את הסגל שלי למשהו שאף אחד לא יודע מה הוא אמור להיות בדיוק. סיטואציה הזויה״. התכנית הזו גם נתנה אותותיה בשדרות הפיקוד. ״קצין שסיים קורס מפקדי פלוגות, אומר לי: שאני אלך לתפקיד הזה? יש יחידות אחרות שייקחו אותי״.

עד פרוץ המלחמה הספיקו חלק מגדודי האוגדה להשלים את המעבר לפיקוד העורף. אחד הגדודים ששוחחנו איתם, שטרם עשה זאת, היה אמור להתחיל את התהליך ב־8.10.2023, תאריך סמלי מאין כמוהו. וגם אצל הגדודים האלה השחיקה נמשכה במלוא העוצמה: ״לא התאמנו מ־2019. 4 שנים לא עשינו רובאות בסיסית. גם המטווחים היו מוגבלים למינימום״.

גרוע יותר, גם ההכנה המודיעינית והתכנונית נשחקה עד דק: ״היה באוגדה הליך סדור ורציני של תודעת אויב שכלל תדרוכים וחפיפות למפקדים בגזרה. בשנים 2017-2018 סגרו את זה באוגדת עזה. כבר לא היה גוף שנועד לתווך למפקדים את המודיעין האופרטיבי. פשוט לא ייאמן״.

כפי שנודע לנו תהליך דומה התרחש בגדודי המילואים של אוגדה 80, האוגדה האחראית על גבול מצרים והערבה הדרומית,. חלקם כבר הספיקו לבצע את המעבר לפיקוד העורף. ״לפני כמה שנים התחילו לדבר על כל מה שקשור בחי״ר קל, ובאיזה שהוא שלב סיפחו אותנו לחיל הגנת הגבולות, כולל אימוץ תורת הלחימה שלהם״. מספר לנו קצין בכיר באחד מגדודי האוגדה, ששירת מאות ימים במילואים מאז פרוץ המלחמה. ״ב־7 שנים האחרונות החלו לרדד לנו את היכולות. בתחילת הדרך היה לנו הכל, אמר"לים, משקפות, האמרים, כלי ניוד ויכולת אמיתית לתפקד – ושתו לנו את זה. באים ולוקחים לך את הג׳יפים וההאמרים. אחר כך עשיתי תפקיד אחר, וגם שם פתאום לוקחים לך את הקנים של המרגמות, לוקחים את המקלע, לוקחים את כל הציוד של התצפית. הכל בהדרגה. בסופו של דבר, היינו במצב של ציוד שמתאים ללחימה בסיסית בלבד״.

במצב הזה הגדוד שלו נקלע למלחמה. ״אז קיבלתי את סטירת הלחי האמיתית שלי״ הוא אומר. ״גיליתי שפשוט הפכו אותנו לנכים״. הגדוד שלו הוקפץ ב־7.10 וביצע משימות עומק באזור העוטף. בהמשך הלחימה, כאשר נוצר צורך בהחלפת גדוד שתפס הגנה על הגדר בעזה, התברר גודל הפארסה: ״הרמ״ט של אוגדת עזה שואל אותי: יש לך מרגמות? אין לי מרגמות, אמרתי לו, אבל יש לי רגמים, בוא נארגן מרגמות. לא, אתה חייב מרגמות משלך, הוא אומר. יש לך האמרים? הוא שואל. והתשובה שלי: תביא לי האמרים ויהיו לי האמרים. בקיצור לא היה לי מה שצריך למסייעת ולכן במקום להחליף את הגדוד ההוא שוחררנו הביתה״.

ובשורה התחתונה: ״לקחו מאיתנו יכולות ללא צורך. נגב! מה אכפת לך להשאיר לי נגב? כמה עולה לך? ביקורת נשק פעם בשנה לברזל ועוד ביקורת בונקר פעם בשנה? יש לך גדוד כשיר! יש יכולות שלא עולות כסף. רכבים עולים כסף, נגמ״שים עוד יותר עולים כסף, אבל להחזיק כמה ברזלים שגם ככה רכשת אותם. אין שום מרגמה חדשה, אין שום מקלע חדש. סתם החליטו להוריד יכולות, וזה פגע בנו במלחמה חבל על הזמן״.

תהליכים דומים התרחשו בכל רחבי הצבא. ביחידה אחת המשויכת לחטיבת הבקעה, הוחלט לפרק גדוד מילואים ולהקים על בסיסו יחידת תצפיות, התוצאה הייתה גריעה של רוב הלוחמים מהמצבה הצה״לית: ״הייתי שם שנים רבות, ומה שהם עשו העליב אותי אישית״, מספר לנו אחד המפקדים ביחידה. ״פיזרו את הגדוד לחתיכות העיפו אותן לכל מיני כיוונים. רוב האנשים האלו סיימו את שירות המילואים שלהם בקצב כזה או אחר. ברגע שפירקו את זה בעצם איבדו את האנשים״.

״כל אחד דואג לעצמו״

גם מגדודי החי״ר במילואים של אוגדת איו״ש, 18 גדודים המשובצים לחטיבות המרחביות, אנחנו שומעים סיפורים דומים. אף ששם הייתה התמונה מורכבת יותר, שכן חלק מהגדודים היו בעלי יכולת לחימה מלאה וחלק הוקמו מראש כגדודי בט״ש על בסיס לוחמי שריון שעברו הסבה וכדומה, קצינים ולוחמים ששוחחנו איתם מעידים על שינוי לרעה בשנים האחרונות. ״לפני 7 שנים היה אימון עם נגמ״שים שנועד לתרגל כיבוש של רמאללה״. אומר לנו קצין באחד הגדודים, ״כמה שנים לאחר מכן נאמר לנו שכדי לכבוש את רמאללה צריך להביא הרבה אוגדות ואנחנו נהיה בקו אחורי. כלומר אפילו בגזרת הבית לא נהיה חלק מתמרון. זה ממש שינוי לרעה בייעוד האופרטיבי שלנו״.

הגדוד גם סבל מניוון חמור בכשירות, ״היו מעט מאוד אימונים, בעיקר אימוני סגל ומפקדים, 2-3 ימים בשנה, ורק לעיתים רחוקות אימון של כל הכוח״, וגם אמצעי הלחימה הלכו והדלדלו. ״לא היו לנו לא מרגמות, לא סיור, לא מסייעת ולא כלום. 4 מקלעי נגב בכל הגדוד. אין נשק מחלקתי בתקן. נשק צלפים אחד לפלוגה, מעט מאוד מטולים וגם זה בלי תחמושת. כמעט בלי כלי רכב בחטמ״ר. רכב אחד לפלוגה. ורוב הזמן הוא בחימוש בתיקוני תקלות. למנהלות וכדומה השתמשנו הרבה ברכבים אישיים״.

המצב החמור בא לידי ביטוי בולט בגיוס החירום עם פרוץ המלחמה. ״ב־11:30 בבוקר כבר הייתי במחנה עופר בימ״חים. היה טירוף מוחלט. הכל קרס. לא שאטלים. הכל פקוק. אנשים חונים על הכביש. הגעתי יחסית מוקדם וכבר אז כמעט לא היה כלום. קיבלנו וסטים ישנים, שכפ״צים ישנים, קסדות ישנות, קלעים עם נשקים ארוכים. אין אמצעי ראיית לילה. אין רימוני יד. כלום. נשקים אישיים הגיע בשעה 20 בערב. גרדו אותם מאיפשהו. הם לא היו בתוך הימ״ח שלנו. היה צריך להביא אותם, וגם הם הגיען בלי כוונות מיוחדות. במקום שנהיה עם נשק ונצא לאנשהו, ישבנו כל היום בהמתנה. יכלנו עוד להגיע בזמן לעזור בעוטף. אבל לא היה נשק. זה מחדל מטורף שקשה להאמין.״ לדבריו, אם הייתה הסתערות המונית על היישובים, לא היה במה לבלום אותה. ״היינו בטוחים שבאיו"ש הולך להיות אותו דבר. ואין לנו כלום חוץ מכוננות אישית״.

מאז פרוץ המלחמה היחידה שלו שירתה מספר סבבים ביו״ש שהצטברו למאות ימי מילואים, אבל לדבריו ״המצב עדיין לא השתנה. אין ציוד נורמלי לחתום עליו. כל אחד דואג לעצמו. לכל חייל יש ציוד אישי בבית שהשגנו מתרומות, והוא מביא את זה איתו לשירות״. להזנחה הזו השלכות קשות על מצבת כוח האדם: ״יש בעיית מוטיבציה קשה. אנשים לא רוצים להגיע לפה. אנשים מבינים שצה״ל מזלזל במשימה הזאת ביו"ש ולא מתייחס לזה ברצינות. 50 אחוז מיוצאי חרוב, גדוד הסיור של חטיבת כפיר, לא מחזיקים פה מעמד. הם אומרים ׳הגעתי מהסיירת ומביאים לי נשק עם כוונות ברזל ושולחים אותי לשמור בצומת?׳. הם לא מקבלים את זה ומחפשים לעבור. בקו האחרון הגענו לסד"כ של אולי 60 אחוז מהכוח המלא, וגם זה אחרי עבודה מאומצת למצוא אנשים שימלאו את השורות״.

בניגוד לשאר החטיבות, שתפסו מזה עשרות שנים את אזורי הגבול של ישראל והיו בכשירות קרבית מלאה, גדודי החי״ר ביו״ש הם כוח חדש יחסית שסופחו אל האוגדה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה מתוך הבנה שהכוחות הקיימים אינם מספקים ויש צורך בכוחות חי״ר זמינים נוספים. חלק מהגדודים הללו הוקמו על בסיס לוחמי שריון מחטיבות טנקים שצה״ל החליט לסגור (בעיקר חטיבה 500 הסדירה שלוחמיה עברו הסבת חי״ר לפני שיבוץ למילואים); חלקם התבססו על גדודי הגנה של פיקוד העורף וכוחות אחרים. גם כאן מי שהוביל את התהליך היה גדי אייזנקוט, מפקד אוגדת איו״ש דאז, ויצר מערך כוחות של "חי״ר קל" המיועד בעיקר להגנה מרחבית.

התוצאה בפועל היא אוסף אקלקטי של גדודים, כל אחד עם היסטוריה שונה של פעילות והכשרה, ברמות שונות של כשירות. ״זה התחיל מזה שהיה גדוד חי״ר תקני בכל חטיבה שהורד לתקן איו״ש, ועל הגדודים האלה הוסיפו עוד גדודים״. אומר לנו קצין בכיר שהיה מעורב בחלק מתהליכי בניין הכוח המדוברים. אבל מלבד ההחלטה להקימם, מעולם לא התקבלה החלטה סדורה בעניינם: ״היו הרבה ועדות ודיבורים על התקן הדרוש באיו״ש, אבל לא החלטה מסודרת״, הוא אומר. ״רצו להתאים את הגדוד כך שיחסוך כסף. גדוד עם נגמ״שים יקר בהרבה מגדוד חי״ר קל. והיו שאלות חשובות: האם צריך בכלל נגמ״שים? או שתהיה פלוגה מנוגמ״שת אחת, או מחלקה אחת, או אמצעים אחרים? האם תהיה מסייעת או לא? המג״דים כל הזמן דוחפים לחזק את הגדודים, אבל בפיקוד ובאוגדה לא החליטו עד הסוף מה הם רוצים לעשות״.

חשוב להזכיר כי עצם קיומם של גדודי מילואים ייעודיים לגזרה הזו מאפשרת לשחרר ממנה כוחות אחרים בשעת מלחמה, למשל גדודי התותחנים שתופסים קווים ביו״ש בימי שגרה. ״הם אורגניים לגזרה, קופצים מהר ויכולים להחליף את הכוחות הסדירים בהתראה קצרה מאוד. זה ייתרון שאין לו תחליף״, אומר לנו קצין בכיר נוסף שהיה מעורב בבניין הכוח ביו״ש. בסופו של דבר, גם הוא מודה שההידרדרות הזו היא פרי הקיצוץ הרוחבי שעבר על צה״ל. ״ברור שהיה עדיף להחזיק את הכוחות הללו בתקן ובכשירות מלאה, אבל זה היה בא על חשבון משהו אחר. בצה״ל החליטו בשנים האחרונות לשים את הדגש על מודיעין וסייבר, וזה היה חלק ממחיר ההחלטה״.

בשורה התחתונה: 18 גדודי יו״ש הם גדודי חי״ר מפוספסים. במלחמה רצינית וכוללת שבה אין לצה״ל פריבילגיה להחליט איפה לתקוף ומתי, הגדודים הללו – שווי ערך ל-5 חטיבות – יוכלו להרים תרומה משמעותית לסדר הכוחות של צה״ל, אך במציאות הנוכחית הם פשוט אינם כשירים למשימה.

״אריה בכלוב״

בכל היחידות שעמן שוחחנו מעידים על שינוי לטובה מאז פרוץ המלחמה. אנו שומעים על החזרת כשירויות, רכש ציוד מאסיבי ובניין מחודש של הכוח האבוד. לאורך המלחמה הגדודים האלה ביצעו משימות שאיש לא דמיין שיבצעו. גדודי יו״ש פעלו בשכם, בג׳נין, בחברון ובעשרות מקומות אחרים בהיקפים חסרי תקדים, במבצעים שרק יחידות מיוחדות היו מעיזות לבצע בימי שגרה. גדודי הצפון שהשתתפו במתקפה על לבנון הובילו פשיטות ומבצעים מעבר לגבול בשיתוף היחידות המובחרות ביותר של צבא המילואים.

״בסופו של דבר הפלוגה שלנו נכנסה לכפר כילא ואל עדיסה״, אומר לנו אחד הלוחמים ביחידה צפונית ששירת מאות ימים בגזרה. ״זה כאילו אתם לא יכולים אבל כשצריך – פתאום אתם כן יכולים. הבאנו הישגים יפים. זה מוכיח שמחמיצים פה לוחמים. אם יש מסגרת לוחמת תומכת אנחנו יודעים לעשות הכל״.

ונסיים בדבריו של אחד הקצינים שהשתתף במלחמה בלבנון. ״יש פה גדודים שהם אריה בכלוב. רק מחכים שתשחרר אותם״. והכדור כעת בידיים של צה״ל. ״דיברנו עם מפקד האוגדה החדש, עם הרמטכ״ל החדש, כולם אומרים לנו כן כן, אבל אנחנו ממתינים למעשים״.

מדובר צה״ל לא נמסרה התייחסות מפורטת לטענות העולות בתחקיר אלא פירוט של תכניות בניין הכוח של הרמטכ״ל אייל זמיר, הכוללות הקמת אוגדה ייעודית לגזרת הבקעה וחיזוק מערכים נוספים, כפי שפורסם כבר באמצעי התקשורת.