האִתרוג של טאקר קרלסון על ידי בכירי המפלגה הרפובליקנית הוא לא רק חרפה מוסרית אלא פיגוע פוליטי קשה
בעוד המאזינים ממתינים בדריכות לשידור השיחה בין שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, לבין טאקר קרלסון, הפודקאסטר כבר רשם ניצחון מכריע. קרלסון וצוותו הדליפו לכתב ידידותי כי לאחר הראיון עם האקבי בנמל התעופה בן־גוריון, עוכבו והוטרדו בידי הרשויות הישראליות. לדברי קרלסון, "גברים שהזדהו כאנשי ביטחון של שדה התעופה לקחו את הדרכונים שלנו, גררו את המפיקה הראשית שלנו לחדר צדדי, ואז דרשו לדעת על מה שוחחנו עם השגריר האקבי."
לא נכון, הבהירו אנשי השגרירות ונציגי שדה התעופה. ידוען התקשורת האמריקני לא עוכב, והשאלות שנשאלו הוא וצוותו בטרקלין ה־ VIP היו שגרתיות. ביום חמישי הופץ וידאו שבו קרלסון מצטלם עם עובדי השדה – ראיה לכך שבדה את גרסתו.
אך כל זה אינו רלוונטי, משום שקרלסון השיג ראשון את הנקודות, וזה כל מה שיזכור מי שאינו חלק מן הרוב הפרו־ישראלי. זה לא משנה אם בראיון עצמו השגריר האקבי מגרש את השדים שלטענת קרלסון רודפים את שנתו, משום שמשפיען ה־ MAGA הבכיר השיג את כל שרצה ממסעו בן כמה השעות לישראל: ראשית, להציג בעלת ברית ותיקה של ארה"ב כמי שאינה באמת לצד האמריקנים; ושנית, להביך את השגריר ואת הנשיא שהוא משרת.
השגריר האקבי הוא אדם מאמין ובעל כישרון לייצג את יחסי ארה"ב־ישראל, אך קשה להבין מדוע לא הוא, לא אנשיו, ולא איש בממשל, חזו מראש את המהלך של קרלסון – ובמקום זאת נתנו לו מרחב לבצע וריאציה של תרגיל שהוא מריץ כבר שנתיים. כבר שנים רבות שנתב"ג, המקום שבו ביקש קרלסון לקיים את הראיון, משמש נקודת כינוס לפעילי חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS) המבקשים להביע בדרמטיות את עוינותם לישראל. הנה צביעותם של ה"כובשים העריצים" שעיכבו ואז גירשו את אום ג'יהאד, ובכך שללו ממנה את הזכות לארגן מזימות מתוך הישות הציונית כדי להשמיד את הישות הציונית! מאז שעזב את פוקס ניוז ב־2023, קרלסון הפך הלכה למעשה לפעיל BDS. לדבריו, הפרויקט הפוליטי המרכזי שלו הוא שינוי מדיניות החוץ של ארה"ב – כלומר, דחיקת ישראל אל מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.
אי אפשר להתווכח עם קרלסון על יהודים וישראל, קל וחומר לשכנע אותו, משום שהוא תיאורטיקן קונספירציות שהנרטיבים שלו סובבים סביב יהודים וישראל. כך למשל, לטענת הפודקאסטר בזמן "מלחמת 12 הימים" של ישראל עם איראן, דרסו קציני צה"ל את שר המלחמה של טראמפ, פיט הגסת', והשתלטו על הפנטגון. קרלסון מטיל על ישראל ועל "השמרנים החדשים" את האחריות לגרירת ארה"ב לכל סכסוך במזרח התיכון – לרבות מבצע למבצע "פטיש חצות" של טראמפ נגד מתקני הגרעין האיראניים – וזאת כדי לשרת את האינטרסים של המדינה היהודית.
לפי מליסה פרנסיס, מגישת פוקס ניוז לשעבר שלוקחת את הקרדיט על תיווך הראיון עם האקבי, קרלסון אמר לה שטראמפ "ביקש ממנו לרסן את המאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית סביב ישראל, מחשש שזה מסייע למפלגה הדמוקרטית." אמת או לא – עצם האמירה הזו של קרלסון מצביעה על כך שהתרגיל שלו נועד להביך את טראמפ. בשלב זה אין סיבה לצפות למשהו אחר. קרלסון כבר תקף את קהל הבוחרים הנאמן ביותר לטראמפ, האוונגליסטים, בשל תמיכתם בישראל. "אני שונא אותם יותר מכל אחד אחר," אמר קרלסון. וגם תקף את המפלגה הרפובליקנית: "אצטרך להתנגד לה כי אני שונא אותם יותר מדי," אמר – הודאה די ברורה שהאיש חותר תחת מנהיג המפלגה משום שאינו מחבב אותו.
ובכל זאת, טראמפ הזמין אותו לארוחת צהריים בבית הלבן בשני ימי שישי רצופים בחודש שעבר. המסר הפומבי, בלי קשר למה שאמר לו הנשיא בפרטיות, הוא שמנהיג המפלגה הרפובליקנית עדיין רואה בקרלסון חלק חשוב מצוות MAGA. מה ששומעים מצביעי טראמפ מן השורה הוא שכאשר הבית הלבן מדבר על אחדות, פירוש הדבר הוא קשירת גורלם – ויושרם המוסרי – לגחמותיו של שקרן פתולוגי בעל קהל רחב ורשת הולכת וגדלה של משפיענים חברים, כמו מייגן קלי, ג'פרי סאקס, שון ראיין ועוד, שתיאוריות הקונספירציה האנטישמיות שלהם מנוצלות כדי להרוס את הנשיא ואת המפלגה. והדבר הזה, לא "מלחמת אזרחים" בתוך המפלגה הרפובליקנית, הוא שיעזור באמת לדמוקרטים.
מוקדם יותר השבוע נפגש הסוקר הרפובליקני טוני פבריציו עם בכירי המפלגה כדי לדון בבחירות האמצע, בעוד תשעה חודשים בלבד. הוא האיץ בהם להישאר ממוקדים בכלכלה ולהדגיש את מאמצי הבית הלבן להקל על יוקר המחיה. במילים אחרות, הצלחת המפלגה הרפובליקנית תלויה ביכולתה לטפל בדאגות הנורמליות של מצביעים נורמליים. כדברי סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס: "השאלה שנעמיד בפני העם האמריקני היא, האם אתם רוצים להחזיר את הממשלה לאנשים שלאמיתו של דבר שרפו את הבית והפכו את רוב האמריקנים לפחות עשירים ופחות בטוחים?"
במילים אחרות, חיוני להראות לאמריקנים שהרפובליקנים הם המפלגה האחראית – אך לא אם המשמעות היא הצבת קרלסון בצד, אף שפתח בקמפיין נגד בכיר בממשל האמון על תיק אסטרטגי ופוליטי חיוני. אחרי הכול, אמר ואנס – שעלייתו המטאורית מיוחסת בדרך כלל להתערבותו של קרלסון אצל טראמפ – "טאקר הוא חבר שלי. ויש לי אי־הסכמות מהותיות עם טאקר קרלסון? בטח. יש לי אי־הסכמות עם רוב חבריי, במיוחד אלה שעוסקים בפוליטיקה… אבל אני גם אדם נאמן מאוד, ולא אעסוק בלהשליך חברים מתחת לגלגלי האוטובוס."
לכן, אם הבחירה היא בין הבטחת שלום ושגשוג לאמריקנים וניצחון בבחירות האמצע מצד אחד, לבין שמירה על קרלסון בתוך המחנה מצד שני – שונא היהודים יישאר. ואם אינך מסכים שלקונספירטור אנטישמי החותר תחת הממשל יש תפקיד חשוב בתנועה השמרנית, אתה מוזמן להצביע למפלגה שמשחיתה ומסרסת ילדים. או להישאר בבית ביום הבחירות. כך או כך, אם נפסיד – נאשים גם את היהודים וגם את הלא־יהודים שבגלל הכתבים, המצפון או השקפת עולמם תומכים בישראל ונדהמים מכך שאנו מאתרגים מבעיר שרפות סדרתי שהבהיר שכוונתו לשרוף את הבית כולו על יושביו.
ולמרות זאת, לא פעם טקטיקות שנראות מסוכנות מוסרית מתבררות כיעילות פוליטית. האם יהיה זה צעד פוליטי נבון לפנות מקום באוהל הרפובליקני הגדול לסיעה קטנה מגויסת של שונאי יהודים קיצוניים?
טראמפ נבחר לכהונה שנייה כדי להשיב את השליטה במדינה מידי המפלגה ש"שרפה את הבית" – זו שניצלה בין היתר את רוסיה־גייט, את מהומות ג'ורג' פלויד, את החיסונים הכפויים ואת הפשיטה על ביתו של נשיא לשעבר כדי לשרוף את הנורמות האמריקאיות. המנדט של טראמפ היה להשיב את אמריקה לנורמליות. זה אולי נשמע לכם קטן לעומת מה שמתואר לעיתים כ"תקופה היסטורית" בפוליטיקה האמריקנית, אך כל סדרי העדיפויות המדיניים של טראמפ – סגירת הגבולות, תיקון הכלכלה, החזרת הייצור לארה"ב, סיום הפוליטיזציה של הממשל הפדרלי, מיקוד מחודש של הכוחות המזוינים במשימתם המרכזית להילחם ולנצח במלחמות וכדומה – הם מהלכים של שיקום.
הטרגדיה היא שכמחצית מן הבוחרים מוטרדים מכך שהחיים הציבוריים באמריקה בעשור האחרון לא היו נורמליים או אפילו אוהבים זאת. הראיה: חרף הטלטלות שהדמוקרטים טיפחו וליבו מאז בחירות 2016, יותר מ־75 מיליון אמריקנים הצביעו למועמדת המפלגה ב־2024. אף שקמלה האריס קיבלה רק 100 יום לקמפיין והייתה, לכאורה, אחת המועמדות החלשות ביותר בתולדות המפלגות הגדולות בארה"ב, היא עדיין קיבלה די קולות כדי לגבור כמעט על כל מועמד רפובליקני שלא עמד בראש תנועה פוליטית דורית ושרד ניסיון התנקשות – מה שאומר שלמפלגה ש"שורפת דברים" יש בסיס איתן של 75 מיליון מצביעים.
כלומר עתידה הקרוב של המדינה – ואולי גורלה בכלל – תלוי במספר קטן מאוד של מצביעי מתנדנדים, אשר ישפטו איזו מפלגה צפויה יותר לטפל בדאגותיהם הנורמליות, כמו הכלכלה. אך קרבתו של קרלסון לבית הלבן, ובמיוחד ידידותו עם סגן הנשיא, משדרת לבוחרים שהמפלגה הרפובליקנית איננה נורמלית. היא אומרת שאין הבדל מהותי בין המפלגה שאישרה את האג'נדה הטרנסית לבין המפלגה שסבורה שיש "לאמוד מחדש" את דמותו של היטלר; היא מספקת ראיה שהמפלגה הראשונה עלולה לשרוף הכול בדיוק כמו הראשונה – במיוחד משום שהיא מגינה על סיעה שגם עתה מבעירה שרפות בתוך המפלגה הרפובליקנית מבפנים.
אין "קול מתנדנד אנטישמי" שקרלסון וחבורת המשפיענים הזומבים שלו יסייעו להשיג; אין מפות של מדינות מתנדנדות כמו אוהיו או קרוליינה הצפונית המראות שפעילי "סטודנטים למען צדק בפלסטין" עשויים להצביע לרפובליקני לו רק יטה יותר את המפלגה לעבר "גלובליזציה של האינתיפאדה". אם הרפובליקנים מבקשים להוכיח שהם משוגעים לא פחות מהצד השני, זו תחרות לתחתית – ותוך ארבע שנים המדינה תהיה במצב גרוע בהרבה ופחות נורמלי משהייתה ערב בחירות 2024.
האחריות נעצרת אצל הנשיא טראמפ. רק המפקד העליון יכול להגן על נשיאותו מפני מי שמתכוונים להרוס אותה, את המפלגה שהוא מוביל ואת המדינה שהוא מנהל.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.
אני לא מבין מדוע ישראל בכלל מאשרת לטאקר קארלסון לנחות בשיטחה. ובאשר לסגן הנשיא וואנס, אני מתחיל לחשוש שהוא לא רק מקורב לטאקר אלא גם חבר למחנה שלו.
יש שמועות שטאקר מקבל הרבה הרבה כסף מהקטרים. ואני מדגישה זה רק שמועות.
המרק של הקטרים מהביל באמריקה מזה שנים.
טאקר נרשם לפני שנה כסוחן זר של קטאר לפני שראיין את ראש ממשלתם.
זה לא שמועות. רק לא יודעים כמה הוא מקבל, כי זה מגיע דרך צד ג וכל מיני סכמות.
ללא קשר לחצאי האמיתות והבדיקות שבכתבה, בהחלט ייתכן שקרלסון נמצא ברשימת מקבלי השכר של הקטארים, ממש כמו ביבי. בין שניהם, ביבי מסוכן יותר לקיום ישראל
Comments: on Tucker
Tucker Carlson remains one of the most recognizable voices in conservative media, but his role inside the Republican Party has evolved significantly since his departure from Fox News in 2023. While he continues to command a substantial direct audience through independent platforms and digital distribution, his influence today is narrower, more factional, and more ideologically concentrated than during his prime-time cable tenure. Rather than serving as a broadly unifying conservative figure, Carlson has become a central actor in an internal Republican realignment over foreign policy, coalition identity, and the meaning of “America First.”
The Post-Fox “U-Turn”: Structural Incentives and Ideological Emphasis
What many observers describe as Carlson’s “U-turn” after leaving Fox is less a sudden ideological reversal and more a function of structural and incentive changes. At Fox, he operated within a corporate broadcast framework that required calibration — advertiser sensitivity, brand alignment, and legal risk mitigation shaped the boundaries of discourse. Once independent, Carlson transitioned into a direct-to-audience media model, where sharper differentiation, ideological clarity, and outsider positioning are rewarded.
Freed from institutional guardrails, he intensified themes that were already present in his worldview: skepticism toward foreign intervention, criticism of bipartisan Washington consensus, and hostility toward establishment narratives. However, the tone hardened and the framing became more explicitly non-interventionist. His commentary on Ukraine, Israel, and Middle East geopolitics increasingly aligned with a nationalist-realist or restraint-oriented foreign policy doctrine — a departure from the Reaganite internationalism and evangelical-driven pro-Israel orthodoxy long dominant in Republican politics.
This recalibration created the perception of a dramatic shift. In practice, it represented a repositioning toward the populist isolationist wing of the right — but that repositioning carried political consequences.
Growing Persona Non Grata Status in Parts of the GOP
Carlson’s post-Fox trajectory has generated visible friction with core Republican constituencies, particularly evangelical Christians and pro-Israel conservatives. Evangelicals remain one of the most reliable and mobilized voting blocs within Republican primaries. Carlson’s repeated criticism of what he characterizes as ideologically driven foreign policy — especially regarding U.S. support for Israel — has been interpreted by some within that bloc as not merely policy disagreement but as a challenge to theological and cultural commitments.
Within congressional and donor circles, similar discomfort has emerged. Defense-oriented Republicans and traditional foreign policy hawks view Carlson’s rhetoric as undercutting long-standing U.S. alliance structures. As a result, some GOP officeholders have grown cautious about public alignment with him. Invitations to mainstream conservative policy forums appear less automatic, and certain influential commentators treat him as a disruptive rather than coalition-building figure.
This does not render Carlson irrelevant. He retains influence among nationalist, anti-establishment, and digitally native conservative audiences. However, his role has shifted from consensus amplifier to factional leader within an internal ideological struggle over the party’s direction.
The Qatar Controversy and Iran Optics
The controversy surrounding Carlson’s engagement with Qatar has amplified these tensions. Qatar occupies a complex geopolitical position: it hosts major U.S. military assets while simultaneously maintaining diplomatic channels with actors such as Hamas and preserving functional relations with Iran. It also funds the media network Al Jazeera, which many U.S. conservatives view with skepticism.
Carlson’s visits to Doha, public interviews with Qatari officials, and expressed admiration for certain aspects of Qatari governance have fueled criticism from hawkish Republicans and pro-Israel advocates. In political optics, even indirect alignment with a state perceived as balancing ties between the U.S., Islamist movements, and Iran is highly sensitive. Critics argue that Carlson’s messaging on Middle East restraint, when combined with his Qatar engagement, reinforces narratives that indirectly benefit Tehran’s strategic posture.
It is important to distinguish perception from proof. There is no public evidence that Carlson operates on behalf of Qatar or Iran. However, within GOP activist and donor ecosystems, perception can carry substantial political weight. The optics alone have been sufficient to deepen distrust among segments of the party that prioritize aggressive containment of Iran and unwavering support for Israel.
A Symbol of a Broader Republican Realignment
Ultimately, Carlson’s trajectory reflects a deeper structural struggle inside the Republican coalition. Three foreign-policy camps now compete for dominance:
Traditional internationalists rooted in Reagan-era doctrine.
Evangelical and security hawks prioritizing strong pro-Israel alignment and deterrence.
Nationalist non-interventionists advocating strategic retrenchment and reduced overseas entanglement.
Carlson has clearly positioned himself within the third camp. That positioning strengthens his appeal among voters skeptical of foreign wars and Washington consensus politics, but it alienates factions that still hold institutional power in Congress and donor networks.
Conclusion
Tucker Carlson remains an influential media figure, particularly within populist and nationalist segments of the conservative movement. Yet his post-Fox independence, sharper non-interventionist framing, confrontations with evangelical and pro-Israel constituencies, and controversial engagement with Qatar have narrowed his coalition reach inside the Republican Party.
He is no longer a broadly consolidating voice across the GOP. Instead, he stands as a defining figure in an internal ideological contest over the future direction of Republican foreign policy and identity.
למה המעצר בנמל התעופה לא תועד במצלמת וידאו חשאית וקטעים מהראיון היו יכולים להיות מופצים לרשת פוקס ודומותיה
———————————————–
א) קרלסון צרה, אי לכך ובהתאם לזאת התשאול בנתב"ג – מובן. מצויין, ולכן, מראש היה צריך לשים את האנשים הטובים ביותר לתשאול הזה. לצלם הכל במצלמה נסתרת. לדאוג מראש שכל התשאול יהיה מאוד חביב ומאוד נעים.
ב) ברגע שהיו מתחילות להגיע הידיעות על הלכלוכים של קרלסון, משרד החוץ או גופי הסברה היו מסתערים על רשת פוקס, אתר פוליטיקו וכל הגופים שמעניינים אותנו ובעיקר כאלו שהם מתנגדי קרלסון או לכל הפחות מאוזנים.
ג) הגרסא של קרלסון היתה מאומתת בסרטון חביב של תשאול הכי רך שיש, שאלות סטנדרטיות כמו האם אתה כאן למטרות ביזנס? אם מי הגעת להפגש? האם נקבעו לך פגישות עם הממשל? ארזת לבד?
ד) תמונה שווה 1,000 מילים, סרטון שווה 10,000, כאשר הצופה האמריקאי היה שומע את הלכלוכים של קרלסון על ישראל והביקור בנתב"ג ולאחר מכן צופה בקטעים מתוך סרטון שמציגים תמונה של פעילות שגרתית קרלסון היה נפגע באמינות שלו. הצופה היה מבין כי מדובר בדובר פוליטי שלא ניתן להאמין לו.
ה) תחת הנחה שמראש צפו את הצרות מקרלסון, למה מראש לא נערכו, לא צלמו, המתינו ללכלוכים על ישראל ואז לתקוף דרך המדיה האמריקאית ברשתות כמו פוקס.
ו) אם ישראל היתה פוגעת באמינות של האיש, זה היה עובד לטובתה כי להבא, הצופה האמריקאי יפנים כי מדובר בדובר מוטה וכזה שהוא אנטישמי. כנגד מי שמראש אנטישמי או מוסלמי הוא מראש אין ציפיות, המטרה היא להגיע לרב הגדול שהוא לא מוטה.
One more thing on Tucker
… from Mark Levin on X platform,
pretty opinionated:
I’ll deal with this deranged traitor, Tucker Carlson, more fully later. For now I’ll say he’s a disgusting Woke Reich lowlife. He trashes our country and president in the middle of a military campaign against an enemy that has murdered over 1000 Americans and maimed thousands more. This bum has pranced around the Middle East giving aid and comfort to our enemies. And today he’s stabbing the president in the back and smearing our nation. He lies and propagandizes, and spews his cancerous bigotry, antisemitism, and Cristian-trashing. Even Qatar is condemning Iran. But not Carlson . He attacks his own country. You’ve every reason to despise him.
אכזב אותי מאוד פעם היה שפוי
פרובוקטור משיג משהו, רק ואך ורק – כאשר הצד השני, מגיב לפרובוקציה.
זוהי למעשה, ההגדרה של הטכניקה.
להתחיל להגיב "במאתיים קמ"ש" לפרובוקציה הכי שקופה ושטחית, זה לפעול מתוך הנחת בסיס – אשר הפרובוקטור בונה שיש לך (כל התוכנית שלו ממש מתבססת על הנחה זו, פשוטו כמשמעו) – שכל קרב חשוב באותה מידה.
הוא אמר שחקרו אותו בשדה תעופה? מיד לדרוש לחטוף את מנהל ה-CNN ולאיים כדי שיקדישו לנו ימים שלמים של שידורי הפרכת ההאשמות שלו! הוא אמר ש… מיד…
התגובה הטובה ביותר לפרובוקטורים זולים בשירות קטאר, היא התעלמות!
מדוע? התשובה אלמנטרית: זה נכון שתגובה על שקרי הפרובוקטור, היא הפסד בקרב (על התודעה). אבל יש קרב ויש מלחמה.
ושקרן אינו יכול לנצח במלחמה!
הוא יכול לספר שאנחנו מכינים מצות מילדים נוצרים, רק למי שכבר מאמין שאנחנו מכינים מצות מילדים נוצרים. מי שהמלחמה על התודעה הינה באמת על תודעתו – יפסיק להקשיב לשקרן.
נכון, השקרן יספיק לשקר מספר פעמים, לפני שמדד האמון בו ירד לאפס. אך המטרה צריכה להיות – לנצח במלחמה, לא בקרב (ולא להיפך).
צריך להפריך את השקרים של פרובוקארלסון, בצורה מתודית, רגועה ועניינית. מי שחושב עצמאית, ללא עזרה מהדולרים של קטאר, יזרוק מהר מאוד את פרובוקארלסון, לאותו פח זבל היסטורי, שבו כבר נמצאים קנדיס אוונס וגבלס. יש עדיין שחוגגים את היטלר, נכון? זאת סיבה לחבוש מחדש את גרמניה?
בקיצור, כל פרובוקטור *בונה* על תגובה אמוציאונלית (רגשית). זו ממש חובה בתוכניתו.
לכן, יש לפעול בדיוק להיפך. התגובה צריכה להיות לוגית, קרה ומנומסת. זאת ההתעלמות מהפרובוקטור, שדיברתי עליה מעל. לא התעלמות ממעשיו (!) – על אלה יש להגיב, באופן שכתבתי – מהפרובוקטור עצמו.
מי שחשוב כרגע, זהו סגן הנשיא, המפלגה הרפובליקנית והבוחרים השפויים של ארה"ב.
פרובוקארלסון, הוא כמו ח*א של כלב על המדרכה. בדרך למשהו חשוב, אפשר להתקל בו – אך זה משהו שפשוט עוקפים. לא משהו שצריך להתרכז בו.