האִתרוג של טאקר קרלסון על ידי בכירי המפלגה הרפובליקנית הוא לא רק חרפה מוסרית אלא פיגוע פוליטי קשה
בעוד המאזינים ממתינים בדריכות לשידור השיחה בין שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, לבין טאקר קרלסון, הפודקאסטר כבר רשם ניצחון מכריע. קרלסון וצוותו הדליפו לכתב ידידותי כי לאחר הראיון עם האקבי בנמל התעופה בן־גוריון, עוכבו והוטרדו בידי הרשויות הישראליות. לדברי קרלסון, "גברים שהזדהו כאנשי ביטחון של שדה התעופה לקחו את הדרכונים שלנו, גררו את המפיקה הראשית שלנו לחדר צדדי, ואז דרשו לדעת על מה שוחחנו עם השגריר האקבי."
לא נכון, הבהירו אנשי השגרירות ונציגי שדה התעופה. ידוען התקשורת האמריקני לא עוכב, והשאלות שנשאלו הוא וצוותו בטרקלין ה־ VIP היו שגרתיות. ביום חמישי הופץ וידאו שבו קרלסון מצטלם עם עובדי השדה – ראיה לכך שבדה את גרסתו.
אך כל זה אינו רלוונטי, משום שקרלסון השיג ראשון את הנקודות, וזה כל מה שיזכור מי שאינו חלק מן הרוב הפרו־ישראלי. זה לא משנה אם בראיון עצמו השגריר האקבי מגרש את השדים שלטענת קרלסון רודפים את שנתו, משום שמשפיען ה־ MAGA הבכיר השיג את כל שרצה ממסעו בן כמה השעות לישראל: ראשית, להציג בעלת ברית ותיקה של ארה"ב כמי שאינה באמת לצד האמריקנים; ושנית, להביך את השגריר ואת הנשיא שהוא משרת.
השגריר האקבי הוא אדם מאמין ובעל כישרון לייצג את יחסי ארה"ב־ישראל, אך קשה להבין מדוע לא הוא, לא אנשיו, ולא איש בממשל, חזו מראש את המהלך של קרלסון – ובמקום זאת נתנו לו מרחב לבצע וריאציה של תרגיל שהוא מריץ כבר שנתיים. כבר שנים רבות שנתב"ג, המקום שבו ביקש קרלסון לקיים את הראיון, משמש נקודת כינוס לפעילי חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS) המבקשים להביע בדרמטיות את עוינותם לישראל. הנה צביעותם של ה"כובשים העריצים" שעיכבו ואז גירשו את אום ג'יהאד, ובכך שללו ממנה את הזכות לארגן מזימות מתוך הישות הציונית כדי להשמיד את הישות הציונית! מאז שעזב את פוקס ניוז ב־2023, קרלסון הפך הלכה למעשה לפעיל BDS. לדבריו, הפרויקט הפוליטי המרכזי שלו הוא שינוי מדיניות החוץ של ארה"ב – כלומר, דחיקת ישראל אל מחוץ למערכת הבריתות האמריקנית.
אי אפשר להתווכח עם קרלסון על יהודים וישראל, קל וחומר לשכנע אותו, משום שהוא תיאורטיקן קונספירציות שהנרטיבים שלו סובבים סביב יהודים וישראל. כך למשל, לטענת הפודקאסטר בזמן "מלחמת 12 הימים" של ישראל עם איראן, דרסו קציני צה"ל את שר המלחמה של טראמפ, פיט הגסת', והשתלטו על הפנטגון. קרלסון מטיל על ישראל ועל "השמרנים החדשים" את האחריות לגרירת ארה"ב לכל סכסוך במזרח התיכון – לרבות מבצע למבצע "פטיש חצות" של טראמפ נגד מתקני הגרעין האיראניים – וזאת כדי לשרת את האינטרסים של המדינה היהודית.
לפי מליסה פרנסיס, מגישת פוקס ניוז לשעבר שלוקחת את הקרדיט על תיווך הראיון עם האקבי, קרלסון אמר לה שטראמפ "ביקש ממנו לרסן את המאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית סביב ישראל, מחשש שזה מסייע למפלגה הדמוקרטית." אמת או לא – עצם האמירה הזו של קרלסון מצביעה על כך שהתרגיל שלו נועד להביך את טראמפ. בשלב זה אין סיבה לצפות למשהו אחר. קרלסון כבר תקף את קהל הבוחרים הנאמן ביותר לטראמפ, האוונגליסטים, בשל תמיכתם בישראל. "אני שונא אותם יותר מכל אחד אחר," אמר קרלסון. וגם תקף את המפלגה הרפובליקנית: "אצטרך להתנגד לה כי אני שונא אותם יותר מדי," אמר – הודאה די ברורה שהאיש חותר תחת מנהיג המפלגה משום שאינו מחבב אותו.
ובכל זאת, טראמפ הזמין אותו לארוחת צהריים בבית הלבן בשני ימי שישי רצופים בחודש שעבר. המסר הפומבי, בלי קשר למה שאמר לו הנשיא בפרטיות, הוא שמנהיג המפלגה הרפובליקנית עדיין רואה בקרלסון חלק חשוב מצוות MAGA. מה ששומעים מצביעי טראמפ מן השורה הוא שכאשר הבית הלבן מדבר על אחדות, פירוש הדבר הוא קשירת גורלם – ויושרם המוסרי – לגחמותיו של שקרן פתולוגי בעל קהל רחב ורשת הולכת וגדלה של משפיענים חברים, כמו מייגן קלי, ג'פרי סאקס, שון ראיין ועוד, שתיאוריות הקונספירציה האנטישמיות שלהם מנוצלות כדי להרוס את הנשיא ואת המפלגה. והדבר הזה, לא "מלחמת אזרחים" בתוך המפלגה הרפובליקנית, הוא שיעזור באמת לדמוקרטים.
מוקדם יותר השבוע נפגש הסוקר הרפובליקני טוני פבריציו עם בכירי המפלגה כדי לדון בבחירות האמצע, בעוד תשעה חודשים בלבד. הוא האיץ בהם להישאר ממוקדים בכלכלה ולהדגיש את מאמצי הבית הלבן להקל על יוקר המחיה. במילים אחרות, הצלחת המפלגה הרפובליקנית תלויה ביכולתה לטפל בדאגות הנורמליות של מצביעים נורמליים. כדברי סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס: "השאלה שנעמיד בפני העם האמריקני היא, האם אתם רוצים להחזיר את הממשלה לאנשים שלאמיתו של דבר שרפו את הבית והפכו את רוב האמריקנים לפחות עשירים ופחות בטוחים?"
במילים אחרות, חיוני להראות לאמריקנים שהרפובליקנים הם המפלגה האחראית – אך לא אם המשמעות היא הצבת קרלסון בצד, אף שפתח בקמפיין נגד בכיר בממשל האמון על תיק אסטרטגי ופוליטי חיוני. אחרי הכול, אמר ואנס – שעלייתו המטאורית מיוחסת בדרך כלל להתערבותו של קרלסון אצל טראמפ – "טאקר הוא חבר שלי. ויש לי אי־הסכמות מהותיות עם טאקר קרלסון? בטח. יש לי אי־הסכמות עם רוב חבריי, במיוחד אלה שעוסקים בפוליטיקה… אבל אני גם אדם נאמן מאוד, ולא אעסוק בלהשליך חברים מתחת לגלגלי האוטובוס."
לכן, אם הבחירה היא בין הבטחת שלום ושגשוג לאמריקנים וניצחון בבחירות האמצע מצד אחד, לבין שמירה על קרלסון בתוך המחנה מצד שני – שונא היהודים יישאר. ואם אינך מסכים שלקונספירטור אנטישמי החותר תחת הממשל יש תפקיד חשוב בתנועה השמרנית, אתה מוזמן להצביע למפלגה שמשחיתה ומסרסת ילדים. או להישאר בבית ביום הבחירות. כך או כך, אם נפסיד – נאשים גם את היהודים וגם את הלא־יהודים שבגלל הכתבים, המצפון או השקפת עולמם תומכים בישראל ונדהמים מכך שאנו מאתרגים מבעיר שרפות סדרתי שהבהיר שכוונתו לשרוף את הבית כולו על יושביו.
ולמרות זאת, לא פעם טקטיקות שנראות מסוכנות מוסרית מתבררות כיעילות פוליטית. האם יהיה זה צעד פוליטי נבון לפנות מקום באוהל הרפובליקני הגדול לסיעה קטנה מגויסת של שונאי יהודים קיצוניים?
טראמפ נבחר לכהונה שנייה כדי להשיב את השליטה במדינה מידי המפלגה ש"שרפה את הבית" – זו שניצלה בין היתר את רוסיה־גייט, את מהומות ג'ורג' פלויד, את החיסונים הכפויים ואת הפשיטה על ביתו של נשיא לשעבר כדי לשרוף את הנורמות האמריקאיות. המנדט של טראמפ היה להשיב את אמריקה לנורמליות. זה אולי נשמע לכם קטן לעומת מה שמתואר לעיתים כ"תקופה היסטורית" בפוליטיקה האמריקנית, אך כל סדרי העדיפויות המדיניים של טראמפ – סגירת הגבולות, תיקון הכלכלה, החזרת הייצור לארה"ב, סיום הפוליטיזציה של הממשל הפדרלי, מיקוד מחודש של הכוחות המזוינים במשימתם המרכזית להילחם ולנצח במלחמות וכדומה – הם מהלכים של שיקום.
הטרגדיה היא שכמחצית מן הבוחרים מוטרדים מכך שהחיים הציבוריים באמריקה בעשור האחרון לא היו נורמליים או אפילו אוהבים זאת. הראיה: חרף הטלטלות שהדמוקרטים טיפחו וליבו מאז בחירות 2016, יותר מ־75 מיליון אמריקנים הצביעו למועמדת המפלגה ב־2024. אף שקמלה האריס קיבלה רק 100 יום לקמפיין והייתה, לכאורה, אחת המועמדות החלשות ביותר בתולדות המפלגות הגדולות בארה"ב, היא עדיין קיבלה די קולות כדי לגבור כמעט על כל מועמד רפובליקני שלא עמד בראש תנועה פוליטית דורית ושרד ניסיון התנקשות – מה שאומר שלמפלגה ש"שורפת דברים" יש בסיס איתן של 75 מיליון מצביעים.
כלומר עתידה הקרוב של המדינה – ואולי גורלה בכלל – תלוי במספר קטן מאוד של מצביעי מתנדנדים, אשר ישפטו איזו מפלגה צפויה יותר לטפל בדאגותיהם הנורמליות, כמו הכלכלה. אך קרבתו של קרלסון לבית הלבן, ובמיוחד ידידותו עם סגן הנשיא, משדרת לבוחרים שהמפלגה הרפובליקנית איננה נורמלית. היא אומרת שאין הבדל מהותי בין המפלגה שאישרה את האג'נדה הטרנסית לבין המפלגה שסבורה שיש "לאמוד מחדש" את דמותו של היטלר; היא מספקת ראיה שהמפלגה הראשונה עלולה לשרוף הכול בדיוק כמו הראשונה – במיוחד משום שהיא מגינה על סיעה שגם עתה מבעירה שרפות בתוך המפלגה הרפובליקנית מבפנים.
אין "קול מתנדנד אנטישמי" שקרלסון וחבורת המשפיענים הזומבים שלו יסייעו להשיג; אין מפות של מדינות מתנדנדות כמו אוהיו או קרוליינה הצפונית המראות שפעילי "סטודנטים למען צדק בפלסטין" עשויים להצביע לרפובליקני לו רק יטה יותר את המפלגה לעבר "גלובליזציה של האינתיפאדה". אם הרפובליקנים מבקשים להוכיח שהם משוגעים לא פחות מהצד השני, זו תחרות לתחתית – ותוך ארבע שנים המדינה תהיה במצב גרוע בהרבה ופחות נורמלי משהייתה ערב בחירות 2024.
האחריות נעצרת אצל הנשיא טראמפ. רק המפקד העליון יכול להגן על נשיאותו מפני מי שמתכוונים להרוס אותה, את המפלגה שהוא מוביל ואת המדינה שהוא מנהל.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.
