מלומד יותר מאביו, בעל קשרים ענפים בחו"ל והיחיד שיכול להכריז על כניעה – בעקבות המנהיג החדש באיראן
"הוא פצוע אך חי!" – היה המסר שהעבירו הרשויות ברפובליקה האסלאמית של איראן לגבי "המנהיג העליון" החדש, מוג'תבא ח'אמנאי, ששרד תקיפה אווירית ישראלית שגבתה את חייהם של הוריו ואשתו בתחילת המלחמה הנוכחית.
ההשערות כי שושלת ח'מאנאי תעבור תפנית שבה מוג'תבא יירש את אביו אינן חדשות. הן החלו כבר לפני כמעט עשור, עם יוזמה להכריז על עלי ח'אמנאי כ"אימאם" ולא רק כאייתוללה. יוזמה זו נשענה על העובדה כי בשיעה "התרייסרית" מעמדם של שנים-עשר האימאמים נובע מקשר דם, בניגוד לאסלאם המסורתי שבו התואר "אימאם" ניתן לחכמי דת מלומדים, ללא קשר לשושלת.
הדיבורים על מוג'תבא כיורש אביו התגברו כאשר באירוע פומבי שבו נכח ח'אמנאי כינה אחד המולות את מוג'תבא "אע'א-זאדה", תואר השמור לבניהם של אייתוללות גדולים. עלי ח'אמנאי, שנראה מוטרד, השיב כי מוג'תבא הוא אכן "אע'א-זאדה", אך גם "אע'א" בזכות עצמו. לאחר מכן הונחו כלי התקשורת הרשמיים להשתמש בתואר "אייתוללה" כאשר הם מזכירים את מוג'תבא.
במובן מסוים, מוג'תבא ראוי לתואר זה יותר מאביו, שכן עקב מעורבותו בפוליטיקה לא השלים עלי ח'מאנאי לימודי אסלאם קלאסיים (מסלול שיכול להימשך עשרים שנה).
"המנהיג העליון" המנוח גם לא פרסם "רסאלה" – החיבור המוסלמי הנדרש כדי לטעון לתואר "מוג'תהד" (פוסק הלכה בכיר). לח'אמנאי היה חסר תנאי נוסף להיותו אייתוללה: הכרה מצד ארבעה "מרג'ע א-תקליד" (סמכויות הלכתיות עליונות).
מוג'תבא, לעומת זאת, עומד בתנאים הללו – גם אם הדרך שבה השיג אותם היא עניין אחר. כלומר בכל התמודדות על תפקיד "המנהיג העליון" היה לו מקום ראוי. עם זאת, אילו השאלה הזו הייתה מתעוררת בנסיבות רגילות, ספק אם היה הבן מטפס בקלות כה רבה לראש הסולם. היו ככל הנראה תריסר או יותר מועמדים בעלי טענות טובות יותר לתפקיד הבכיר. אך אלו אינן נסיבות רגילות באיראן.
ההתמודדות על ה"טורבן העליון" היא הימור שלא רבים מוכנים לקחת. דיווחים רשמיים על האופן שבו "נבחר" מוג'תבא מודים כי 15% מחברי מועצת המומחים – הגוף האמון על בחירת ה"וולאי אל-פאקיה" – לא הצביעו בעדו.
יתרה מכך, המועצה עצמה אינה מלאה: תשעה מתוך 88 חבריה שמתו טרם הוחלפו. מתוך 81 החברים שנותרו, כמה לא ניתן היה לאתר בשל סיבוכי המלחמה. לפחות שניים סירבו להציג מועמדות. ככל הידוע, הרשימה הסופית שהועמדה להצבעה מקוונת כללה שלושה שמות בלבד, ובהם מוג'תבא. האם יהיה זה חצוף להציע כי עלייתו של מוג'תבא נזקפת במידה מסוימת למלחמה שפרצה בעקבות מי שהרגו את אביו?
כך או כך, למשטר מטולטל ממלחמה וממחלוקות פנימיות ייתכן שמוג'תבא נתפס כבחירה ההגיונית היחידה. יתרונו הראשון הוא היכרות הציבור עם שמו – דבר שאף אחד מהמועמדים האחרים לא נהנה ממנו. "וולאי אל-פאקיה" חדש ואלמוני היה זקוק לזמן – אולי שנים – כדי לבסס את ההכרה הדרושה לסמכותו.
יתרונו השני הוא שאף שלא החזיק בתפקיד רשמי, היה מוג'תבא בנו המועדף של אביו והיה מעורב באופן קרוב – או לפחות מעודכן – בכל היבטי המדיניות המרכזיים במשך לפחות 15 השנים האחרונות. לכן, אם וכאשר יחלים מפציעותיו, יוכל להשתלב במהירות בתהליך קבלת ההחלטות במערכת המטולטלת. יתרונו השלישי הוא היכרותו המלאה עם המנגנון החומייניסטי – הפוליטי, הצבאי והכלכלי – כלומר, עם כמה ממאות השחקנים המרכזיים במערכת.
לבסוף, בהשוואה לאביו, למוג'תבא יתרון בדמות היכרות רחבה יותר עם העולם החיצון. ח'אמנאי המנוח בילה את רוב חייו במעין בועה – תחילה כסטודנט לתיאולוגיה ולאחר מכן כפעיל פוליטי זוטר במשהד, בתוספת גלות פנימית בת שנתיים בבלוצ'יסטן האיראנית – עד שקפץ לפתע והפך לחבר במועצת המהפכה של חומייני. בתוך שנים ספורות עלה מסגן שר ההגנה לנשיאות הרפובליקה האסלאמית, במידה רבה משום שפשוט היה זמין – מבלי להמעיט בכישוריו הרטוריים.
היותו כלוא בתפקידים ציבוריים מנעה ממנו הבנה ישירה של העולם החיצון. כנשיא ביקר במספר מדינות – בעיקר צפון קוריאה, סרביה וזימבבואה, וכ"מנהיג עליון" כמעט שלא יצא מבועתו בטהראן. עם הזמן הקיף את עצמו בעשרות אנשים מסוג "כן, אדוני", שחלקם שירתו אותו למעלה מ-30 שנה.
מוג'תבא, לעומת זאת, נסע ברחבי איראן כדי לבנות רשת אישית של קשרים חברתיים, פוליטיים וכלכליים. הוא למד אנגלית, ביקר לעיתים קרובות בלונדון, עקב מקרוב אחרי התקשורת העולמית והשקיע במדינות מערביות שונות.
רבים שואלים האם הוא קיצוני יותר מאביו. התשובה היא שאביו החל את דרכו כ"מתון" יחסית לדמויות לוהטות יותר באותה תקופה, כמו ראש הממשלה מיר-חוסיין מוסאווי, אך הפך לקיצוני כאשר הבין שלא ניתן להיות מתון במערכת שאינה מתונה.
הוא הבין שבעולם הכאוטי של היום ניתן להתרברב, לאיים ולהפעיל אלימות כמעט ללא מגבלות. הוא גם ידע שתמיד יוכל לבצע מה שכינה "נסיגה הרואית" אם וכאשר יעמוד בפני אתגר רציני.
מוג'תבא נוטל את המושכות – אם אכן יעשה זאת – בתקופה שבה קיצוניות כבר אינה חסרת מחיר, שכן יש מי שמוכנים להרוג אותך גם בבונקר, ללא התחשבות במשפט הבינלאומי או מוסכמות של חסינות ריבונית.
בשביל האליטה השלטת שנותרה בטהראן, מוג'תבא הוא הבחירה ההגיונית ביותר. האליטה יודעת שבשלב כלשהו תיאלץ לצמצם את שאיפותיה – אם לא להניף דגל לבן – כדי לשרוד במצב שאותו תיאר טי. אס. אליוט כ"חצי חיים". "מנהיג עליון" חדש ואלמוני לא היה מתאים לתפקיד "איש המכירות" לשווק מהלך דמוי כניעה. בשנת 1988 איש באיראן לא יכול היה לקבל את סיומה המשפיל של המלחמה עם עיראק – מלבד האייתוללה רוחאללה חומייני.
הערכתי היא שח'אמנאי המנוח, שהגה את תכנית "תמותי נפשי עם פלישתים" הנוכחית, צפה גם אפשרות של "נסיגה הרואית" מסף התהום. כעת, בהיעדרו, בנו יורש את המשימה הזו. אף אחד מהגמדים שנותרו באור הזרקורים בטהרן לא נמצא במעמד המתאים לכך. האם בסופו של דבר יהפוך מוג'תבא שעיר לעזאזל של אותם "גמדים" – ימים יגידו.
מאמר זה פורסם לראשונה באתר מכון גייטסון ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן.
