כשחירותו הבסיסית של הפרט נשללת בגלל רשות לא נבחרת, הדמוקרטיה נעלמת והאלימות מתעוררת
מנהיגי שלטון המשפטנים שלנו מוביל אותנו לאלימות בכוונה תחילה.
השורה הזו לא נכתבה בהתרסה, לא בניסיון להשחיר מישהו כדי ליצור דה-לגיטימציה, ולא כדי לצבור נקודות בוויכוח הציבורי. השורה הזו נכתבה בדאגה גדולה.
ברור לי שכל צד בוויכוח על הגבלת כוחם של המשפטנים מאמין שהצד השני הוא האיש הרע בסיפור. אני לא מתיימר לחשוב שהצד שלי כן ואידאולוגי בעוד הצד השני צבוע ואנוכי. בכל זאת, אני אומר בדאגה גדולה שהמשפטנים מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה. החלופה היא שמדובר באנשים חסרי בינה שלא מבינים מה מוטל בכף, ומנהיגי שלטון המשפטנים שלנו, יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. נשארה אם כך רק האפשרות שהם מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה.
תומכי מערכת המשפט נושאים לדעתם את דגל הדמוקרטיה, הליברליזם וזכויות האדם. הם באמת מאמינים שאנשים דתיים ולאומיים לא יכולים להיות ליברלים, שהרי הם מאמינים באופן עיוור במשהו שאינו נתון לדיון. הם מסיקים מכאן שהדתיים והלאומיים הם גם מתנגדיהם של זכויות האדם, מפני שאם יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן כאלו בהכרח אפשר לפגוע באנשים רק בגלל דעותיהם או מפני שכך כתב מישהו לפני אלפי שנים. מכאן הם גוזרים שאותם דתיים ולאומיים הם מתנגדיה של הדמוקרטיה, שהרי לשיטתם מהותה של הדמוקרטיה היא זכויות האדם. אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם, ואין זכויות אדם ללא נאורות שנובעת מרוחו החופשית של האדם. שלטון העם, בייחוד עם של דתיים ולאומיים, הוא סכנה לדמוקרטיה.
הלוגיקה הזו היא טעות מסוכנת.
זכויות האדם אינם מהותה של הדמוקרטיה בעלת הערכים הליברליים. זו מניפולציה. זכויות האדם הם תוצר הלוואי של דמוקרטיה שהיא שלטון העם. שלטון הבבונים הלאומיים והדתיים, שלטון העם, הוא תנאי לדמוקרטיה ליברלית.
מדינות דמוקרטיות מכבדות את זכויות האדם של תושביהן. זכויות אדם הוא מושג לא כל כך ברור, אבל לצורך הדיון אפשר להסכים שכיבוד זכויות אדם הוא הכינוי למצב שבו המדינה נוהגת באזרחיה בעדינות, מרסנת את כוחה, ומאפשרת לאזרחים מידה רבה מאד של חופש.
מה הקשר בין דמוקרטיה, שלטון העם, לבין התנהגות עדינה כלפי האזרחים?
הקשר הוא שבדמוקרטיה השלטון זוכה ללגיטימיות בעיני בני עמו. האזרחים, ובכללם אותם נמוכי מצח דתיים ולאומיים, מקבלים עליהם את השלטון, את כוחו, את החלטותיו, את המגבלות והמיסים שהוא מטיל. הם מקבלים עליהם את כל זה כי השלטון בעיניהם לגיטימי, הוא לא נכפה עליהם אלא נבחר על ידם. לעיתים יש לבני העם טענות לשלטון, לעיתים השלטון מעורר זעם ותסכול, אבל תמיד השלטון זוכה ללגיטימיות.
הלגיטימיות של השלטון נובעת משני מקורות שהם אחד. המקור הראשון הוא ההבנה שגם כאשר השלטון מעורר התנגדות ונוהג אחרת ממה שכמה אנשים מעדיפים, תמיד פתוחה הדרך לעם להחליף אותו, ואם השלטון לא הוחלף כנראה שרוב העם רוצה בו. לפחות השלטון מייצג את הפשרה הכי טובה שהצלחנו להשיג כדי לבנות רוב. ברור שרוב העם מתנגד לדרישות החרדים בממשלת הימין, ורובו מתנגד לוויתורים לערבים בממשלת השמאל, אבל בכל מקרה המהלך נתפס כפשרה הטובה ביותר שמניבה רוב. ברור שכך הדבר מפני שאם הייתה פשרה אחרת, שמניבה רוב גדול יותר, הייתה הממשלה מתחלפת.
המקור השני ללגיטימיות הוא הזכות שיש לעם לפעול נגד השלטון באמצעים לא אלימים, באמצעים פוליטיים. אם משהו לא מוצא חן בעיני העם הוא יכול לפנות לנבחריו, הוא יכול לאיים בהחלפת השלטון, או הוא יכול לקבל סעד מבית המשפט. בכל מקרה כל סטייה של השלטון נתפסת כדבר זמני שיבוא על תיקונו בבחירות הבאות.
שלטון שנתפס כלגיטימי, שלטון שהמחאה נגדו תתבטא בכלים פוליטיים, לא נדרש להפעיל כוח כדי לאכוף את סמכותו. אנשים יצייתו לחוק, ישלמו את מיסיהם, וישתפו פעולה עם השלטון מרצונם החופשי. במצב כזה יכול השלטון להרשות לעצמו להתנהג בעדינות גם עם יחידים שמאתגרים אותו, מפרים את החוקים ומסרבים לשתף פעולה. תמיד יהיו מפירי החוק מיעוט קטן, וגם אם נזקם גדול שמירת השקט והלגיטימיות השלטונית שווה יותר.
שלטון העם מוביל לשלטון לגיטימי, שלטון לגיטימי מוביל לשלטון עדין ומרוסן, וכך נוצר הצימוד בין דמוקרטיה ובין זכויות אדם. המערכת הזאת מתקיימת כל עוד אנשים מאמינים שיש ערוץ לא אלים שבו הם יכולים להשמיע את קולם, וכל עוד הם מאמינים שכל עיוות שלטוני הוא זמני ויבוא על תיקונו בבחירות הבאות.
אם מופר האיזון, אם אחד משני התנאים לא מתקיים, יוצר מצב חדש.
בעיני השמאל המתוסכל בישראל הופר התנאי שכל עיוות יבוא על תיקונו בבחירות הבאות. הימין שולט שנים רבות, והתיקון לא נראה באופק. אין ספק שמצב שבו השלטון לא מאוים בהחלפה הוא מצב לא בריא. המצב של שלטון ימין ארוך מאד אינו פגם מבני של השיטה אלא כישלון השמאל להציע חלופה. השמאל ממשיך להניף דגלים שרוב העם מואס בהם – דגל אשליית השלום בעולם של אסלאם רדיקאלי, דגל הסוציאליזם בעולם של הצלחה קפיטליסטית מסחררת, ודגל החילון וטשטוש הלאומיות בעולם שמחפש משמעות. אילו היה השמאל מפיק לקחים מכישלונותיו בבחירות ומציע חלופה פופולארית יותר, הייתה הבעיה הזו באה על תיקונה. במקום להפיק לקחים ולנצח בבחירות בחר השמאל להגן על מדיניותו באמצעות השלטת מערכת המשפט.
השלטת מערכת המשפט מפירה את התנאי השני. תחת שלטון המשפטנים אין שום ערוץ לא אלים שבו אפשר למחות נגד עוולות השלטון או לשנות את דרכו. המשפטנים לא נבחרים, הם לא כפופים לתהליך פוליטי, כוחם לא מוגבל, ושלטונם לא זוכה ללגיטימיות. ההפך הוא הנכון, שלטון המשפטנים נתפס על ידי רוב העם, ויהיו דתיים, לאומיים, נמוכי מצח וחסרי תרבות ככל שיהיו, כעריצות לא לגיטימית.
אנשים שחיים תחת שלטון לא לגיטימי כבר לא רואים בציות לחוק ערך. להפך, כל סטייה מהחוק היא נקמה קטנה בשלטון, ותיקון קטן של משוואת הכוח הלא הוגנת. התמשכות השלטון הלא לגיטימי והעדר ערוץ פוליטי להחלפתו מייצר זעם. בהעדר ערוץ פוליטי להשפעה על השלטון יופנה בסופו של הדבר הקיטור הפוליטי לערוץ היחיד שנשאר – ערוץ האלימות.
תסיסה, אי ציות לחוק, אלימות וזעם תחייב את השלטון להפעיל כוח כדי לשמור על שלטונו. תימצא הנוסחה שתאפשר לעקוף את זכויות האדם. תתפתח אכיפה בררנית, דיכוי אלים של הפגנות, הדחת עדים לשקר, משפטי ראווה תפורים, ובסופו של דבר ייעלמו זכויות האדם של מתנגדי השלטון. שלטון שנתיניו מאסו בו לא יכול להרשות לעצמו לשמור על זכויות אדם.
שלטון העם מאפשר ערוץ שינוי פוליטי, יכולת השינוי מובילה ללגיטימיות, לגיטימיות מובילה לשמירה על החוק ולשקט פוליטי, ושקט מוביל לזכויות אדם ולשלטון מרוסן. שלטון שכופה את עצמו על העם, שחוסם כל ערוץ פוליטי לשינוי ולהחלפת השלטון מוביל לאי לגיטימיות, אי לגיטימיות מובילה לחיפוש ערוץ אחר לשינוי, ואם היחיד שנותר הוא אלים תפרוץ אלימות, האלימות תוביל לצעדים חריפים של השלטון, ואלו ימחקו את זכויות האדם.
שלטון המשפטנים שלנו בוודאי ער לזעם שהוא יוצר. הוא לא עיוור והוא רואה את הטונים ההולכים וגבוהים, והוא חכם מספיק לחוש את המחנק שבו חי רוב העם. בכל זאת ממשיכים המשפטנים ללבות את הזעם נגדם מדי יום. כוחה של הממשלה ניטל בטעמים קלושים ואף מופרכים, כבודה של הכנסת הנבחרת נרמס בריש גלי, ובמקביל נאמני השיטה זוכים להגנה. המשפטנים יאלצו שר לקדם את אנשי שלומם ששיקרו למענם בבית המשפט, יעקרו את יכולתה של ועדת חקירה להוקיע את מי שריגל למענם, ימנעו פיקוח על חקירת המתועבים שבפשעים אם נעשו בידי מי משלהם, יסגרו תיק לגנבים מקושרים, וייתלו בעדות מופרכת של פושע אם מצאו הזדמנות לפגוע במי שנמצא בעמדת כוח ואינו משלהם. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה נמשך הדבר, ועיננו רואות ואין לאל ידינו.
עליונות המשפטנים גורמת עוול לכולם. היא גורמת עוול לשמאל שנפטר מהצעת ערך לציבור הבוחרים כי המשפטנים יגנו על כוחו בכל מקרה, והיא גורמת עוול לימין שחי בתחושת מחנק והעדר ערוץ פוליטי לממש את דרכו.
כל זה יוביל במוקדם או במאוחר לאלימות. לא מפני שמישהו רוצה באלימות, אלא מפני שזו דרך הטבע. אנשים זקוקים לערוץ שחרור לקיטור הפוליטי. שלטון העם הדמוקרטי מציע להם ערוץ לא אלים, וכך מרוויחים כולם. כשנחסם הערוץ הפוליטי הופכת החלופה האלימה לכורח המציאות.
אני כותב את השורות האלו בדאגה גדולה.
הנתיב שבו אנחנו נמצאים מוביל לאסון. הימין מחויב לריסון, ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לשמור את המאבק בתוך כללי המשחק הפוליטיים. השמאל מחויב לשחק את המשחק הפוליטי, לחשב את דרכו מחדש, להציע לציבור הצעה שתזכה בבחירות, וכך להעניק לנו תחרות אמיתית על השלטון.
מעל כל אלו בית המשפט והמשפטנים חייבים להסיר את טבעת החנק שהטילו על המערכת הפוליטית. הכנסת היא הריבון, ועל בית המשפט לכבד זאת – או שיבוא אסון. הממשלה זכאית לקבל החלטות שנראות לשופטים שגויות ועל השופטים לדון רק בחוקיות של פעולותיה – או שיבוא אסון. מערכת המשפט חייבת לפרסם את נימוקיה, לקבוע קריטריונים ברורים איך היא מגיבה לכל הפרת חוק ולדבוק בכללים כאלו – או שיבוא אסון. הייעוץ המשפטי חייב להפסיק לראות בעצמו שומר סף לעומתי, רשות מאזנת לנבחרי העם, ולהסתפק בתפקיד המאפשר והתומך במדיניות נבחרי העם – או שיבוא אסון.
חסידי שלטון המשפטנים מאמינים שהבעיה היא הניסיון ליטול מבית המשפט את כוחו. התסכול מכישלונם המתמשך בבחירות מעוור את עיניהם. שלטון שנעדר לגיטימיות, שלטון שאין תהליך פוליטי שעומד מעליו, יוביל לאלימות בכל מקרה. הם עצמם ירצו יום אחד לשנות דבר כזה או אחר ויגלו שאין דרך לא אלימה להשפיע על השלטון. המקור לאסון הצפוי איננו אידיאולוגיה מסוימת אלא הרס שלטון העם. גם אם תחליף הכנסת את השופטים באחרים בעלי אידיאולוגיה ימנית, ואלו יפעלו כאילו הם נעלים על שלטון העם, תהיה התוצאה זהה.
קשה להאמין שהמשפטנים השולטים בארץ לא מבינים את גודל השעה. יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. הם בוחרים להמשיך בחנק שלטון העם, ומכאן נובע שהם מובילים לאלימות בכוונה תחילה. גם הם אינם אנשי רשע מטבעם. סביר שלא השאיפה לאסון מניעה אותם אלא השאיפה לכוח. האמונה שרק נטילת השלטון בכוח מצילה אותנו. כך מאמין כל דיקטטור, והדרך הזו מובילה רק לכיוון אחד – אלימות פוליטית.
אנחנו עוד לא שם. הזעם והתסכול מרוסנים על ידי שנים ארוכות של חינוך לאהבת המדינה ולכיבוד חוקיה ועל ידי האיום החיצוני במלחמה שעוד לא הסתיימה. עדין אפשר לתקן.
היבט נוסף של שלטון המשפטנים הוא שחיתות מוסדית בהיקף גדול.
אילו שרוממות החוק וזכויות האדם בפיהם, עוסקים בחלוקת משרות למקורבים, עבודות ייעוץ בתשלום, עבודות בוררות בתשלום, וקידום בתשלום של אינטרסים של חברות פרטיות לזירוז עבורן ועיכוב המתחרים.