כשחירותו הבסיסית של הפרט נשללת בגלל רשות לא נבחרת, הדמוקרטיה נעלמת והאלימות מתעוררת
מנהיגי שלטון המשפטנים שלנו מוביל אותנו לאלימות בכוונה תחילה.
השורה הזו לא נכתבה בהתרסה, לא בניסיון להשחיר מישהו כדי ליצור דה-לגיטימציה, ולא כדי לצבור נקודות בוויכוח הציבורי. השורה הזו נכתבה בדאגה גדולה.
ברור לי שכל צד בוויכוח על הגבלת כוחם של המשפטנים מאמין שהצד השני הוא האיש הרע בסיפור. אני לא מתיימר לחשוב שהצד שלי כן ואידאולוגי בעוד הצד השני צבוע ואנוכי. בכל זאת, אני אומר בדאגה גדולה שהמשפטנים מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה. החלופה היא שמדובר באנשים חסרי בינה שלא מבינים מה מוטל בכף, ומנהיגי שלטון המשפטנים שלנו, יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. נשארה אם כך רק האפשרות שהם מובילים אותנו לאלימות בכוונה תחילה.
תומכי מערכת המשפט נושאים לדעתם את דגל הדמוקרטיה, הליברליזם וזכויות האדם. הם באמת מאמינים שאנשים דתיים ולאומיים לא יכולים להיות ליברלים, שהרי הם מאמינים באופן עיוור במשהו שאינו נתון לדיון. הם מסיקים מכאן שהדתיים והלאומיים הם גם מתנגדיהם של זכויות האדם, מפני שאם יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן כאלו בהכרח אפשר לפגוע באנשים רק בגלל דעותיהם או מפני שכך כתב מישהו לפני אלפי שנים. מכאן הם גוזרים שאותם דתיים ולאומיים הם מתנגדיה של הדמוקרטיה, שהרי לשיטתם מהותה של הדמוקרטיה היא זכויות האדם. אין דמוקרטיה ללא זכויות אדם, ואין זכויות אדם ללא נאורות שנובעת מרוחו החופשית של האדם. שלטון העם, בייחוד עם של דתיים ולאומיים, הוא סכנה לדמוקרטיה.
הלוגיקה הזו היא טעות מסוכנת.
זכויות האדם אינם מהותה של הדמוקרטיה בעלת הערכים הליברליים. זו מניפולציה. זכויות האדם הם תוצר הלוואי של דמוקרטיה שהיא שלטון העם. שלטון הבבונים הלאומיים והדתיים, שלטון העם, הוא תנאי לדמוקרטיה ליברלית.
מדינות דמוקרטיות מכבדות את זכויות האדם של תושביהן. זכויות אדם הוא מושג לא כל כך ברור, אבל לצורך הדיון אפשר להסכים שכיבוד זכויות אדם הוא הכינוי למצב שבו המדינה נוהגת באזרחיה בעדינות, מרסנת את כוחה, ומאפשרת לאזרחים מידה רבה מאד של חופש.
מה הקשר בין דמוקרטיה, שלטון העם, לבין התנהגות עדינה כלפי האזרחים?
הקשר הוא שבדמוקרטיה השלטון זוכה ללגיטימיות בעיני בני עמו. האזרחים, ובכללם אותם נמוכי מצח דתיים ולאומיים, מקבלים עליהם את השלטון, את כוחו, את החלטותיו, את המגבלות והמיסים שהוא מטיל. הם מקבלים עליהם את כל זה כי השלטון בעיניהם לגיטימי, הוא לא נכפה עליהם אלא נבחר על ידם. לעיתים יש לבני העם טענות לשלטון, לעיתים השלטון מעורר זעם ותסכול, אבל תמיד השלטון זוכה ללגיטימיות.
הלגיטימיות של השלטון נובעת משני מקורות שהם אחד. המקור הראשון הוא ההבנה שגם כאשר השלטון מעורר התנגדות ונוהג אחרת ממה שכמה אנשים מעדיפים, תמיד פתוחה הדרך לעם להחליף אותו, ואם השלטון לא הוחלף כנראה שרוב העם רוצה בו. לפחות השלטון מייצג את הפשרה הכי טובה שהצלחנו להשיג כדי לבנות רוב. ברור שרוב העם מתנגד לדרישות החרדים בממשלת הימין, ורובו מתנגד לוויתורים לערבים בממשלת השמאל, אבל בכל מקרה המהלך נתפס כפשרה הטובה ביותר שמניבה רוב. ברור שכך הדבר מפני שאם הייתה פשרה אחרת, שמניבה רוב גדול יותר, הייתה הממשלה מתחלפת.
המקור השני ללגיטימיות הוא הזכות שיש לעם לפעול נגד השלטון באמצעים לא אלימים, באמצעים פוליטיים. אם משהו לא מוצא חן בעיני העם הוא יכול לפנות לנבחריו, הוא יכול לאיים בהחלפת השלטון, או הוא יכול לקבל סעד מבית המשפט. בכל מקרה כל סטייה של השלטון נתפסת כדבר זמני שיבוא על תיקונו בבחירות הבאות.
שלטון שנתפס כלגיטימי, שלטון שהמחאה נגדו תתבטא בכלים פוליטיים, לא נדרש להפעיל כוח כדי לאכוף את סמכותו. אנשים יצייתו לחוק, ישלמו את מיסיהם, וישתפו פעולה עם השלטון מרצונם החופשי. במצב כזה יכול השלטון להרשות לעצמו להתנהג בעדינות גם עם יחידים שמאתגרים אותו, מפרים את החוקים ומסרבים לשתף פעולה. תמיד יהיו מפירי החוק מיעוט קטן, וגם אם נזקם גדול שמירת השקט והלגיטימיות השלטונית שווה יותר.
שלטון העם מוביל לשלטון לגיטימי, שלטון לגיטימי מוביל לשלטון עדין ומרוסן, וכך נוצר הצימוד בין דמוקרטיה ובין זכויות אדם. המערכת הזאת מתקיימת כל עוד אנשים מאמינים שיש ערוץ לא אלים שבו הם יכולים להשמיע את קולם, וכל עוד הם מאמינים שכל עיוות שלטוני הוא זמני ויבוא על תיקונו בבחירות הבאות.
אם מופר האיזון, אם אחד משני התנאים לא מתקיים, יוצר מצב חדש.
בעיני השמאל המתוסכל בישראל הופר התנאי שכל עיוות יבוא על תיקונו בבחירות הבאות. הימין שולט שנים רבות, והתיקון לא נראה באופק. אין ספק שמצב שבו השלטון לא מאוים בהחלפה הוא מצב לא בריא. המצב של שלטון ימין ארוך מאד אינו פגם מבני של השיטה אלא כישלון השמאל להציע חלופה. השמאל ממשיך להניף דגלים שרוב העם מואס בהם – דגל אשליית השלום בעולם של אסלאם רדיקאלי, דגל הסוציאליזם בעולם של הצלחה קפיטליסטית מסחררת, ודגל החילון וטשטוש הלאומיות בעולם שמחפש משמעות. אילו היה השמאל מפיק לקחים מכישלונותיו בבחירות ומציע חלופה פופולארית יותר, הייתה הבעיה הזו באה על תיקונה. במקום להפיק לקחים ולנצח בבחירות בחר השמאל להגן על מדיניותו באמצעות השלטת מערכת המשפט.
השלטת מערכת המשפט מפירה את התנאי השני. תחת שלטון המשפטנים אין שום ערוץ לא אלים שבו אפשר למחות נגד עוולות השלטון או לשנות את דרכו. המשפטנים לא נבחרים, הם לא כפופים לתהליך פוליטי, כוחם לא מוגבל, ושלטונם לא זוכה ללגיטימיות. ההפך הוא הנכון, שלטון המשפטנים נתפס על ידי רוב העם, ויהיו דתיים, לאומיים, נמוכי מצח וחסרי תרבות ככל שיהיו, כעריצות לא לגיטימית.
אנשים שחיים תחת שלטון לא לגיטימי כבר לא רואים בציות לחוק ערך. להפך, כל סטייה מהחוק היא נקמה קטנה בשלטון, ותיקון קטן של משוואת הכוח הלא הוגנת. התמשכות השלטון הלא לגיטימי והעדר ערוץ פוליטי להחלפתו מייצר זעם. בהעדר ערוץ פוליטי להשפעה על השלטון יופנה בסופו של הדבר הקיטור הפוליטי לערוץ היחיד שנשאר – ערוץ האלימות.
תסיסה, אי ציות לחוק, אלימות וזעם תחייב את השלטון להפעיל כוח כדי לשמור על שלטונו. תימצא הנוסחה שתאפשר לעקוף את זכויות האדם. תתפתח אכיפה בררנית, דיכוי אלים של הפגנות, הדחת עדים לשקר, משפטי ראווה תפורים, ובסופו של דבר ייעלמו זכויות האדם של מתנגדי השלטון. שלטון שנתיניו מאסו בו לא יכול להרשות לעצמו לשמור על זכויות אדם.
שלטון העם מאפשר ערוץ שינוי פוליטי, יכולת השינוי מובילה ללגיטימיות, לגיטימיות מובילה לשמירה על החוק ולשקט פוליטי, ושקט מוביל לזכויות אדם ולשלטון מרוסן. שלטון שכופה את עצמו על העם, שחוסם כל ערוץ פוליטי לשינוי ולהחלפת השלטון מוביל לאי לגיטימיות, אי לגיטימיות מובילה לחיפוש ערוץ אחר לשינוי, ואם היחיד שנותר הוא אלים תפרוץ אלימות, האלימות תוביל לצעדים חריפים של השלטון, ואלו ימחקו את זכויות האדם.
שלטון המשפטנים שלנו בוודאי ער לזעם שהוא יוצר. הוא לא עיוור והוא רואה את הטונים ההולכים וגבוהים, והוא חכם מספיק לחוש את המחנק שבו חי רוב העם. בכל זאת ממשיכים המשפטנים ללבות את הזעם נגדם מדי יום. כוחה של הממשלה ניטל בטעמים קלושים ואף מופרכים, כבודה של הכנסת הנבחרת נרמס בריש גלי, ובמקביל נאמני השיטה זוכים להגנה. המשפטנים יאלצו שר לקדם את אנשי שלומם ששיקרו למענם בבית המשפט, יעקרו את יכולתה של ועדת חקירה להוקיע את מי שריגל למענם, ימנעו פיקוח על חקירת המתועבים שבפשעים אם נעשו בידי מי משלהם, יסגרו תיק לגנבים מקושרים, וייתלו בעדות מופרכת של פושע אם מצאו הזדמנות לפגוע במי שנמצא בעמדת כוח ואינו משלהם. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה נמשך הדבר, ועיננו רואות ואין לאל ידינו.
עליונות המשפטנים גורמת עוול לכולם. היא גורמת עוול לשמאל שנפטר מהצעת ערך לציבור הבוחרים כי המשפטנים יגנו על כוחו בכל מקרה, והיא גורמת עוול לימין שחי בתחושת מחנק והעדר ערוץ פוליטי לממש את דרכו.
כל זה יוביל במוקדם או במאוחר לאלימות. לא מפני שמישהו רוצה באלימות, אלא מפני שזו דרך הטבע. אנשים זקוקים לערוץ שחרור לקיטור הפוליטי. שלטון העם הדמוקרטי מציע להם ערוץ לא אלים, וכך מרוויחים כולם. כשנחסם הערוץ הפוליטי הופכת החלופה האלימה לכורח המציאות.
אני כותב את השורות האלו בדאגה גדולה.
הנתיב שבו אנחנו נמצאים מוביל לאסון. הימין מחויב לריסון, ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לשמור את המאבק בתוך כללי המשחק הפוליטיים. השמאל מחויב לשחק את המשחק הפוליטי, לחשב את דרכו מחדש, להציע לציבור הצעה שתזכה בבחירות, וכך להעניק לנו תחרות אמיתית על השלטון.
מעל כל אלו בית המשפט והמשפטנים חייבים להסיר את טבעת החנק שהטילו על המערכת הפוליטית. הכנסת היא הריבון, ועל בית המשפט לכבד זאת – או שיבוא אסון. הממשלה זכאית לקבל החלטות שנראות לשופטים שגויות ועל השופטים לדון רק בחוקיות של פעולותיה – או שיבוא אסון. מערכת המשפט חייבת לפרסם את נימוקיה, לקבוע קריטריונים ברורים איך היא מגיבה לכל הפרת חוק ולדבוק בכללים כאלו – או שיבוא אסון. הייעוץ המשפטי חייב להפסיק לראות בעצמו שומר סף לעומתי, רשות מאזנת לנבחרי העם, ולהסתפק בתפקיד המאפשר והתומך במדיניות נבחרי העם – או שיבוא אסון.
חסידי שלטון המשפטנים מאמינים שהבעיה היא הניסיון ליטול מבית המשפט את כוחו. התסכול מכישלונם המתמשך בבחירות מעוור את עיניהם. שלטון שנעדר לגיטימיות, שלטון שאין תהליך פוליטי שעומד מעליו, יוביל לאלימות בכל מקרה. הם עצמם ירצו יום אחד לשנות דבר כזה או אחר ויגלו שאין דרך לא אלימה להשפיע על השלטון. המקור לאסון הצפוי איננו אידיאולוגיה מסוימת אלא הרס שלטון העם. גם אם תחליף הכנסת את השופטים באחרים בעלי אידיאולוגיה ימנית, ואלו יפעלו כאילו הם נעלים על שלטון העם, תהיה התוצאה זהה.
קשה להאמין שהמשפטנים השולטים בארץ לא מבינים את גודל השעה. יהיו מגרעותיהם אשר יהיו, הם אנשים חכמים ומתוחכמים. הם בוחרים להמשיך בחנק שלטון העם, ומכאן נובע שהם מובילים לאלימות בכוונה תחילה. גם הם אינם אנשי רשע מטבעם. סביר שלא השאיפה לאסון מניעה אותם אלא השאיפה לכוח. האמונה שרק נטילת השלטון בכוח מצילה אותנו. כך מאמין כל דיקטטור, והדרך הזו מובילה רק לכיוון אחד – אלימות פוליטית.
אנחנו עוד לא שם. הזעם והתסכול מרוסנים על ידי שנים ארוכות של חינוך לאהבת המדינה ולכיבוד חוקיה ועל ידי האיום החיצוני במלחמה שעוד לא הסתיימה. עדין אפשר לתקן.
מילים כדרבנות !
היבט נוסף של שלטון המשפטנים הוא שחיתות מוסדית בהיקף גדול.
אילו שרוממות החוק וזכויות האדם בפיהם, עוסקים בחלוקת משרות למקורבים, עבודות ייעוץ בתשלום, עבודות בוררות בתשלום, וקידום בתשלום של אינטרסים של חברות פרטיות לזירוז עבורן ועיכוב המתחרים.
אני חושב שהיסוד בדמוקרטיה, שהמאמר מדבר עליו – זוהי חלוקת הכח.
המאמר מדגים למעשה את המימוש ואת בתוצאות הישירות, של העקרון לעיל.
אז על מה מדובר, בעצם?
מקורה של כל שיטת מחקר, היא מרצון של האנשים לחיות יחד (ממניעים כלכליים, חברתיים, משפחתיים וכדומה) מצד אחד, אך חוסר הסכמה על הפעולות הנדרשות בכל רגע נתון, מצד שני.
כלומר, כאשר מדובר בהחלטות העוסקות/עיקר השפעתן היא בעתיד – כל אחד יראה את הפתרון הסביר שיש לממש עכשיו, אחרת.
הערה א) זאת מפני שוני אישי – כגון אסרטיביות, ניסיון חיים, רקע קודם, נטייה אישית (אמונה או סקפטיות, חשש/חרדה או אופטימיות, הססנות/פאסיביות או התקפה/אקטיביות וכך הלאה). אף אדם אינו העתק/הדבק ומכך. החשיבה שונה.
הערה ב) על בסיס 2 הפסקאות הקודמות – סבירות הינה בהגדרה אישית. זוהי מאין אקסיומה במדעי המדינה/משפטים. דהיינו, הנחה אשר ברור מאליו שהיא נכונה, אך לא ניתנת להוכחה לוגית סופית.
זו בדיוק הסיבה מדוע כמשל על דברי הסמול – החוקים ברורים וככל הניתן, חד-ערכיים אבל כאשר אתה נכנס לבית המשפט, אף אחד לא יודע מה יהיה במוצא. השופט אינו פשוט מפעיל את "כללי הכפל המקוצר" ומחשב את פסק הדין. פסק הדין אינו חישוב אלא ביטוי לסבירות בחשיבתו הפרטית של השופט. אשר בדיוק "מפתיע" למה שכתבתי מעלה, הינה אישית ואינה ניתנת לחיזוי. לפיכך:
ב1) משפט אינו מדכ מדויק, למרות כל מה שהסמול, היה רוצה שתאמינו.
ב2) בנושאי ניהול מדינה (לא מחלוקות בין ישויות משפטיות – התפקיד של מערכת המשפט) – אין לסביר בעיניו של שופט, שום עדיפות לסביר בעיניו של כל מצביע אחר. כמה תארים (כמו למשל נשיא, כל קשר לשופט כזה או אחר – מקרי לחלוטין) שאותו שופט ו/או סביבתו, לא החליט להעניק לעצמו.
אז במטרה לפתור את המחלוקת בתחילת תגובתי, קיימות שיטות משטר. דהיינו בשיטה בה נבחר – עושים x.
בהיבט זה, הרעיון הטוב ביותר אשר השיטה הדמוקרטית הציגה והוא נמצא בבסיסה (דווקא זה מאוד חשוב), זוהי מלוקת הכח.
ההיבט החשוב ביותר של נקודה זו (לענין המאמר) היא שכל צד בויכוח הציבורי, יודע שיש סיכוי לדעה שהוא מחזיק בה, להגיע לעמדות הכח ולהשפיע. מסיבה זו, אף צד לא פונה לאלימות – המכנה המשותף הנמוך ביותר על ציר השכנוע (ועכשיו אתם רואים כיצד לוגית, ההדרדרות לאלימות, מהווה את פירוקה של כל שיטת משטר, בעצם).
אז מה שקורה בישראל – זה שהסמול, אינו יודע להפסיד.
ופונה להשתמש לאמצעי הקיים בבית המשפט – החלטה חלוטה (בעיקר) – במאבק בזירת הדעה. לסופיות הליכי המשפט, משקל עקרוני במחלוקות בין פרטים (ישויות משפטיות) אך ניצולו לטובת הכרעה בזירת הדיעות על ניהול המדינה, זהו בדיוק כמו שכתבתי – ניצול.
כמו האקדח הניתן לשוטר: אם הוא משמש אותו, להציל אותך משודדיח, זהו השימוש הראוי. אך אם הוא משתמש בו חלילה וחס, לאנוס מישהי – זהו שימוש איום ושגוי (סליחה על הדוגמא הקשה). הכלי זהה בשני המקרים – אקדח. אך השימוש בו קובע והעובדה היבשה "כבר יש לו אקדח", אינה רלוונטית לשום דבר.
הערה ג) זהו מקום קל להפריח עוד שקר של סמולנים. בדוגמא הקשה מעל – את מי יש לשפוט? את השוטר או מי שמינה אותו ונתן לו אקדח? התשובה ברורה כל כך, עד אשר אני חושש שיש פיגור שכלי למי שמתרץ ב"אבל מי מינה".
הערה ד) השקר הנבזי לפיו "בית המשפט אינו מגיש עתירות לעצמו", לא עובד עליי. מדובר על חלוקת עבודה אלמנטרית ביותר, שיש בכל ארגון פשע. יש מי שתפקידו לעתור, מי שתםקידו "לסקר", מי שתפקידו למנוע הצגת דיעות חלופיות בפריים טיים (לא בשתיים בלילה), מי שתפקידו לנפק "מכתבים", מי שתפקידו לפרסם מכתבים כאלה, מי שתפקידו לאיים בירידה מהארץ, מי שתפקידו לשבות מסיבות פוליטיות וללא קשר לזכויות עובדים וכך הלאה.
בכל ארגון פשע יש חלוקת תפקידים (מי שאומר "חבל, יש לך …", הוא לא אותו אחד שיזרוק את הרימון). כאשר כלל הגורמים לעיל, פועלים למען מטרה משותפת – מבחינה ארגונית, חד הם.
לסיכום, כל שיטת משטר קיימת, במטרה למנוע אלימות. היסוד הדמוקרטי בשיטה הדמוקרטית (בדקו מה זה "דמוס") הוא בדיוק בכך, שכל אחד = דיעה, בזירה הציבורית, מאמין שיש לו סיכוי הגון וזהה לאחרים, להגיע לעמדת כוח ולהוביל את המדינה, בהתאם להשקפותיו.
ניצול כלי בית משפט, אשר נועדו לפתרון סכסוכים בין גורמים פרטיים (ורק במתארים אלה ובהם בלבד, כלים אלה מתאימים – כי אולי, לשם הם נועדו by design? ולכן השימוש בכלים אלה בהכרעת הויכוח הציבורי, זהו ניצולם?) על מנת להכריע בויכוח הציבורי, אכן מבטל את האמונה, שיש ערך בשיטה הדמוקרטית והצבעה בבחירות, יכולה לפחות תיאורטית, ביום מן הימים – לקבוע שמדינה תנוהל, בהתאם להשקפותיי (כפונקציה של זמן – החלטה בודדת, אך אך סדרת החלטות/השפעה בכלים עקיפים כמו ה"יועצת" ה"משפטית" לממשלה מאז עליית אהרון ברק לשלטון – בוודאי שיכולה).
בדיוק כפי שמודגם במאמר.
הסמול בארת, איננו יודע להפסיד. ואם זה לא ישתנה, זה לוגית – על בסיס כלל הנימוקים שהצגתי לעיל – יוביל אותנו לאסון.
המשפטנים אשר רוצים שהמילה האחרונה בכל נושא ציבורי חשוב (לא איפה להעמיד כל רמזור) תהיה בידם – בהחלט מחבלים בבסיס השיטה הדמוקרטית וכאשר הדבק של שיטת משטר, מתפורר – תיתכן אלימות. אני לא מייחל לזה וחד-משמעית לא קורא ולא מעודד זאת.
אך מי שאינו יודע להפסיד בזירת הדיעות, בהחלט דוחף לכך. לכן למרות כל רצוני, הדבר בהחלט יתכן והאשמה לכך, תהיה בהחלט על מי שאינו יודע להפסיד.
הוכחה לדבריי? כל מה שיש לי, זו תיאוריה בלבד? (דבריי וכמובן, מאמר זה – בנוסף כמובן, על הדוגמאות המובאות בו).
בבקשה/פשוט ביותר: על תסתכלו רחוק יותר, מאשר 'שדה תימן".
צריך להאשים רק את הכנסת ואת הממשלה שממשיכים את הסאגה הזאת, בגץ ימשיכו להיות דיקטטורי, אין להם שום כוונה לעצור בדיוק ההפך הם מנסים להגביר את כוחם כי הם מבינים שהממשלה והכנסת הם אימפוטנטים.
ב 70 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל לא שמענו על עימותים משמעותיים בין המערכת המשפטית לבין הממשלה ואדרבה נתניהו עצמו התיצב מאחורי המערכת המשפטית בכל ערעור על סמכותה .
הדבר השתנה כשהוגשו כתבי אישום נגדו . אזי נתניהו וכל עושי דברו החלו לערער על אמינותם של מפכ"ל המשטרה ר. אלשך .שי ניצן . מנדלבליט ולבסוף על המערכת המשפטית כולה .הדבר הביא למחלוקת גדולה ולפילוג בעם .הממשלה התעסקה כל כולה במלחמה זו והזניחה את הטיפול באיומים הבטחוניים ובהכנות למלחמה וכל זאת למרות האזהרות מגורמים בטחוניים ושר הבטחון דאז .וכך היגענו ל 7 .באוקטובר ולמלחמה הארוכה המתנהלת .ואחרי זאת נמצאו האשמים -הצבא .המודיעין …אך ראש הממשלה כמובן לא .הוא אחראי רק על ההצלחות ולא על הכשלונות . ולסיכום נכון להיום . אין ניצחון מוחלט בעזה שם החמאס שולט . .אין פירוק נשק לחיזבאללה .שממשיך להוות איום .וביחס לאיראן מטרות המלחמה לא הושגו וספק אם יושגו למרות ההצלחות הגדולות של צה"ל.
שקר מוחלט.
לא רק שזה לא נכון עובדית ומשפטית אלא שהיום, אפילו לא צריך להיות משפטן, ע"מ לדעת זאת!
היות וכל מעשיה של מערכת ה"משפט", מפורטות בצורה נגישה לכל אחד, בספרו הנהדר של דניאל פרידמן "הארנק והחרב".
נביא לשם דוגמא בלבד עבור משה ש"אינו יודע", עימות שכזה – אשר יש לו חשיבות היסטורית מרובה, עקב הקבלה לפרשת חשבון הדולרים של הזוג רבין:
בממשלת רבין, התכוונו למנות שגריר ישראל לארה"ב. רצה הגורל ועיתונאי עלה על חשבון דולרים שהיה לשגריר המיועד (מזכיר משהו?) כמובן שאנו מדברים על השנים, בהן היה *אסור* להחזיק כזה ללא אישור (מזכיר משהו?) לשם דיוק, להבדיל מכמה אנשים שהועמדו לדין בשנים ההן, באישום זה – במקרה של השגריר המויעד, אפילו הסכום היה ממש דומה לזה בחשבונם של הזוג רבין.
עתירה הוגשה לעליון, כנגד מינוי השגריר וגם הפעם – רצה הגורל – זו הגיעה בפני אהרון ברק, הפעם כשופט (מזכיר משהו?)
אך לפי עדויות הסובבים אותו, רבין לא התרגש מעתירה כלל. "הוא אחד משלהם", אמרו שאמר על העתירה ואכן, היה מדובר במשפטן. נגיד רק, שברק השופט משך ומשך, משך ומשך, משך ומשך את מתן ההחלטה בעתירה זו. לבסוף, כאשר למיטב זכרוני, השגריר המיועד כבר על הטיסה לארה"ב – פורסמה החלטה קצרה, נוסח משהו כמו "בית משפט לא צריך להתערב במינוי שגרירים בידי ממשלת ישראל".
ליד ארונו של יצחק רבין בכנסת ישראל, התרחש המאורע הבא – אהרון ברק, הושיט את ידו ללאה רבין אך היא סירבה ללחוץ את ידו והשאירה אותה באוויר.
קיים סיכוי שהדבר אירע, בגלל המשחק הכפול, אשר נהג ברק בבני הזוג רבין – בפניהם, הוא טען שבתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, הוא למעשה הסנגור שלו וכך גרם לרבין, לשתף עמו פרטים רבים על הפרשה – הרי זו שיחה עם סנגור, לא? מה שרבין, אשר לא היה משפטן, לא ידע – זה ש"כובעו" הנוסף של יועמ"ש לממשלה, הוא ראש התביעה הכללית. דהיינו, פרקליט.
וכפרקליט, השתמש ברק בלא מעט מהדברים שרבין אמר לו.
שזו "במקרה לגמרי" כמובן, עוד בעיה שמשה פשוט "לא שם לב" במבנה (!) המע' הישראלית – אין חלוקה אלמנטרית (!!!!!!!) וחובה (!!!!!!!) בכל הליך משפטי – בין פרקליט לסנגור. השיטה במע' המשפט הישראלית היא השיטה האדברסרית, בה ב"כ של כל צד טוען באדיקות לטובתו.
זה המפתח להצלחת השיטה! זהו דבר אלמנטרי ביותר וברור מאליו, למה כל צד מקבל יצוג **הוגן** בהליך ולא ממנים מישהו אחד, לשני התפקידים. אפילו האמרה הצינית הנודעת, לפיה מישהו מינה עצמו לפרקליט, לשופט ולמוציא לפועל – ממחישה זאת! זהו דבר ברור לכולם, אך כך זה נראה, לא למשה.
ורק לשם ההגינות ההסטורית ושלמות (זה חשוב לעניינינו), אציין שפוליטיקאים אחרים (כדי שנשאר עם אותו "מעמד" של אנשים), אשר דווקא **לא** קנו את מילותיו הרכות של ברק והבטחות ה"סנגור" שלו אלא פנו לעו"ד פרטי לייצגם בהליך – ביניהם שימות לא מוכרים כמו אבא אבן – יצאו מההליך ללא פגע!
אז עכשיו, כאשר אתם יודעים פרטים אלה – יתכן ונותר בגב' רבין משקע, כלפי אהרון ברק בעקבות אירועי "פרשת הדולרים". אפשר להבין זאת. אך ברור מאליו, שגם השגריר לעיל, הוסיף לא מעט להחלטתה, שלא להושיט את ידה לברק ולמעשה, להותירה באוויר.
אישומי שווא, חקירות אשר הסתיימו בפס"ד חלוט, אשר תוהה מדוע בכלל המשטרה חלה "לחקור" משהו ו/או הפרקליטות המשיכה את ההליכים ושלא נדבר על פעמים רבות, בהם המהפכנים החוקתיים -"החליטו" דברים שהמחוקק בחן בצורה מפורשת (לא מדובר באיזו לאקונה בחוק) והחליט שלא לחוקק!
כל אלה, רשומים כאמור בצורה נגישה, בספר שתאריך הוצאתו – 2013. אך משה לא ידע.
אז מדוע אתם מתפלאים, שאין דבר שמשה שלנו, לא קושר לראש הממשלה הנוכחי?