שבעה מיתוסים על המלחמה באיראן

פעולותיו של דונלד טראמפ במזרח התיכון מפתיעות שוב ושוב את מומחי מדיניות החוץ ואת האליטה התקשורתית באמריקה. לדעת פרשנים מימין ומשמאל, הסיבה לכך היא שטראמפ הוא מגלומן – או, כפי שהסכימו לאחרונה ג'ון סטיוארט ויועץ הביטחון הלאומי לשעבר של ארצות הברית, ג'ייק סאליבן, בתוכנית The Daily Show, שהוא אולי אף מכור לקוקאין.

ואולם, אף שטראמפ סטה שוב ושוב מהקונצנזוס של וושינגטון בנוגע לאיראן ובעלות בריתה במהלך השנה וחצי האחרונות, אף אחת מהתוצאות הקשות שחזו פרשנים בעלי השפעה לא התממשה. מלחמת עולם שלישית לא פרצה. הכלכלה העולמית לא קרסה. תחת זאת, ההנהגה האיראנית חוסלה או נערפה, תוכנית הנשק הגרעיני שלה נקברה תחת הררי הריסות, ורוב הצי שלה שוכן בקרקעית הים. אף שאובדן חייהם של 13 חיילים אמריקנים הוא עניין חמור, אין מדובר באלפי ההרוגים והפצועים שנחזו דרך קבע כתוצאה מכל פעולה אמריקנית גדולה. ישראל עדיין קיימת. גם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וכווית, יחד עם מאגרי הנפט שלהן.

טראמפ השית עונש כבד במחיר של השלכות קלות יחסית, אך פרשנים מתעקשים כי איראן המיומנת היא שמכתיבה את האירועים. טקטיקות הלחימה ה"מוצלחות" של טהרן, כך נטען, אילצו את טראמפ לקבל הפסקת אש. הצופים מן הצד נדהו לאחר מכן כאשר ארצות הברית נטשה את השיחות באסלאמאבאד שבפקיסטן ונקטה צעדים לפתיחת מצר הורמוז מחדש, לרעתה האסטרטגית של סין ולטובת יצרני האנרגיה האמריקנים.

במידה מסוימת, ההפתעות נמשכות משום ש"מביני העניין" מסרבים להעניק לטראמפ ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ניצחון. ב־11 באפריל אמר בקול עיתונאי הניו יורק טיימס תומס פרידמן בפודקאסט "Smerconish" של רשת CNN את מה שהם באמת חושבים. פרידמן הודה כי אף שרצה לראות את המשטר האיראני מובס צבאית "מפני שזהו משטר נורא לעמו ולאזור", הבעיה האמיתית מבחינתו אחרת לחלוטין: "אני באמת לא רוצה לראות את ביבי נתניהו או דונלד טראמפ מתחזקים פוליטית בעקבות המלחמה הזו, משום שהם שני בני אדם איומים. שניהם מעורבים בפרויקטים אנטי־דמוקרטיים בארצותיהם. שניהם חשודים בשחיתות. הם אנשים נוראים, נוראים, שעושים דברים נוראים למעמדה של אמריקה בעולם ולמעמדה של ישראל בעולם".

עמדתו של פרידמן אינה ייחודית. בחלקים נרחבים של התקשורת האמריקנית והישראלית, פרשנים ותיקים אינם מצליחים להניח בצד את הבוז שלהם לטראמפ ולנתניהו ומצטרפים למקהלה המציגה את המבצע כהרפתקה חסרת תכלית. בכך הם מקדמים את הטיעונים המשרתים את אויביה של אמריקה, מערערים את אמינותו של מהלך הרתעתי מוצלח ומחלישים את הטיעון לטובת בריתות חזקות המבוססות על חלוקת נטל במאה ה־21.

מתבוננים רבים מן הצד מתקשים כל כך להבין את המערכה של טראמפ באיראן משום שהיא כוללת שני עימותים באחד. בשדה הקרב היא מעמידה את כוחות ארצות הברית וישראל מול משמרות המהפכה, בבית, במישור הלוחמה האידיאולוגית, היא מציבה שתי מערכות אמונה אסטרטגיות אמריקניות יריבות זו מול זו, אך עם טוויסט. בפינה אחת ניצבים השמרנים המסורתיים, המיוצגים כיום בידי דונלד טראמפ ובנימין נתניהו. בפינה האחרת ניצבים הפרוגרסיבים הטרנס־לאומיים המזוהים עם ברק אובמה וג'ו ביידן. אולם זו פינה צפופה: לצידם ניצבים גם דמויות בדלניות רבות השפעה כגון טאקר קרלסון ומוסדות הדוגלים בריסון, כגון מכון קאטו ו־Defense Priorities, אשר חוזרים שוב ושוב על אותם טיעונים, לעיתים מילה במילה.

מדוע הימין הבדלני ניצב כתף אל כתף עם השמאל הגלובליסטי? נוכח אויב משותף בדמות טראמפ ונתניהו, הפרוגרסיבים ותנועת "אמריקה תחילה" חולקים סלידה מהנהגה עולמית אמריקנית ומשימוש בכוח צבאי; לפיכך, שניהם נוטים לתרץ את התנהגות אויביה של אמריקה ולתלות בארצם את האשמה בכל סכסוך. כאשר מדובר בפרשנות של מדיניות החוץ של טראמפ והשלכותיה, שתי הקבוצות פועלות לעיתים קרובות כאחת.

לעומת זאת, נקודת המבט הפרוגרסיבית־בדלנית אינה מתיישבת עם השמרנות האמריקנית המסורתית שלאחר מלחמת העולם השנייה. השמרנים רואים ברפובליקה האסלאמית תיאוקרטיה מהפכנית המחויבת להתפשטות אזורית, להשמדת ישראל ולגירוש ארצות הברית מן המזרח התיכון. יחד עם סין, רוסיה וצפון קוריאה, הרפובליקה האסלאמית מבקשת למוטט את הסדר העולמי בהובלת ארצות הברית — תוך שימוש בתוכניתה הגרעינית כערובה לחסינות מפני פעולות תוקפניות. לפיכך, אין לארצות הברית ברירה אלא לחלץ את התוכנית מציפורני המשטר.

הפרוגרסיבים ובעלי בריתם בתנועת "אמריקה תחילה" מציגים נקודת מבט חלופית המבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים. ראשית, כוח צבאי אינו יכול לפתור את האתגר הגרעיני האיראני. לאיראן עומדות אפשרויות א־סימטריות, כגון סגירת מצר הורמוז, העולות בערכן על הישגי פעולה התקפית. שנית, הדיפלומטיה נותרת הכלי הטוב ביותר למיתון הרפובליקה האסלאמית. שלישית, ייצוב האזור מחייב את ארצות הברית ליצור מרחק בינה לבין בעלות בריתה, ובייחוד ישראל. על ארצות הברית לנהוג פחות כבעלת ברית של ישראל בעת מלחמה ויותר כמתווכת בין ירושלים לטהרן.

בדיון הציבורי מציגים הפרוגרסיבים וה"מרסנים" מתנועת MAGA את שלושת עקרונותיהם כמהות הריאליזם המפוכח. יש גבולות ברורים, הם טוענים, למה שכוחה הצבאי של אמריקה יכול להשיג במזרח התיכון. מדיניות חוץ בוגרת מתחילה בהכרה בגבולות אלה. רק תמימים או מונעי אידיאולוגיה מאמינים שכוח רצון וכוח צבאי יכולים לכופף את המציאות לצורכיהם.

אולם ההשתחוות המכבדת בפני זהירות וריסון בשם ה"ריאליזם" היא ברובה סוג של העמדת פנים. מה שבא קודם אינו הכרה במציאות, אלא נאמנות לאידיאולוגיה. המסר הוא תמיד אותו מסר: לסגת צבאית מן המזרח התיכון, לנהל מגעים דיפלומטיים עם איראן ולהרחיק את אמריקה מישראל. אף אחת מן העמדות הללו לא עוצבה בידי היגיון אסטרטגי מכריע או בידי קריאה מדוקדקת של העובדות בשטח. אלה הם עקרונות קבועים מראש היוצרים את העדשה שדרכה האירועים מסופרים.

להלן שבעת המיתוסים המרכזיים שסביבם בונים הפרוגרסיבים ועמיתיהם ה"מרסנים" מתנועת MAGA  את הסיפור השגוי על המלחמה באיראן.

מיתוס 1: "מלחמת יש ברירה"

במהלך חמשת השבועות האחרונים כינו מתנגדי ממשל טראמפ את העימות "מלחמת ברירה", מלחמה שהנשיא פתח בה ללא סיבה או תכלית ברורה. "כאשר אנו שואלים, מה הממשל עושה? הם אינם יכולים לענות על השאלה, משום שאינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה", אמר ג'ייק סאליבן לג'ון סטיוארט. "הם לא הצליחו לתת לנו תשובה על מה כל זה".

למעשה, הממשל הציג נימוק ברור ומשכנע. הוא מתמצה בשני ציוויים משולבים. הראשון הוא הקו האדום הוותיק של טראמפ: "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. זה פשוט מאוד". השני הוא התנאי שאִפשר לקו אדום זה להפוך לדחוף: יתרון כמותי מכריע. המל"טים והטילים הבליסטיים של איראן מסוגלים להכריע את מערכות ההגנה של ישראל, ארצות הברית ובעלות בריתן במפרץ.

ב"מלחמת 12 הימים" ביוני 2025 ספגה איראן אבדות כבדות בארסנל הבליסטי שלה, שנותר עם כ־1,500 טילים, וכן במתקני ייצור מרכזיים. הנשיא טראמפ קיווה כי אבדות אלה ירסנו את התנהגות איראן ויביאו אותה לשולחן המשא ומתן – אך תקווה זו התבדתה.

משמרות המהפכה פעלו מיד לשיקום הכוח. העבודה במפעלי הייצור התחדשה, והמאגרים בערי הטילים התת־קרקעיות התרחבו. בינואר 2026 הכריז מפקד זרוע האוויר והחלל של משמרות המהפכה, מג'יד מוסאווי, כי הארסנל גדל מאז מלחמת יוני וכי התפוקה חרגה כבר מרמותיה שלפני המלחמה. המודיעין בישראל העריך כי איראן נמצאת בדרך למלאי של כ־8,000 טילים בליסטיים עד 2027.

עם פרוץ המלחמה הגדיר מזכיר המדינה מרקו רוביו את היתרון הכמותי כגורם שהניע את ארצות הברית לפעול. "ארצות הברית מנהלת מבצע לחיסול האיום הנשקף מן הטילים הבליסטיים קצרי הטווח של איראן ומן האיום שמציב צי הים שלה", אמר במסיבת עיתונאים ב־2 במרץ. הוא כימת את האיום: "לפי הערכות מסוימות, הם מייצרים יותר מ־100 טילים בחודש. השוו זאת לשישה או שבעה מיירטים בלבד שניתן לייצר בחודש".

החשבון דיבר בעד עצמו והציב שני איומים שלובים זה בזה. הראשון היה קונבנציונלי. איראן עמדה בתוך זמן קצר להחזיק בכמות מספקת של טילים ומל"טים כדי להכריע את מערכות ההגנה של ישראל ושל כל בסיס אמריקני באזור. השני היה גרעיני. הארסנל הקונבנציונלי העצום היה משמש כמגן שמאחוריו יכולה איראן לקדם נשק גרעיני ללא חשש מתגובה – ובכך להפר ישירות את הקו האדום של הנשיא. אם איראן לא הייתה נבלמת, הסביר רוביו, היא הייתה מגיעה עד מהרה למצב שבו "יהיו לה כל כך הרבה טילים קונבנציונליים, כל כך הרבה מל"טים, והיא תוכל להסב נזק כה רב, עד שאיש לא יוכל לעשות דבר לגבי תוכנית הגרעין שלה". מרגע שאיראן תחצה סף זה, שאותו כינה רוביו "נקודת החסינות", חלון ההזדמנויות לפעולה ייסגר לצמיתות.

לפיכך עמדו בפני ארצות הברית שלוש אפשרויות: לא לעשות דבר, ובמקרה כזה איראן הייתה נכנסת בתוך זמן קצר לאזור חסינות המובטח על ידי יתרון־היתר; לאפשר לישראל לתקוף לבדה, ובמקרה כזה איראן הייתה תוקפת כוחות אמריקניים וגורמת לאבדות משמעותיות; או לפעול יחד עם ישראל כדי לסלק איום בלתי נסבל על שתי המדינות.

מיתוס 2: תכנית הגרעין מיתנה את איראן וייצבה את המזרח התיכון לפני שטראמפ פרש ממנה

בעת הוויכוח על המלחמה, הלשעברים של ממשל אובמה וביידן מנסים להצדיק את הסכם הגרעין של אובמה ואת האסטרטגיה שהולידה אותו. הההסכם, אומר סאליבן לסטיוארט, עבד. איראן "עמדה בהסכם. אפילו המודיעין הישראלי אמר שהם עומדים בהסכם." פרישתו החד־צדדית של טראמפ בשנת 2018, רומז סאליבן, ביטלה מצב מוצלח זה.

סיפור זה אינו מתיישב עם המציאות בשלושה מובנים מכריעים. ראשית, לוח הזמנים אינו מסתדר. טראמפ פרש מהסכם הגרעין במאי 2018. טהרן לא החלה להעשיר אורניום ל־60%, סף משמעותי המקצר דרמטית את הדרך לנשק גרעיני, אלא באפריל 2021. במילים אחרות, טהרן עשתה את הקפיצה הקריטית הזו לעבר חימוש גרעיני בתקופת כהונתו של ביידן, לא של טראמפ.

וכיצד הגיב ביידן? בפיוס. הממשל הפסיק לאכוף סנקציות, במיוחד נגד קונים סינים. ייצוא הנפט האיראני זינק, ואיתו הכנסות המשטר. בעוד זמן הפריצה של איראן לגרעין הצטמצם לשבועות, ביידן וצוותו תיארו את האיום המחריף כאשמת טראמפ. כל התקדמות איראנית בתחום הגרעין הפכה, לשיטתם, לא רק לתוצאה של הפרישה ב־2018 אלא גם להצדקה לפיוס נוסף. היועץ לביטחון לאומי סאליבן אמר זאת במפורש באפריל 2022, כאשר איראן האיצה קדימה תחת נשיאות ביידן, וטען כי התקדמותה "היא תוצאה ישירה של פרישתו [של טראמפ] מהסכם הגרעין, מה שהפך אותנו לפחות בטוחים ועם פחות שקיפות. וזוהי אחת הסיבות לכך שפנינו שוב לדרך דיפלומטית כאשר הנשיא נכנס לתפקידו".

ביידן שמר על התפיסה שעמדה בבסיס הסכם הגרעין אך הפעם עשה זאת בצורה חד צדדית. ההקלות בסנקציות נמשכו בזמן שהמגבלות על הגרעין קרסו. טהרן חרגה מן ההגבלות על גודל מלאי האורניום ועל רמות ההעשרה, בעוד וושינגטון הרפתה את הלחץ והמשיכה בדיפלומטיה בתנאי איראן. מה שסאליבן מציג כקריסת ההסכם היה למעשה המשכו בתנאים א־סימטריים – ציות כנוע בוושינגטון ללא הדדיות בטהרן.

כאשר אכיפת הסנקציות נחלשה והכנסות הנפט מסין זרמו, המשטר לא התמתן. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את תמיכתה בשלוחותיה, וחיזקה את היכולות שמגדירות כיום את שדה הקרב. הקלות בסנקציות יצרו הכנסות; ההכנסות מימנו טילים, מל"טים ושלוחות. יכולות אלו יצרו את יתרון היתר ששחק את ההרתעה.

ההסכם והיישום בפועל שלו בידי ביידן מימנו ואפשרו את היכולות שדחפו את האזור לעבר עימות רחב היקף. תחת ביידן הגיעה איראן להעשרה של 60% והרחיבה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה. טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של מעמדה האסטרטגי המתחזק של איראן.

בסוף תהליך הסכם הגרעין ארצות הברית ניצבה בפני אותה בחירה אסטרטגית שניצבה בפניה בתחילתו – אך בתנאים גרועים יותר ונגד יריב חזק יותר. במילים אחרות, המדיניות הזו דאגה כי העימות יתרחש לאחר שאיראן התקדמה קרוב יותר לנקודת החסינות.

מיתוס 3: ביידן חילץ את אמריקה ממלחמות במזרח התיכון

"כאשר עזבנו את המשרד, אמריקה לא הייתה במלחמה בפעם הראשונה זה 25 שנה", אמר סאליבן לסטיוארט. בגרסה זו, ביידן שם קץ באומץ ל"מלחמות הנצח" במזרח התיכון. טראמפ, ציין סאליבן, התמודד בבחירות 2024 כ"מועמד השלום", רק כדי לשנות כיוון ולהשליך את אמריקה בחזרה לעימות מיותר.

טענה זו נשענת על אותה היפוך מציאות שאפיין את הסנגוריה על הסכם הגרעין: ההנחה שריסון צבאי ודיפלומטיה מול איראן עבדו. באמצעות הימנעות מעימות ישיר עם טהרן וצמצום המעורבות הצבאית האמריקנית, סיפק ממשל ביידן יציבות אזורית והוריש ליורשו שקט חסר תקדים.

המציאות מספרת סיפור שונה. הפרק האלים ביותר החל ב־7 באוקטובר 2023, כאשר המנהיג העליון עלי חמינאי הטיל לא רק את ישראל אלא גם את ארצות הברית לאחת המלחמות המשמעותיות ביותר של העת המודרנית. סכסוך זה טרם הסתיים, והוא מעצב מחדש את המזרח התיכון כולו. צוות ביידן הציג את 7 באוקטובר כעימות פלסטיני־ישראלי. מסגור זה קידם את הבדיה לפיה אמריקה אינה מעורבת במלחמה, ואף פטר את איראן מאחריות לזוועות שביצעה חמאס, השלוחה שלה.

במקביל גייס חמינאי את "ציר ההתנגדות" כולו למלחמה א־סימטרית נגד מערכת הבריתות האמריקנית. חזבאללה הצטרף למלחמה ב־8 באוקטובר, כאשר החל לתקוף מדי יום את גבולה הצפוני של ישראל. כעבור שבועות ספורים שיגרו החות'ים טילים ומל"טים לעבר ישראל ושיבשו את הסחר הבינלאומי בים האדום. מיליציות בשליטת איראן בעיראק ובסוריה פתחו במערכה ישירה נגד בסיסים אמריקניים. אף אחת מן הפעולות הללו לא נראתה כמו פעילות "שלום".

בין ינואר 2021 לינואר 2025 ביצעו כוחות הנתמכים בידי איראן מאות התקפות נגד אנשי צבא ונכסים אמריקניים ברחבי המזרח התיכון. למעלה מ־170 תקיפות כוונו נגד בסיסים אמריקניים בעיראק, בסוריה ובירדן, לצד עשרות ניסיונות תקיפה נגד כלי שיט של הצי האמריקני בים האדום ובמפרץ עדן. שלושה חיילים אמריקנים נהרגו ועשרות נפצעו.

שר ההגנה לויד אוסטין הודה בפומבי ב־83 תקיפות על כוחות אמריקניים עוד לפני אוקטובר 2023. לאחר טבח 7 באוקטובר ביצעו שלוחותיה של איראן מאות תקיפות נוספות. בתקופות קודמות היה מערכה כזו הייתה מוגדרת כהכרזת מלחמה. ממשל ביידן כינה אותה שלום היסטורי.

מיתוס 4: טהרן הייתה מוכנה להתפשר

סאליבן אמר לסטיוארט כי ימים אחדים לפני שארצות הברית וישראל ערפו את ראש המשטר בטהרן, איראן הניחה על השולחן הצעה רצינית. בסיוע מתווכים עומאנים בז'נבה, הציעה טהרן ויתורים ש"הלכו כברת דרך ארוכה לעבר פתרון הסוגיה הגרעינית". אולם, לדבריו, צוות טראמפ פשוט לא הבין את המוצע.

בראיונות לתקשורת תיאר שר החוץ העומאני, בדר אל־בוסעידי, את ההצעה האיראנית כפריצת דרך שהעמידה הסכם "בהישג ידנו". טהרן הציעה אפס אגירה של אורניום מועשר, כאשר החומר הקיים ידולל לרמות טבעיות ויוסב לדלק לכורים. היא הציעה גישה מלאה של הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית לכל האתרים הרלוונטיים, הפחתה או השעיה של ההעשרה, ואף אפשרות להשתתפות אמריקנית בתוכנית גרעין אזרחית עתידית. בתמורה ביקשה הקלה בסנקציות והפשרת נכסים. במבט ראשון נשמעים תנאים אלה מרחיקי לכת, אך הם לא שינו את המבנה הבסיסי של הסכם הגרעין.

המשטר מתייחס לתוכניתו הגרעינית, לארסנל הטילים והמל"טים שלו ולרשת שלוחותיו כמכלול כוח אחד. במשא ומתן הוא מציע ויתורים זמניים והפיכים על רמות ההעשרה ועל היקף המלאים בתמורה להקלות בסנקציות, תוך שימור המרכיבים החשובים באמת. אורניום מדולל ניתן להעשרה מחדש. מלאים ניתן לשקם. בינתיים, הבסיס התעשייתי של איראן, המומחיות הטכנית שלה והמערכת הצבאית הרחבה יותר, שהגרעין הוא חלק בלתי נפרד ממנה, היו נותרים ללא פגע.

בתכנית הגרעין המקורית, ההקלה בסנקציות לא מיתנה את המשטר. איראן האיצה את תוכניות הטילים והמל"טים שלה, העמיקה את רשת שלוחותיה ובנתה את היכולות המאפשרות לה כיום כבת ערובה כ־20% מאספקת האנרגיה העולמית. הסכם חדש בתנאים דומים היה רק מעביר מנוף נוסף לידי טהרן, תוך המתנה לממשל דמוקרטי חדש בוושינגטון שיסבול פריצה לגרעין.

מיתוס 5: ישראל גררה את אמריקה למלחמה

בריאיון עם סטיוארט, סאליבן התרחק מתיאוריית הקונספירציה הגסה שלפיה הזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקני. "מעולם לא קניתי את זה", אמר. אך מיד לאחר מכן חשף את הזדהותו עם האנטי־אימפריאליזם הפרוגרסיבי, שבו אמריקה היא לעד "השטן הגדול": "אני מרגיש ש[הישראלים] הם שעיר לעזאזל נוח עבור ארצות הברית להמשך ההרפתקאות האימפריאליסטיות שלנו בחלק ההוא של העולם".

באותה נשימה אישר סאלבין את הטענה כי ישראל מובילה את אמריקה נגד האינטרסים שלה. ממשל טראמפ, כך טען, אינו מסוגל להסביר "על מה המלחמה הזו". טראמפ ואנשיו "אינם יודעים מדוע הם שם מלכתחילה". נתניהו, לעומת זאת, יודע בדיוק מה הוא רוצה: "לשבור את איראן" ולשחרר כאוס. סאליבן הציג כביכול פער אינטרסים: ישראל יכולה לחיות עם איראן מרוסקת; ארצות הברית לא. איראן שבורה תאיים על מצר הורמוז, תקפיץ את מחירי הנפט, תגרום לגלי פליטים ותערער את הכלכלה העולמית. לפי גרסה זו, בהירות הדרך הישראלית גוררת את אמריקה למלחמה המשרתת אינטרסים ישראליים, לא אמריקניים.

כתבה מרכזית בניו יורק טיימס מ־7 באפריל על ישיבת חדר המצב ב־11 בפברואר 2026 חיזקה את הרושם הזה. נתניהו מגיע עם מצגת בטוחה בעצמה להחלפת המשטר, כולל סרטון של מנהיגים פוטנציאליים לעידן שאחרי התיאוקרטיה, וטראמפ מגיב בחיוב: "נשמע לי טוב", נאמר בדיווח. קהילת המודיעין האמריקנית דוחה לאחר מכן חלקים מן התוכנית כ"פארסה". הרמז ברור: נתניהו הניצי לחץ במשך חודשים, בעוד צוות אמריקני מפולג נגרר אחר מנהיג כה מנותק מהמציאות, עד שאינו מסוגל לעכל את המידע שמגישים לו יועציו הממולחים.

מיתוס זה מתעלם מן העובדה המרכזית כי החשבון על העצמתה של איראן בימי תכנית הגרעין כבר הונח על שולחנו של טראמפ. ראשית, איום יתרון־היתר האיראני סיכן בו־זמנית את ישראל ואת ארצות הברית. הטילים האיראניים שכוונו לתל אביב יכלו באותה מידה לפגוע בבסיסים ובנכסים ימיים אמריקניים ברחבי האזור. ערב המלחמה היה האיום מיידי, משותף והולך וגובר. לפיכך, האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית וישראל היו מתואמים: לפגוע באיום האיראני בטרם יהפוך לבלתי ניתן לניהול.

שנית, הנשיא טראמפ מתועד כמי שרואה ברפובליקה האסלאמית איום קטלני כבר מאז תחילת שנות ה־80, זמן רב לפני המצגת של נתניהו בבית הלבן בפברואר 2026. בשלוש מערכות בחירות הצהיר כי ימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני, וחזר על נחישותו לפעול בעניין עשרות רבות של פעמים. בעוד שברק אובמה הביע את הערצתו כלפי אדריכל הטרור האיראני קאסם סולימאני, טראמפ חיסל אותו. האינסטינקטים שלו תאמו את אלה של נתניהו משום ששני המנהיגים זיהו את אותו איום בלתי נסבל הנשקף מן העמדה האנטי־מערבית התוקפנית של איראן, אשר הוחרפה עתה בידי איומי יתרון־היתר והפריצה לגרעין. ארצות הברית ממש לא נגררה למלחמה אלא הובילה את המבצע כשותפה הבכירה במערכה מתואמת, שעליה טראמפ לקח אחריות מלאה וגם קרדיט.

ממשל טראמפ תיאר שוב ושוב את היחסים הצבאיים בין ארצות הברית לישראל כתבנית האידיאלית לבריתות במאה ה־21. אסטרטגיית ההגנה הלאומית של 2026 מגדירה במפורש את ישראל כ"בת ברית למופת", אשר "גם מוכנה וגם מסוגלת להגן על עצמה בסיוע חיוני אך מוגבל מצד ארצות הברית", ואינה מבקשת מארצות הברית להילחם במקומה. ישראל בולטת כמעט כייחודית בין שותפותיה של אמריקה: היא אחת מבעלות הברית הבודדות המסוגלות לנהל באופן עצמאי מערכות צבאיות ממושכות ובעצימות גבוהה, מבלי להזדקק לכוחות קרקע אמריקניים או למעורבות קרבית ישירה. עצמאות זו, המאפשרת לישראל לפעול כמכפיל כוח משמעותי, עומדת בניגוד חד לרבות מבעלות הברית האחרות התלויות בהיקפים נרחבים של נוכחות אמריקנית, לוגיסטיקה ואמצעי סיוע.

מיתוס 6: עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין

הנשיא ביידן הורה לצוותו לסיים את "מלחמות הנצח", אמר סאליבן לסטיוארט, משום ש"סין הייתה מרוצה מאוד לראות את ארצות הברית קשורה במלחמה במזרח התיכון, בעוד היא מסתובבת ברחבי העולם עם יד פתוחה, בניסיון לרכוש השפעה". העימות עם איראן, רמז, מסיט את תשומת לבה של אמריקה מן התחרות האמיתית, שמרכזה אינו במזרח התיכון אלא באוקיינוס השקט.

הטענה נשענת על הנחה פשוטה: שהמזרח התיכון והתחרות עם סין הם זירות נפרדות. הן אינן כאלה.

סין משמשת כעורק החיים הכלכלי המרכזי של איראן באמצעות רכישות עצומות של נפט המצוי תחת סנקציות, וחשוב מכך, כספקית של רכיבים מרכזיים המקיימים את עוצמתה הצבאית של איראן: נתרן פרכלורט לדלק רקטי מוצק, סיבי פחמן ואלקטרוניקה דו־שימושית. תשומות אלו אפשרו לאיראן לבנות מחדש ולהרחיב את ארסנל הטילים המאיים כיום על כוחותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית.

תפקידה של בייג'ינג חורג מעבר לאספקה. חברות סיניות סיפקו צילומי לוויין ונתוני מיקוד ששימשו את החות'ים לתקיפת כלי שיט של ארצות הברית ובעלות בריתה בים האדום. כאשר התקפות אלו שיבשו את הסחר העולמי, ספינות סיניות ורוסיות זכו למעבר בטוח, בעוד ספינות מערביות התמודדו עם טילים, מל"טים וניתובים מחדש יקרים. בייג'ינג לא הייתה צופה מן הצד; היא עודדה במכוון והפיקה רווח מן השיבוש שכוחות אמריקניים נשלחו לבלום.

ההמחשה הברורה ביותר לדינמיקה זו התרחשה בינואר 2024, כאשר סאליבן טס לבנגקוק כדי להיפגש עם שר החוץ הסיני ואנג יי וביקש מבייג'ינג להשתמש ב"מנופה המשמעותי על איראן" כדי לרסן את החות'ים. הבית הלבן הודיע כי "ימתין לראות תוצאות".

התוצאות הגיעו במהירות. לדברי סגן מזכיר המדינה קורט קמפבל, בייג'ינג לא רק שסירבה לבקשה, אלא אף עודדה את החות'ים לתקוף ספינות של מדינות אחרות. כאשר התנועה בים האדום קרסה, ספינות הקשורות לסין הגדילו את פעילותן וזכו ביתרון מסחרי. סאליבן ביקש מסין להפסיק מבצע ששירת את האינטרסים שלה; במקום זאת, היא הגבירה את פעילותה החתרנית.

פרשה זו חושפת את הפגם בלב האג'נדה הפרוגרסיבית, הרואה באיראן ובסין שותפות פוטנציאליות לייצוב המערכת, ולא שחקנים מתואמים המנצלים אותה. בינתיים בונה בייג'ינג מנופי לחץ על שני מצרי הים הקריטיים ביותר באוקיינוס ההודי: מצר באב אל־מנדב, המעוגן בבסיסה בג'יבוטי, ומצר הורמוז, הנשלט בידי שותפתה איראן. בכל תרחיש של עימות סביב טאיוואן הופכים מצרים אלו למכריעים. יפן תלויה בהם לכ־90% מיבוא הנפט שלה, דרום קוריאה לכ־70%, וטאיוואן לכ־60%. שיבושם ישתק את בעלות בריתה של ארצות הברית, בעוד שסין תיוותר מבודדת יחסית מן הפגיעה.

חולשה במזרח התיכון אינה מסייעת לארצות הברית לשמור את כוחה הצבאי לאסיה; היא מעניקה לבייג'ינג מנוף על זרימות האנרגיה ונתיבי השיט המקיימים את הבריתות האסטרטגיות של אמריקה באוקיינוס השקט.

יש להבין את המערכה של טראמפ ונתניהו נגד איראן בהקשר זה. פגיעה בייצור הטילים של איראן, ביכולותיה הימיות וברשת שלוחותיה מפחיתה את הלחץ על כוחות ארצות הברית, מאבטחת נתיבי אנרגיה חיוניים ומונעת מסין כלי א־סימטרי שטיפחה בקפידה.

הטענה כי עימות עם איראן מסיח את הדעת מסין הפוכה מן המציאות. המדיניות שהעדיפה ריסון, פייסנות והתרחקות מישראל חיזקה את איראן, הרחיבה את מנופי הלחץ של סין והפכה את המלחמה הנוכחית לבלתי נמנעת. מה שמוצג כיום כמשמעת אסטרטגית סייע ליצור את התנאים שחייבו שימוש בכוח.

מיתוס 7: טראמפ ונתניהו הם מגלומנים צמאי מלחמה

בנרטיב הפרוגרסיבי, הפתולוגיות האישיות של טראמפ ושל נתניהו גררו את ארצות הברית למלחמה מיותרת ומסוכנת. "האם אתה באמת חושב ש[טראמפ] מאמין… שהוא פיצח את הצופן וכעת הוא בלתי מנוצח?" שואל סטיוארט את סאליבן. "אני נשבע באלוהים, הכרתי אנשים – קוקאין עשה להם את זה. זה אותו דבר. כך מתנהג אדם על קוקאין. אדם על קוקאין אומר לעצמו: אני הטוב ביותר. לא, אי אפשר לעצור אותי". סאליבן משיב ללא היסוס: "לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר. כן".

במקום להודות כי שנים של ניסיון להגיע להסדר עם איראן יצרו יריב חזק ומסוכן יותר, מייחסים הפרוגרסיבים את כישלון הגישה שלהם לאישיותם הבלתי רציונלית של יריביהם. אילו רק היו נותרים בשלטון מנהיגים שקולים ומרוסנים יותר, הם טוענים, היה האיזון העדין עם טהרן נמשך ללא הפרעה.

רדוקציה פסיכולוגית זו התגבשה כעת לכדי כתב אישום רחב יותר. מבקריהם של טראמפ ונתניהו טוענים כי "אין להם אסטרטגיה". כישלונם להשיג הצלחה מוחלטת – החלפת משטר, השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או מחיקה מוחלטת של התשתית הצבאית של איראן – מוכיח כביכול את הטענה.

המציאות מציגה תמונה שונה. המערכה האמריקנית־ישראלית השיגה את יעדיה האסטרטגיים המרכזיים: עצירת התקדמותה של איראן לעבר יכולת נשק גרעיני ופגיעה משמעותית בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, אשר יחד היוו איום קיומי גובר על ישראל ועל האזור. לפני המבצע התקדמה איראן במהירות בשתי התוכניות, כאשר חלק ניכר מתשתיותיה הקריטיות עמד להיקבר עמוק מדי מתחת לאדמה מכדי שניתן יהיה להשמידן בתקיפות יעילות. המערכה האווירית המשותפת הנחיתה מהלומות הרסניות על תעשיית הנשק של איראן וחיסלה מדענים מרכזיים, והחזירה את לוח הזמנים הגרעיני שנים לאחור. במקביל הושמדו חלקים נרחבים מרשת ייצור הטילים החדשה של איראן בטרם זכו להגנה מלאה.

התוצאה לא הייתה השמדה מוחלטת של כל מתקן תת־קרקעי או משגר טילים, אלא שיבוש מכריע של יכולותיה המסוכנות ביותר של איראן. כאשר שקע האבק, נותרה איראן גם מרוסקת מבחינה כלכלית.

תוצאה זו מהווה הצלחה ברורה משום שהפחיתה באופן דרמטי את הסכנה המיידית מבלי לדרוש את אמת המידה הבלתי ניתנת להשגה של "ניצחון מוחלט", שאותה דורשים לעיתים קרובות המבקרים המתעקשים לשלול מיריביהם המושבעים בירושלים ובוושינגטון כל הישג. המבצע הניב גם השפעות משניות חשובות: רשת שלוחותיה של איראן נחלשה באופן ניכר, והמשטר ניצב בפני לחץ פנימי גובר העלול להוביל לקריסתו מבפנים.

בסופו של דבר נכנסו ישראל וארצות הברית לעימות מול איום חמור ומיידי ויצאו ממנו כאשר האיום צומצם בצורה ניכרת ומהימנה. זהו קנה המידה הבסיסי לניצחון במלחמה. מה שהמלעיזים מכנים מגלומניה היה למעשה הכרה מפוכחת בכך שחלון ההזדמנויות לפעולה עומד להיסגר. טראמפ פעל לפני שהחלון הזה נטרק.

מטבע הדברים טהרן מציגה את המערכה ככישלון, בתקווה לגייס אהדה בינלאומית תוך טשטוש חולשותיה העמוקות. היא מצטרפת למוסקבה ולבייג'ינג כדי לסכל את השותפות הצבאית החדשה שיצרו טראמפ ונתניהו. אם תצליח הברית, היא לא רק תפגע באחד מחברי הציר האנטי־אמריקני, אלא גם תאשר את החזון השמרני של בריתות המבוססות על שותפים בעלי יכולת ועצמאות. קביעתה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית לשנת 2026 כי ישראל היא "בת ברית למופת" מצביעה על עתיד שבו ארצות הברית נושאת בפחות מן הנטל הגלובלי. תוצאה זו פוגעת במישרין בתקווה של אויביה של ארה"ב למדינה מוחלשת ומוסחת, הכבולה לסכסוכים אזוריים אינסופיים.

אין זה מפתיע שבייג'ינג, מוסקבה וטהרן מפיצות את נרטיב ה"מגלומנים חסרי האסטרטגיה". מאכזב בהרבה שחלק כה גדול מן האופוזיציה מבית ומבחוץ – חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית, מחנה אנטי־נתניהו בישראל, הניו יורק טיימס וחלקים גדולים מן העיתונות האירופית – מהדהדים אותו כמעט מילה במילה, תוך התעלמות מן העובדה שהמדיניות המועדפת עליהם היא שהובילה למצב שמוצג כהוכחה לכך שכוח אינו יכול להצליח. הנזק הברור שגרמה הפרדיגמה הפרוגרסיבית משמש אפוא כהצדקה לה – מהלך ג'ו־ג'יטסו מושלם.

ההיסטוריה תרשום את ההפך: מי שזיהו את האיום ופעלו בטרם נסגר חלון ההזדמנויות התמודדו עם העולם כפי שהוא והגנו על האינטרס הלאומי. מי שדרשו ריסון עד אשר הריסון חדל להיות אפשרי ביססו את מדיניותם על פנטזיות שסיכנו את כולנו.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין טאבלט, ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.