לא באנו ארצה כדי להקים קהילה מטיפה ומוסרנית שלא מסוגלת להגן על אזרחיה
גולדה מאיר אמרה פעם "אינני רוצה בעם יהודי ליברלי, אנטי-קולוניאלי, אנטי-מיליטירסטי – ומת". היום המשפט הזה נשמע אקטואלי מאי פעם. לא רק בגלל החרפת הוויכוח הציבורי בישראל, אלא מפני שמתחת למילים היפות, למחוות האנושיות ולשפת החמלה האופנתית, שבה ומופיעה תופעה ישנה מאוד בתולדות עמנו: רחמים כלפי האכזרי, המלווים בקשיחות, באדישות ולעתים אף באכזריות כלפי האח.
יש בינינו אנשים טובים, נאורים ורחמנים מאוד. הם תמיד יודעים להסביר מה אסור ליהודי לעשות, מה אסור לחייל ישראלי לעשות, ומה אסור למדינת היהודים לעשות. הם מזדעזעים עד עומק נשמתם לנוכח סבלו של האויב, גם כאשר אותו אויב קם בבוקר כדי לרצוח יהודים, לחטוף יהודים, לשרוף יהודים ולאנוס יהודיות. הם יודעים לסלוח בשם אחרים. הם יודעים להטיף לישראל בשם ערכים אוניברסליים. לעתים נדמה שהם רואים במדינת היהודים לא מסגרת שנועדה להבטיח שלעולם לא נעמוד שוב חסרי מגן מול מבקשי נפשנו, אלא פרויקט מוסרי שנועד להוכיח לעולם את צדקותו.
דווקא משום כך קשה שלא להיזכר בלקחים ישנים. בדרכי ליציאה מברית המועצות לארץ ישראל, אמר לי אדם ליטאי שליווה אותי אל תחנת הרכבת שהיהודים האמיצים לימדו את הליטאים כיצד אפשר להילחם בשלטון הסובייטי בלי נשק ולנצח. הוא לא ידע שאני עולה לישראל דווקא מפני שהגעתי למסקנה הפוכה: אחרי כל מה שעבר על העם היהודי, אסור עוד להשאיר את קיומנו תלוי ברצונם הטוב של אחרים. רציתי לבוא למדינה שלי, שבה אני וילדיי נוכל, כפי שעשו הוריי בתקופת השואה, להחזיק בידינו נשק, להגן על עצמנו, ולהכריע את מי שבא להשמידנו.
אמי הייתה משוררת. שיריה הושרו במחתרת האנטי־נאצית בגטו קובנה ובפי הפרטיזנים היהודים ביערות ליטא. רק בנס פגע קליע בידה ולא גרם למותה. אחרי שהשתחררתי מן המעצר הראשון שלי בעקבות הפעילות למען עליית יהודי ברית המועצות ארצה, היא אמרה לי: "אתה כל כך רוצה להגיע למדינת היהודים, אבל אינך מכיר את היהודים כלל; אתה לא היית בגטו".
רק בישראל, עם השנים, הבנתי את עומקו של המשפט הזה. כי במדינת היהודים לא מצאתי רק תקומה, גבורה, בניין, צבא, חקלאות, מדע וריבונות. מצאתי גם תופעה ישנה, טרגית ומתסכלת: יהודים שממהרים לשפוט את אחיהם בעיני אויביהם; יהודים שמפנימים את טענות הרודפים; יהודים שסבורים כי אם רק יבדלו את עצמם מן העם, יוכיחו שהם מה"טובים" ויזכו בחסדי אומות העולם.
אלא שהעולם האמיתי איננו פועל כך. הרוצחים האנטישמים באושוויץ לא שאלו אם היהודי שלפניהם אורתודוקסי, רפורמי או חילוני. הרוצח בפיטסבורג לא התעניין בוויכוחים הפנימיים של היהודים. בעיני שונאינו, יהודי הוא יהודי. גורלו משותף, גם אם הוא עצמו מדמיין שיוכל להיחלץ ממנו באמצעות עמדה פוליטית "נכונה", מוסרית, מתקדמת או נאורה יותר. אויבינו אינם מתרשמים מתעודות היושר שיהודים מנפיקים לעצמם זה נגד זה. הם רואים בכולנו אותו עם.
כאן טמון השקר הגדול של האנשים הטובים והרַחמנים. הרחמנות שלהם איננה באמת רחמים. לעתים קרובות זוהי צורה של התנערות מאחריות. קל יותר להטיף ליהודי הנלחם על חייו מאשר להישיר מבט אל מי שרוצה ברציחתו. קל יותר להאשים את החייל שהורס קן טרור מאשר את המחבל שיצא ממנו. קל יותר לדרוש ריסון מן הקורבן מאשר צדק מן התוקפן. וכך נבנה עולם מוסרי הפוך: הרוצח זוכה להבנה, ואילו המתגונן נדרש להתנצל.
אין זו תופעה חדשה. עוד בשנת 1988, באחד מן המאמרים הראשונים שלי בשפה העברית, כתבתי על "מוסר העבדים" — על אותה מוסרנות כפולה, שבשם עליונות ערכית מדומיינת אוסרת על היהודים את מה שכל עם אחר היה עושה ללא היסוס כדי להגן על חייו. אז עוד היו מי שסברו שמדובר בהפרזה פולמוסית. היום קשה יותר להכחיש. במשך עשרות שנים קיבלנו שוב ושוב הוכחות לכך שהנטייה לראות את המציאות לא כפי שהיא, אלא כפי שהיינו רוצים שתהיה, איננה נאורות אלא בריחה. זו אינה מוסריות אלא סירוב להכיר בטבעו של האיום. מי שחי כך, סופו לא רק לטעות בניתוח המציאות, אלא גם להפקיר את עמו בשם הדימוי העצמי המוסרי שלו.
כאן מגיעים אל הבעיה העמוקה יותר: הבלבול בין מוסר אוניברסלי לבין אחריות לאומית. ודאי שיש ערך למוסר האוניברסלי; במובנים רבים הוא אף נשען על יסודות שהמסורת היהודית עצמה תרמה לעולם. אך בעולם הממשי, שבו עמים ומדינות נדרשים להגן על חייהם, אין די במוסר מופשט. לצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי — לא במובן של היתר להפקרות, אלא במובן של קדימות האחריות כלפי הקרובים אליך: ילדיך, משפחתך, עמך ואזרחי מדינתך.
אינני אומר זאת רק בדיעבד. כבר בסוף שנות השמונים, בכנס שיזם ישראל הראל כדי לאפשר שיחה רצינית בין אנשי רוח ואינטלקטואלים מן הימין ומשמאל על שאלות היסוד של החברה בישראל, אמרתי דברים דומים מאוד. השתתפו בו דמויות בולטות משני המחנות, ובהן גם הסופר אהרן מגד. טענתי אז כי חיוני לחנך את ילדינו ברוח המוסר היהודי, שתרם תרומה מכרעת לעיצובו של המוסר האוניברסלי; אך באותה מידה חיוני להבהיר להם שאם נדבוק רק במוסר מופשט, מבלי להתחשב במציאות היסטורית שלעתים קרובות נהגה כלפינו באכזריות וללא שמץ רחמים, ואם לא נבין שלצד המוסר האוניברסלי קיים גם מוסר לאומי של אחריות והגנה — דיננו להיות לא נאורים יותר אלא חסרי אונים.
עם ריבוני שאיננו מסוגל להעמיד בראש שיקוליו את חובתו להגן על בניו, אינו מוסרי יותר; הוא פשוט חדל להבין מהי ריבונות. מדינת ישראל לא קמה כדי להיות קהילה מטיפה, אלא כדי להיות בית לאומי מוגן. היא לא הוקמה כדי למצוא חן בעיני כל מי שמוכן לסלוח לרוצחים ובלבד שיוכל להאשים יהודים. היא הוקמה כדי להבטיח שהעם היהודי לא יהיה עוד חומר גלם בידיהם של זרים, של שונאים, או של יהודים המתביישים בו.
יש כאן גם שורש תרבותי עמוק יותר. חלקים מן האליטה היהודית המודרנית, בארץ ובעולם, אימצו לעצמם זהות של שלילה: שלילת הלאומיות היהודית, שלילת המסורת היהודית, ולעתים אף שלילת עצם ההצדקה של מדינת היהודים להתקיים כמדינה יהודית ריבונית ונלחמת. שוב ושוב מופיעה אצלנו אותה תשוקה ישנה למחוק את הייחוד היהודי בשם האוניברסליזם הגואל, כאילו הלקח מכל רדיפותינו הוא שעלינו להיות פחות יהודים, פחות לאומיים, פחות קשורים לארצנו, ופחות נחושים להילחם על קיומנו.
אבל ההיסטוריה של העם היהודי מלמדת בדיוק את ההפך. כאשר ויתרנו על כוח, אחרים השתמשו בו נגדנו. כאשר סמכנו על נאורותם של זרים, קיבלנו גזירות, פוגרומים ומשרפות. כאשר ניסינו לשכנע את העולם שאנו מועילים, נאמנים, מתקדמים ומוסריים – גילינו שוב ושוב שאין בכך כדי להציל יהודי אחד ברגע האמת. לא ההשתלבות הצילה אותנו, לא התחנפות אידיאולוגית, ולא הניסיון להוכיח שאנו "היהודים הטובים". מה ששינה את מצבנו ההיסטורי היה דבר אחד בלבד: שובו של העם היהודי לארצו, הקמת ריבונות יהודית, ויצירת כוח יהודי המסוגל להגן על יהודים.
לכן השאלה האמיתית איננה אם נעים יותר להישמע מוסריים באולפן טלוויזיה או בכנס אקדמי. השאלה האמיתית היא אם אנו מבינים מהי אחריות לאומית. האם אנו מכירים בכך שחמלה שאיננה מבחינה בין קורבן למרצח איננה מוסר אלא קלקול מוסרי. האם אנו מבינים שרחמים כלפי הרוצח, כאשר הם באים על חשבון הרחמים כלפי הקורבן, אינם אנושיות אלא אכזריות במסווה של נאורות.
אנשים טובים ורחמנים תמיד יהיו לנו. תמיד יהיו מי שיזדעזעו יותר מן התגובה היהודית מאשר מן התוקפנות נגד היהודים. תמיד יהיו מי שיחשבו שהבעיה היא לא מי שבא לרצוח, אלא מי שמונע ממנו לרצוח שוב. אבל אחרי כל מה שעבר העם היהודי, מותר ואף חובה לומר בקול ברור: מי שמעדיף את ניקיונו המוסרי המדומיין על פני חובת ההגנה על עמו, איננו מייצג מוסר נעלה יותר. הוא מייצג שכחה היסטורית מסוכנת.
במבחן ההיסטוריה, עמים ששרדו הם עמים שלקחו אחריות על גורלם. גם אנחנו נידרש לכך שוב ושוב. לא כדי להיות אכזריים יותר, אלא כדי להישאר חיים. לא כדי לוותר על המוסר, אלא כדי להשיבו אל יסודו הראשון: חובת הנאמנות לחיי עמך, לילדיך, לעתידך, ולזכותך להתקיים בארצך כעם חופשי וריבוני.
