מהעגלה הריקה לקליפה הריקה: מחשבות על "עמוס ונתן"

"כשאתה מסתכל על הזוג היפה הזה,… אתה בכל זאת שואל את עצמך: באיזה מובן הם יהודים?" תהה נתן אלתרמן כשפגש בניר דוד את יואב צרי, בעלה של אחייניתו, והדהד את קביעתו המפורסמת של החזון איש על "העגלה הריקה".  "האם יש להם איזושהי תודעה היסטורית, או שהם חיים רק את עונות השנה? האם הזריחות על הגלעד והשקיעות על הגלבוע אומרות להם משהו על תולדות העם בארץ הזאת – או שהם פשוט נהנים מהזריחה ומהשקיעה, כמו שאפשר גם באוסטרליה? האם השורשיות הצברית שלהם היא לא, בעת ובעונה אחת, גם סוג של תלישות? תראה את היואב הזה. חזק בבוטניקה, חלש בהיסטוריה. יודע מה זה צרי, לא יודע מי זו צוריה [אמו של יואב מספר שמואל]" (116)

אסף ענברי, מחברם של רבי המכר, "הביתה", "הטנק" ו"הספר האדום", פורש בספר חדש, "נתן ועמוס", את מסכת חייהם של נתן אלתרמן ועמוס עוז. בכתיבה יפה וקולחת, בפרקים קצרים של 3-2 עמודים, צולח הקורא יובל שנים עם שני אנשי הרוח הללו. זהו ספר מומלץ לכל המעוניין להבין את השנים שעיצבו את דמותה של החברה והפוליטיקה בישראל מאז ועד היום, וכך עולה משיחות עם הדור הצעיר, שכבר קרא את הספר בשקיקה.  הספר מתאר כיצד הפכו השניים להיות אנשי רוח משפיעים ומרכזיים במדינה. "וכשנודע על השואה, הוא פנה מעל דפי 'הארץ' … 'בבכות ילדינו בצל גרדומים, את חמת העולם לא שמענו'… השיר הזה הפך את נתן למשורר הלאומי". (19)

אבל הספר חורג הרבה מן הזווית האישית ועוסק הרבה במעורבות הפוליטית של השניים. "דיין הרים גבה אחת (אולי גם את השנייה, המוסתרת)" מתאר אסף ענברי את מסע השתדלנות שניהל נתן אלתרמן במטרה להשיב את בן גוריון לפוליטיקה. "'גם אם הייתי בטוח בזה כמוך, אני לא מעונין להצטרף למפלגה שכל מה שמגדיר אותה זה 'גדוד מגיני בן גוריון'. מה המפלגה הזאת מציעה? יש לה תפיסה מדינית? כלכלית? מה היא תעשה אחרת ממפא"י? נתן חזר אל דוד ובישר לו, במבט מושפל, שלא הצליח לשכנע את דיין. 'הוא אומר שהוא לא יצטרף למפלגה שאין לה מצע'. דוד [בן גוריון] אמר: 'אז נכתוב מצע'". (131)

חילופי דברים אלה בין ענקי רוח ומעש כמו אלתרמן ודיין סביב הקמת מפלגת רפ"י ב־65', מאפשרים למפלגות השמאל והמרכז היום להתלות באילנות גבוהים. אם לבן גוריון מותר להמציא מצע סביב אישיות אז גם להם מותר. אבל, כפי שכותב ענברי, "מפא"י בלי בן גוריון היא קליפה ריקה, הונאת בחירות". (131) וזוהי בתמצית סיפורו של השמאל מאז ועד היום.

חנה סנש כבר תהתה בעניין במכתבה לאחיה גיורא; "לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבנין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי".  וכפי שכתב לובה אליאב, "הקיבוץ היה תמיד מוביל ראשי או בין המובילים הראשיים בשטח הפוליטי והחברתי בארץ… הוא שימש כמגדלור לדורות של נערות ונערים". מהמגדלור נותרו יאיר לפיד ויאיר גולן. אפשר להעריך שלא היתה לענברי כוונה לחשוף את תנועת העבודה לדורותיה כ"קליפה ריקה", או את הקיבוץ שרוממות הסוציאליזם ואחוות עמים בגרונו אך אין בו חמלה על ילד יתום ובודד. "עמוס נקלט בחולדה… נער בן חמש־עשרה בלי אמא ובלי אבא… לא היו לו בגדים. אפילו לא גרביים להחלפה. הוצאות הביגוד וההנעלה של ילד חוץ הן על אחריות הוריו… פעמיים בשנה קיבלו בני הקיבוץ בגדים חדשים… עמוס קיבל בגדים משומשים… ובלילות היה המכבס בעצמו את הגרביים שהיו לו" (57-56).

עסק הביש

אחד מן המוקדים המרכזיים של הספר הוא תפיסה של חוליית ריגול וחבלה ישראלית במצרים ב־1954, "פרשת עסק הביש", כששני גיבורי הספר נמצאים משני עברי המתרס. עוז תמך בפנחס לבון, שכיהן כשר ביטחון כשהתרחשה הפרשה. "כשעמוס הגיע לחופשה מהצבא, עויזר [חולדאי, אביו המאמץ] לקח אותו אל לבון והשאיר אותם לבדם" (79). עוז עצמו תיאר פעם בספרו, "באור התכלת העזה", את הפגישה במלים אלו. "הנקה ועוזר חולדאי… הם שהביאוני בשנת 1960 לפני פנחס [לבון], אולי כדרך שנהגו פעם להביא אברך 'מבטיח' אל הרבי כדי שישמחו זה בזה". אלתרמן, לעומת זאת, "כתב נאום… כתב־אשמה נגד מפא"י, שסילקה מתוכה את בן־גוריון כדי לקבור את פרשת לבון" (141) ובסופו של דבר: "נתן המליך מחדש את דוד. די היה בשיר אחד שלו – השיר שגילה את פעולת הנפל במצרים [עסק הביש בשנות ה־50] כדי להחזיר את בן גוריון משדה בוקר אל הממשלה…" (60).

עמוס עוז עלה עצמו לגדולה על ידי בן גוריון בעקבות מכתב תשובה שכתב ראש הממשלה לסופר הצעיר בנושא שותפות ושוויון. "עמוס הפך לשיחת היום בחולדה. כולם עצרו אותו על המדרכה בדרך לחדר האוכל… בלה מהמזכירות רצה אליו, בפיה הודעה שהתקבלה בטלפון: בן גוריון מחפש אותו".(87)

בהמשך הצטרף עוז לפרופסורים מהאוניברסיטה העברית שהקימו את תנועת "מן היסוד" שבראשה עמד לבון. התנועה דגלה באידיאלים נעלים, כפי שכתב עוז עצמו, שהיה מראשי דובריה. "אין קיום לתנועה הקיבוצית… אם אין לה 'יהרג ובל יעבור' משלה… מערכת ערכית – או שדבקים בה ללא פשרות, או שהיא חדלה להיות ערכית. דרך שלישית – אין". (106) אם מחפשים את שורשי פשיטת הרגל האידאולוגית של מפא"י שנשאה את דגל "הציונות המעשית", הרי שניתן לאתרם בהקמת "מן היסוד". תפיסה אידיאליסטית זו משקפת אף היא את השמאל כיום הדוגל בערכים נעלים נשגבים שמתנפצים על קרקע המציאות. בנוסף, יש בתפיסה זו אסקפיזם המאפיין את סופרי "דור המדינה" שעליהם נמנה עוז, ואשר לגביהם ניתן לצטט את מה שכתב מיכאל קרן בספרו "העט והחרב – לבטיה של האינטליגנציה הישראלית": "העצמאות המדינית היא פסגת הישגיה של כל תנועה לאומית, ועם זאת, לאחר השגת העצמאות, חשים האינטלקטואלים לעיתים מעין אכזבה והתנפצות של אשליות נוכח המציאות המאפיינת  את המדינה החדשה… שכנען אינה בהכרח ארץ זבת חלב ודבש". במילים אחרות, העיסוק באידיאלים הוא בריחה מהמציאות. עוז העדיף לעסוק ולהטיף ל"ציונות החלוצית, הגורדוניסטית, שאינה מונחית על ידי מטרות ופרויקטים, אלא על ידי אמונה. 'אנשי אמונה הם אנשים המציבים לעצמם, ביודעין, חזון שאינו בר-ביצוע…" (106-105) . ב"ציונות המדינית" הזו נושבת רוחו של הרצל שאמר כי "יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנוּ. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך,…"

אבל גם ל"ציונות המעשית" הייתה אידאולוגיה ואחד מנושאי דברה הבולטים היה אלתרמן, שידע לסמן את הבעיה הגדולה שלה, "העגלה הריקה", וזאת כפי שעולה מתיאור הפגישה עם יואב צרי, שנפל בקרב על גבעת התחמושת.

הסכמה רחבה לשעתה

במקום אחר בספר מזכיר ענברי את שירו של אלתרמן "הנערה משדה בוקר", על ברברה פרופר מראשית שנות החמישים. "פעם אחת הוא השפיע על בן גוריון אפילו בלי שניסה. הוא פרסם שיר לזכר בחורה משדה בוקר, רועת הצאן של היישוב, שנרצחה הידי בדואי – בחורה שסימלה, בעיניו, את 'ארץ ישראל שאין לה תקנה כי אם להיות תמיד בסכנה', 'ארץ ישראל התמהונית ואמיצה, ארץ ישראל החלוצה'". (25)

באותה תקופה היו עוד 'חלוצים תמהוניים' כמו ברברה. והיו עוד  מעשי רצח של יהודים אך לא כולם זכו שיכתבו עליהם שיר. כך למשל נשכחו מהתודעה הציבורית שלושת חברי קיבוץ נווה יאיר, שהקימו יוצאי לח"י בנגב המערבי (באיזור בו נערך הטבח ב־7 לאוקטובר 23') שנרצחו בשנים 1949-1950 השנים שבהם היה קיים קיבוץ זה. אחד מאותם בחורים שנרצחו היה דודה של אמי ע"ה יצחק (יוסי) בלאושטיין, אוד מוצל מאושוויץ שעלה ארצה, התגייס ללח"י והיה הקשר של גאולה כהן. במלחמת השחרור לחם בגדוד 89 של משה דיין והיה שותף בין השאר לכיבוש הנגב המערבי, במקום שבו הוקם נוה יאיר.

העובדה שסיפור הקיבוץ ופרשת הירצחם של שלושה מחבריו לא מוכר היא סימפטום למשהו בסיסי שזועק מתוך שורות הספר, והוא: מעמד של צד אחד. בכל התקופה שבה הספר עוסק אין כל התייחסות של גיבוריו או של כל דמות אחרת, בייחוד בן גוריון,  למחנה הלאומי ולרוויזיוניסטים. המשחק הפוליטי באותה תקופה, ועד לבחירות 77', התנהל רק בחלק המגרש של מפא"י. חירות לא הייתה על המגרש. חשוב לזכור עובדה זו כאשר נשמע כל הבכי והנהי סביב הרפורמה המשפטית או כל נושא אחר שממשלת נתניהו מעלה, על "הסכמה רחבה".

לאחר מלחמת ששת הימים

לאחר מלחמת ששת הימים יזמו אלתרמן ועוז שני מהלכים מנוגדים שהשפעתם ניכרת עד היום, אם כי לא באותה מידה. בעוד שאלתרמן ייסד את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", יזם עוז את מה שלימים יקרא "שיח לוחמים". בין שתי יוזמות אלו ניטש עד היום המאבק בין ימין לשמאל וניתן לראות במופעי החמיצות וההחלשה של תקשורת השמאל בארץ המשך והשלכה מ"שיח לוחמים". ההשתפכויות וחיבוטי הנפש של בני הקיבוצים אשר נחשפו מבין דפי "שיח לוחמים" הצליחו "להוציא מההלם" את הארגון האנטי-ציוני "מצפן".

ב"גוש אמונים" ומפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ניתן לראות כהמשך התנועה שייסד אלתרמן.  אלתרמן היה נכס למחנה הלאומי ולמפעל הציוני ופטירתו בגיל צעיר בשנת 70' הייתה אבדה שעד היום המחנה טרם התאושש ממנה. אף שקמו לאלתרמן יורשים כמו משה שמיר ונעמי שמר, הרי שהמגמות ההרסניות של המחנה שאליו השתייך עמוס עוז, "מפיץ רעל אווילי" (249) כפי שהגדירו אלתרמן, השתלטו על השדה התרבותי בישראל. כפי שהתוודה חיים גורי, מחותמי העצומה למען ארץ ישראל השלמה, במכתב לעוז ערב מלחמת יום הכיפורים, "אני בודד ממך".

בספרו "עם לבדד ישכון" תיאר יעקב הרצוג את תכניותיה של מצרים וברית המועצות "להכות בישראל מכה כזאת שרוחה 'ילקה בסחרחורת' ושיווי המשקל המצרי יוחזר בסואץ – אם לא בחצי־האי סיני – וכך יסוגו מחוגי השעון אחורנית". הרצוג ציין שמצרים שאפה לבצע את זממה "לכל המאוחר ב־1970". וּכְמוֹ "חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִמָּה"… רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק", כתב באותה התקופה נתן אלתרמן בצירוף מקרים כמעט נבואי את שירו האחרון "אז אמר השטן", המבטא את הסחרחורת ההיא.

באותן שנים קשות של ההתשה שקד עוז על ספרו "עד מות" שהפך לרב מכר מיד עם צאתו והיה נושא לדיונים בקיבוצים. "עד מוות" הוא סיפור המתאר את תקופת מסעי הצלב במאה ה-11, וקורות היהודים באותה תקופה.  "ביהודי החלו להצליף בצהריים. לפנות-ערב היו צורבים אותו בברזל מואדם. אחר כך השרוהו במי-מלח…" בספר שולבו כמה תדפיסים, חיתוכי עץ פרי יצירתו של האומן יעקב פינס, לצד הסיפור הכתוב. באחת הביקורות על הסיפור הוזכרו התדפיסים ותרומתם ליצירה: "לא נתקלתי בהרבה סיפורים, אשר ציורים… כה מתאימים לאוירה שבהם… התרומה הגדולה ביותר… היא באחרון שבהם … שדה שלג… ומתוכו מבצבצים צלבי-עץ… [ה]משלים את מלוא משמעותה של הליכה 'עד מוות'".

על משמעות התדפיסים בתוך הספר ניתן ללמוד מדבריו של הפילוסוף הצרפתי יהודי אנרי ברגסון. "על אוביקט האמנות להרדים את הכוחות הפעילים, או ביתר דיוק המתקוממים, שבאישיותנו, ולהביאנו על-ידי כך למצב של היענות גמורה שבו נתפוס בבהירות את האידאה המועלה לפנינו ונרחש אהדה להרגשה המובעת. בתהליכי האמנות נמצא… תהליכים המשמשים בדרך כלל ליצירת מצב ההיפנוזה".

לאחר מותו של אלתרמן נותר עמוס עוז לבדו. מצרים תכננה לסחרר את ישראל, אלתרמן ניבא שמוחם של היהודים יכהה, והתוצאה היא שצורבים יהודים בברזל מלובן בשעה שחיל האוויר מורדם. סחרור הרוח של האויב המצרי, בצרוף עיוות המחשבה שאותו ניבא אלתרמן וההיפנוזה שעשה מכשף השבט עמוס עוז לחברה הישראלית, הובילו לנסיגות פיזיות (אוסלו וההתנתקות) ורוחניות, אשר הוליכו את המדינה אל עברי פי תהום, כפי שהתחוור ב־7 לאוקטובר.

למרות ההבדל התהומי בהשקפות ביניהם, נתן ועמוס נפגשו פעם אחת. הפגישה הזו מתוארת בספר אך נשאיר אותה לתיאבון לקוראים.

אסף ענברי, נתן ועמוס, ידיעות ספרים: 2026, 254 עמ'.

הכותב הוא סגן יו"ר "חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וחבר מערכת "האומה". ספרו, "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט", שיצא לאור ב-2022, הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו בנושא השפעת עמוס עוז על החברה הישראלית על קבלת "הסכם אוסלו".