הוראות הפתיחה באש היו מחמירות ממילא, אבל בית המשפט התעקש לשחק לידיים של חמאס
שחיקת הפרימטר בגבול רצועת עזה הייתה אחד הגורמים העיקריים שאפשרו את מתקפת החמאס ב-7.10. כידוע, ערב המתקפה מחבלי חמאס כבר הסתובבו באופן כמעט חופשי בכל המרחב שסמוך לגדר, הטמינו מטענים, חיבלו בתשתיות ופרצו אותה שוב ושוב, במה שהתברר בדיעבד כמהלך של ניסוי ולמידה של מערכות ההגנה בגדר, כולל ביצוע מדידות מדויקות של עובי קורות הפלדה והבטון שלפיהן הכינו את המטענים והאמצעים הייעודיים לפריצת המכשול.
אירוע השיא שמסמל את התקופה הזו היה הריגתו של צלף הימ״מ בראל חדריה שמואלי באוגוסט 2021. מחבל שהתהלך בחופשיות צמוד לחומת המכשול החדיר את אקדחו לתוך חרך הירי של חדריה, באין מפריע. התיעוד מהאירוע מצמרר ומעיד על עומק המחדל. עשרות מחבלים מתרוצצים ללא מפריע לפרק זמן ארוך צמוד לחומה עצמה וללא תגובה אפקטיבית מצד הלוחמים.
הפרימטר הביטחוני, אותו מרחב חיץ מסודר שאמור לאפשר ללוחמים להרחיק את האוכלוסייה ולהדוף התקפות, פשוט לא היה קיים.
כיצד נשחק הפרימטר? מה הוביל אותנו לשם? ומה חלקם של גורמים משפטיים ושופטי בג״צ בתהליך הזה?
כדי להבין בצורה מסודרת את האירועים ומשמעותם, ערכנו בשבועות האחרונים תחקיר מקיף שכלל שיחות עם מפקדים ולוחמים ששירתו בגזרה בתקופה המדוברת, ועיינו בחומר המשפטי ובחומרים נוספים. הממצאים דרמטיים.
נקדים כבר עכשיו. להליכים המשפטיים שהתנהלות בבג״צ הייתה השפעה חשובה על שחיקת הפרימטר בשנים האחרונות, אבל הם לא הגורם היחיד. הוראות הפתיחה באש בגזרה היו מוגבלות ובעייתיות למן הרגע הראשון, ואף יותר לקראת ההיערכות ל״צעדות השיבה״ במרץ 2018. הוראות הפתיחה באש הללו משקפות גם הן, כמובן, את הנחיות הפרקליטות הצבאית.
הוראות הפתיחה באש
הבסיס לכל הדיון הן הוראות הפתיחה באש שהוציא פיקוד דרום בשנת 2016 לגזרת עזה. בהוראות הללו מוגדר הפרימטר הבטחוני, המכונה ״מרחב סכנה מוגברת״ כמרחב של עד 300 מטר מהגדר. אך שימו לב לחידוד חשוב – המרחק הזה הוא טווח המקסימום של הפרימטר, כלומר הטווח שאחריו כבר אין לבצע ירי בשום מצב.
מה קורה בתוך הפרימטר? זהו מרחב שחמושים שנמצאים בתוכו מוגדרים כ״מחבל״ ומותר לירות בהם. חמושים שנמצאים מחוץ לפרימטר אינם בהכרח מופללים לירי, וכדי לירות בהם נדרש גם חשד או מודיעין למעורבות בפעולה מסכנת חיים.
לגבי מי שאינו חמוש כל מה שמותר בפרימטר הוא ״לנקוט פעולות להרחקה״. כלי רכב – החל מטווח 300 מטר מהגדר, והולכי רגל בטווח של 100 מטר בלבד.
ומהן אותן פעולות להרחקה? נוהל מעצר חשוד שמסתיים בירי באוויר למטרת אזהרה בלבד. הוראות הפתיחה באש מדגישות כי ״לאחר ביצוע ירי אזהרה להרחקה – אין לבצע ירי לעבר רגלי האדם במרחב הסכנה המוגברת״. ויותר מזה ״יובהר כי העובדה שהאדם ממשיך לשהות במרחב הרלוונטי כשלעצמה איננה עלה לביצוע ירי״.
זה ה״פרימטר״ המקורי במלא הדרו: מרחב צר מאוד שבתוכו אנשים שאינם חמושים יכולים להסתובב פחות או יותר בחופשיות.
רק כאשר מתחילה התעסקות בגדר הגבול עצמה, הפעלת הכוח נעשית אגרסיבית יותר (״נוהל מעצר חשוד״) ואם אדם חוצה כבר את הגדר יש לפעול ללכוד אותו, וגם אז אסור להפעיל ירי על מנת לפגוע אם אין חשד או מידע על כוונתו לבצע פיגוע.
אתם מבינים כבר כאן שהבסיס לכל תורת ההפעלה בפרימטר היה בעייתי ומוגבל מאוד, ולמעשה לא כלל אכיפה אפקטיבית שלו. בחסות ההבחנה בין אזרחים ״רגילים״ לבין מחבלים, נוצר תחום אפור שמאפשר אפילו חבלה בגדר וחדירה לישראל, כשעל הכוחות נאסר להשתמש בירי על מנת לפגוע.
דבר נוסף שמופיע בהוראות הללו הוא מקרה של הפרת סדר המונית. כאן מדובר בהמונים שאינם חמושים שמתפרעים בסביבת הגדר. במקרה הזה יש אפשרות לבצע ירי תחת הגבלות רבות רק כאשר מדובר ב"הפרת סדר אלימה בשטח עזה או הפרת סדר המאיימת לחצות את המכשול הבטחוני".
גם אז היו דרושים שישה שלבים של הפעלת אמצעים אחרים וירי באוויר, ורק "אם כל האמצעים שהובאו לעיל לא הביאו להסרת האיום הנשקף מהפרת הסדר, ואין דרך פחות פוגענית להסירו, ניתן באישור מח"ט וכמוצא אחרון לבצע ירי מדויק במצב בודד לעבר רגליו (מתחת לברך) של מסית או מפר סדר מרכזי, אם הירי נדרש באופן מידי להסרת הסכנה".
וכל זאת כמובן, "רק לאחר שהפרת הסדר הגיעה למכשול הביטחוני והמפגינים מתחילים בפעולות לפגיעה בו או בניסיונות לחצות את הגבול".
לסיכום, עוד לפני שמדברים על בג"ץ הוראות הפתיחה באש היו מחמירות מאוד, ועל גבול ההפקרות.
אסטרטגיית סינואר
באפריל-מאי 2018 החלו מה שמכונה ״צעדות השיבה״. מדי שבוע ארגן חמאס עשרות אלפי מפגינים בעשרות מוקדים לכל אורך גבול הרצועה, במהלך שנועד לאתגר את תפיסת ההגנה, לחדור מעבר לגדר ולפגוע בלוחמים. הפרעות החלו ביום האדמה (30.3.2018) והגיעו לשיאן ב״יום הנכבה״ (14.5.2018) והעברת שגרירות ארה״ב לירושלים.
הצעדות הללו לא היו שלוות כלל ועיקר. כך מתואר הדבר בפסק דין של בג״צ: ״בחסות הפרות הסדר, הושלכו לעבר כוחות צה"ל מטעני חבלה ורימון, נפתחה כנגד החיילים אש חיה, והושלכו לעבר שטח ישראל מטעני חבלה… חלק מן המשתתפים בהפרות הסדר פעלו במטרה ברורה ונחושה לפרוץ את המכשול הביטחוני בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, לחדור לשטח ישראל ולפגוע בכוחות הביטחון באופן שאף עורר חשש ממשי לשלומם של אזרחים ישראלים המתגוררים בסמוך למכשול הביטחוני״.
הלוחמים בגזרות השונות פעלו בהתאם להנחיות, וירו רק במקרים קיצוניים מאוד, כאשר זוהה איום על הכוחות או פעילות חריגה ומסוכנת. באותם ימים נהרגו כמה עשרות פלסטינים, רובם זוהו כפעילי חמאס מובהקים.
הירי הזה הצליח ״להכיל״ את המהומות, אבל בחסות ההנחיות המחמירות רבים חצו את הגדר, והפרימטר נשחק בעליל. כבר אז תואר המצב בעיתונות כי "שטח הפרימטר לאורך גבול עזה הפך משבוע לשבוע בחודשים האחרונים ליותר המלצה מאשר קו אדום".
על פי מפקדים ולוחמים ששירתו בגזרה בתקופה זו הלקחים המבצעיים היו קשים. הוראות הפתיחה באש שהתאימו אולי למציאות רגועה יחסית של שגרה מתוחה, כשאירועים כאלה התרחשו בהיקפים קטנים ובאופן מקומי, לא היו רלוונטיות למערכה המונית מתוכננת מתואמת ומסונכרנת כמו המערכה הנוכחית של החמאס. אלו לא היו ״הפרות סדר״ שיש לפעול לפיזורן במינימום נפגעים, אלא התקפות טרור מתוכננות ומאורגנות שהשתמשו באזרחים כפעולת הסחה. גורמים שעמם שוחחנו מספרים כי בחסות המהומות התכוון חמאס אף לחטוף חיילים.
לכאורה המסקנה המבצעית מ"צעדות השיבה" הייתה ברורה: במצבים מסוג זה יש להפעיל הוראות אחרות לפתיחה באש, למנוע התקרבות לגדר באופן אפקטיבי יותר ולסכל את אסטרגיית ״צעדות השיבה״ של סינואר.
בפועל, קרה בדיוק להיפך. וכאן נכנס בג״צ.
״לצמצם את היקף הנפגעים״
בעקבות האירועים הוגשו עתירות לבית המשפט על ידי ארגוני שמאל קיצוניים במימון מדינות זרות – יש דין, גישה, המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח. הטענה הבסיסית שלהן הייתה שצה״ל יורה בניגוד לחוק וללא אבחנה וכי יש לבטל את הוראות הפתיחה באש ולאסור על ירי צלפים בגזרה.
בדיון בבית המשפט קרה דבר מעניין, ונתחיל מהסוף: השופטים דחו את העתירה בטענה כי תשובת המדינה ותיאור הוראות הפתיחה באש שהוצגה בפניהם מספקת. הם לא נחשפו להוראות עצמן, אלא להגיון הבסיסי שמנחה אותן, והם הסתפקו בכך. כפי שראינו, ההוראות הללו היו מחמירות ביותר מלכתחילה, ולכן השופטים לא ראו צורך להתערב בהן כשלעצמן.
אבל כאן לא הסתיים העניין. השופטים הדגישו באופן שיטתי ועקבי גם בדיון עצמו וגם בפסק הדין שהמצב בשטח רחוק מלהשביע רצון. על בסיס מספר ההרוגים הגדול יחסית וטענות של פלסטינים על נפגעים בפלג גוף עליון וכדומה, העלו השופטים את החשד כי הוראות הפתיחה באש אינן מקוימות בפועל וכי אין מספיק הקפדה של המפקדים והכוחות בשטח. על אף דחיית העתירה בעניין הוראות הצבא, דאגו השופטים להבהיר כי התוצאה בשטח לא משביעה רצון מבחינתם בכלל.
כך אמר למשל השופט מלצר בדיון: ״לא צריך לחכות אחר כך לתחקור. יש להפנים את הלקחים. יכול להיות שההוראות בסדר אך יכול להיות שבמבחן התוצאה יש זליגה שלא מקיימים את ההוראות״. ושוב בהקשר של ההקפדה בהנחיות לא לירות למעט במצבי קצה: ״הרי יש חיילים… אני מניח שהמפקדים נותנים להם פקודות. הם צריכים להצהיר על כך״.
כפי שנודע לנו, בפרקליטות הצבאית הבינו בדיון היטב את הדרישה של השופטים מהצבא להפיק לקחים ולהטיל מגבלות נוספות על ירי חי, והדרישה הזו שוקפה ליחידות הלוחמות.
הדברים אף כתובים שחור על גבי לבן בפסק הדין. הצבא הודיע כי "מתקיים תהליך סדור לתחקור ולהפקת לקחים מבצעיים ולהטמעתם" ובמסגרת זו "נמסרו לכוחות הביטחון גם הדגשים שונים, אשר נועדו לצמצם עוד יותר, את היקף הנפגעים".
והשופט מלצר הבהיר כי זו בדיוק הציפייה:
״הננו מניחים עם זאת כי ריבוי ההרוגים והפצועים עד הנה, והעובדה שעל פי הנטען על-ידי העותרים, רבים נפגעו בחלקי גוף עליונים, ואחדים גם בגב – יביא להפקת לקחים לגבי האפשרויות לשימוש באמצעים חליפיים לא קטלניים ככל האפשר״.
בשורה התחתונה, השופטים אמנם לא ביטלו את הוראות הפתיחה באש של הצבא, אבל אי אפשר לומר שהם לא התערבו. הם הבהירו היטב באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהצבא צריך לפעול לצמצם את הירי ואת הפגיעה בפלסטינים בגזרה.
״צריך לראות פחות הרוגים״
כך במקום להתאים את ההנחיות לטובת הכוחות הלוחמים להתמודדות עם הסיטואציה החדשה של צעדות השיבה של סינואר, הצבא פעל בדיוק להיפך, בהתאם לציפיות של החמאס: הוא צמצם את הירי, החמיר את הנהלים ופתח במערכת של חקירות, בדיקות ותחקיר על כל הרוג פלסטיני. לדבר הזה היו השלכות קטסטרופליות.
כדי לרצות את דרישת השופטים, החלו בצה"ל לזמן לחקירות מצ״ח לוחמים שירו והרגו פלסטינים, הנחו באופן מחמיר לבצע ירי רק באמצעות צלף, דבר שכלל הגדלה משמעותית של כוחות הצלפים בגזרה. כדי להדק את התיעוד והמעקב אחר הירי בגזרה, הותקנו מצלמות על כוונות הרובים, וכל הליך "דרדור אמצעים" תועד במלואו. לדבר הייתה גם השפעה מצננת על הלוחמים, שלא רצו למצוא את עצמם בחקירות מצ״ח וחששו לירות.
בתקופה הזו הפרימטר נשחק יותר ויותר. הלוחמים הפסיקו לירות על ״מסית מרכזי״ במהלך ההפגנות, והירי המוגבל ממילא צומצם רק למי שכבר חצה את הגדר ונמצא בתוך תחומי המכשול הבטחוני, שכלל באותו זמן לפני הקמת ״שעון חול״ הגבוהה שתי גדרות נמוכות עם מרווח של 20-80 מטר ביניהן.
בשורה התחתונה, המרחב שסמוך לגדר עצמה הופקר לחלוטין. ״ההנחיות היו שלא יורים ונותנים להם להתנפץ על הגדר. רק מי שחודר את הגדר יורים בו״. אומר לי גורם ששימש כמפקד בכיר בגזרה באותה עת.
״ההנחיה הייתה לא לירות. לא להגיע למצב שמסיימים את היום ויש הרוגים בצד השני. הפרימטר היה על המפה אבל לא היה בפועל״. לדבריו, ״הייתה הבנה במערכת שצריך לראות פחות הרוגים באירועים האלה״.
באוקטובר 2018 פורסמה ב'מקור ראשון' כתבה הסוקרת את הפעילות במרחב הגבול בעוטף עזה. ממנה עולה כי לא רק שהפרימטר נשחק כליל, אלא שגם ההגנה באש על קו הגדר כבר ירדה מהפרק.
"אסור לירות במי שחוצה את הגדר", סיפרו חיילים המשרתים בגזרה. "העזתים כבר מכירים את זה ופשוט חוצים. באים לטרקטור, שוברים אותו, שמים איזה מטען ובורחים. הם יודעים שלא יעשו להם כלום".
חיילים נוספים מתארים כי "כמעט בכל יום יש הפרת סדר, ובכל פעם שזה קורה המצב נהיה יותר גרוע, ולמרות זאת, מהפרת סדר אחת לאחרת, יורים פחות ופחות… החוצפה של המפגינים גוברת, והמוכנות שלהם לחדור גוברת, כי הם רואים שהחברים שלהם עושים את זה וחוזרים". גם כאשר מזוהה מחבל חמוש, יש צורך בשורה של אישורים לירי ממפקד הגדוד וממפקדת החטיבה, והאישורים ניתנים במשורה.
גם הירי על חמושים בתוך הפרימטר נשחק. בשלב מסוים הותר אפילו לחמושים להתקרב עד לטווח מאה מטרים מהגדר, בטענה שהם "פעילי ריסון" של חמאס שמונעים מהמפגינים לפגוע בגדר. באוגוסט 2019, פרסמה אוגדת עזה פקודות חדשות הקובעות כי סיווג חמושים באזור הפרימטר ישונה מ"אויב מידי" ל"אויב אפשרי", ואירועים שונים כמו הפרות סדר אלימות, הפרחת בלוני נפץ, ועוד קוטלגו תחת השיח החדש כ"טרור אפור".
התוצאה המצערת כבר ידועה לכל. באוגוסט 2021 נהרג צלף הימ״מ בראל חדריה שמואלי ממחבלים שהגיעו עד לעמדת הירי שלו ממש. הקרבן הראשון של הפקרת הפרימטר. למכשול שלא מגינים עליו באמצעות כוח אפקטיבי המופעל כהלכה, אין שום ערך. ומכאן הדרך למתקפת ה-7.10 כבר נסללה.
בג״צ אינו האחראי היחידי על המחדל הזה, אך המעורבות הסדרתית שלו בסוגיות הפעלת הכוח ובכלל, ובפרט בסוגיית הפרימטר, תרמה רבות להידרדרות שסופה טבח שמחת תורה.
מדוייק, תודה.
חלק משמעותי מהליך איסוף המל"מ על המכשול בגדר, כמו גובה חגורת הבטון, עובי הברזלים של הגדר, צפיפות הגדר ועוד, כל אלה נאספו ותורגמו למטענים ואמצעי פריצה בתהליך שבוצע בחסות "הפרות הסדר" שמערכת המשפט אפשרה במסגרת המגבלות על הפעלת אש בפרימטר שכל ייעודו הוא שטח השמדה לכל מי שנכנס. אני מניח ששאלת מיקוש נ"א אפילו לא עלתה ונפסלה ע"י הפרקליטות הצבאית…
לעניות דעתי, האשם העקרי לשואה שפקדה את העם היהודי בשמיני עצרת 7 באוקטובר היא באשמת הבג"ץ
——————————————————————————-
א) ע"פ הבנתי, הפרימטר החל בק"מ ורק בהמשך ירד לכ- 300מ בתקופה שתוארה במאמר.
ב) כל מכשול לא שווה שום דבר ללא כח המגן עליו. כל מכשול, נועד לעכב את האויב ולקנות זמן. הוראות הפתיחה באש הן חלק מהמכשול. כאשר מנדהו מהצד של האויב לא יודע אם להגיע 250מ או 50מ מהגדר יגרום לירי על מנת להרוג ללא כל התראה הסכוי שיעז קטן מאוד. אם הוראות הפתיחה באש משתנות לפי המפקד בשטח – העמימות היא חלק מהמכשול והמגננה. פרימטר של 300מ או 1ק"מ הן חלק מהמכשול – חלק מהותי.
בשם איזה ערכים לא ברורים הבג"ץ דן בזה? מה אכפת למערכת המשפט הישראלית מה הם עקרונות המגננה של ישראל מול מדינת אויב? האם כאשר תגיע עתירה בנושא הלכאורה מה שאויבינו חושבים שקיים במפעל טקסטיל דימונה – מה הם התנאים להפעלה, מה הדוקטרינה ומה מספר החימושים? האם גם בכזו עתירה הבג"ץ ידון? וגם יוציא צו לרשות המבצעת לדווח?
כן, ברור שהעותרת היא איזו תנועה לשלום עולמי וצדק קוסמי שמקבלת מימון מלוב\קטאר או עוד גוף אנטי ישראלי באירופה. למה הרשות המבצעת חייבת תשובות לעתירות הללו? האם ביהמ"ש בארה"ב, קנדה, גרמניה או צכיה היה בכלל דן בכזו עתירה? איזה עוד ביהמ"ש על הפלנטה היה נותן זכות עמידה לנתיני מדינת אויב דרך עמותת צדק קוסמי ושו"ת?
ג) האויב הבין שהוא יכול להביס את המכשול הישראלי באמצעות רוויה. האויב הבין שהצבא העמיד כח צבאי קטן להגן על המכשול והכח הזה מדולל עוד יותר בחגים. ההחלטה של בג"ץ משולה בעיני לדיון שבו עוד איזו עמותת שקר כלשהי (הממונת בכסף קטארי לצורך הדוגמא) תעתור לבג"ץ כמה טילי חץ 3 הוצבו להגנת שמי המדינה – פשוט כי לאירן קשה לחדור את המערך ובג"ץ דורש מהרשות המבצעת לחשוף את מבנה המגננה מול אירן. אותו הדבר להבנתי בעניין המכשול בעזה. הוראות הפתיחה באש חייבות להיות עממומות ולהשתנות בשטח לפי התנאים המשתנים. באיזו רשות ביהמ"ש דן וחושף את המגננה של ישראל מול מדינת האויב עזה? גם אם לצורך הדוגמא העותר היה אחמד מחאן יונס ולא עו"ד יוסי בשם עמותת שקר כלשהי זה דיון שאסור לו להתקיים. מה הזכויות של נתין מדינת אויב במדיניות הישראלית? ביהמ"ש שכ- 90% מזמנו מוקדש לפירות וירקות למאכל "הנוחבות" או מספר גלילי נייר טואלט או הוראות הפתיחה באש מול לבנון \ סוריה \ עזה או יו"ש – למה בימה"ש בכלל מקדיש לכך זמן? האם מדינת ישראל משקיע מיליארדים על מנת ש- 90% מהזמן יוקדש לטובת אויביה בשירות הבג"ץ בזמן שערעורים פליליים ומסחריים נמשכים שנים ארוכות?
ד) בעקבות אותו דיון בבג"ץ הפרימטר דה פאקטו נמחק. בעשרות נקודות מאות פורעים בכל נקודת פריצה יזמו מטעני חבלה שהוכנו מבעוד מועד על מנת לפרוץ את הגדר. טרקטורים צהובים שברו את המכשול. רגע, איך הטרקטורים הללו הלכאורה אזרחיים הגיעו למכשול – נכון, בג"ץ ביטל את הפרימטר.
בג"ץ גם איפשר לאויב להגיע למכשול, ללמוד על עובי הקורות, להניח מטעני חבלה.
ה) עם 300מ של פרימטר, כל טרקטור שהיה מנסה להתקרב היה מושמד בירי טנק. כל כנופיה של מאות פורעים שהיתה מתקרבת לגדר היתה מותקפת והמערכת היתה מבינה שהיא במלחמה.
ו) לכן, להבנתי, כל וועדת חקירה חייבת להתחיל מהשורש של הכשלון וזה להבנתי מחיקת הפרימטר וחשיפת הוראות פתיחה באש לאויב. הצבא התרגל לראות אלפי לוחמי חמא"ס בלבוש אזרחי (לכאורה "לא מעורבים") במרחק יד מהם. עם הזמן, תחושת הסכנה כהתה. המרחק האפסי הזה איפשר לירות בראשו של צלף ובאותו יום נורא להרוות את קו המגננה כך שההגנה נפרצה.
ז) האשם הוא ממשלות ישראל שהיו חייבות להגיב: ההחלטה בסמכות הממשלה, לא נגיב לעתירה ולא נתייצב לדיון. לא בסמכות ביהמ"ש לדון האם נתיני מדינת אויב כמו עזה יכולים לגשת למכשול או לאו.
ח) להבנתי, הפרקליטות הצבאית דרך הוראות הפתיחה באש וסרוס הצבא עם חקירות מצ"ח לאורך השנים, היועמ"שיה שהתקפלה מול ביהמ"ש בעתירות מסוג זה וכמובן ביהמ"ש חייבים לעמוד לחקירה כיצד דם של 1200 הרוגים ופי כמה מכך פצועים נשפך באותו יום שואתי, חבלי ארץ שלמים נכבשו, ישראל עמדה מול אפשרות להשמדה בגלל אותה עתירה, השופטים לא רק שלא צריכים למנות וועדות חקירה אלא להבנתי צריכים לעמוד מול וועדה שתמנה הכנסת ולהשיב מי שמם לדרוש התייחסות להוראות פתיחה באש כשברור שזה מידע סודי שיעבור לאויב.
סרטון באותו נושא המסביר כיצד בג"ץ כופה החלטות על הממשלה בניגוד לאינטרס הישראלי ומציג זאת כקבלת עמדת המדינה לאחר שחשף אץ המדיניות הישראלית בפני האויב וכפה על המדינה להתקפל.
בסרטון נאמר מפורשות שבארה"ב או אנגליה ומדינות דמוקרטיות נוספות שום ביהמ"ש לא היה מעז לדון בענייני צבא ומדיניות חוץ כמו הטרלול מבית הבג"ץ.
במקרה פורסם היום:
https://www.youtube.com/watch?v=UZbaVW8ulbI
האם ניתוח ללא צורך רפואי, הנו רשלנות רפואית?
תודה על הבאת הדברים. לפעמים, מרוב העצים המשפטיים, באמת לא רואים את היער. קל מאוד ללכת לאיבוד (הכוונה, בדיון ציבורי) בתוך כל סבך ההחלטות, הצווים, הדיונים ולא ממש לנקות את העליון מכל אחרות לחורבן – אלא יותר למסמס את העיקר. להגיע לאותו שלב בדיון, בו הצדדים מרוב עייפות העיסוק בפרטים, כבר לא ממש בטוחים, כמה אשם או לא אשם העליון בתוצאות מעשיו.
הרי כיאה למשפט 2026, זה לא שהחוק אינו מהווה הבסיס המשמעותי ביותר, להחלטות שופטי העליון אלא ובעיקר – כל הרכב יגיע לתוצאה (פס"ד/צווי ביניים/דיונים/מה שזה לא יהיה) הפוכה.
אז אפשר בנקל למצוא החלטות, בעזרתן ניתן בקלות להציג את העליון, כימני יותר מאשר "כהנא חי" ובדרך זו, להכניס כל דיון לסחרור, בו יוצא ששופטי העליון, חילצו את החטופים, כמעט במו ידיהם.
בעיניי שונות זו, היא עדות אילמות לצחוק אשר העליון עושה מהחוק. קיימים מקרים היסטוריים, בהם ברק "פירש" את החוק, בניגוד המוחלט לדברי ההסבר לחוק – אלה כמובן, אינם מהווים מקור משפטי מחייב, אך מהן ניתן ללמוד בצורה מדויקת יותר מאשר מילות החוק בלבד – הרי שפה אנושית אינה מתמטיקה – וכך גם אינם מחייבים, חד משמעית ניתן לדבר על ברק המחליט בניגוד לחוק, באמצעות הטריק הרטורי הניצחי, שהוא תהום הסכנה החמורה ביות, אליה עלולה להדרדר כל רשות שופטת בכל שיטת משטר – "להבין" את מילות החוק, כראות עיניו של השופט, כך הוא "מפרש" אותן ובניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. זו ממש בדיחה – לא, לא כדעתי על שופטי העליון אלא זו הרי ההגדרה ו/או הבסיס של כל בדיחה – דו משמעות של מילה. אבל זהו נושא למאמר אחר.
לפיכך, תודה קודם כל על הבאת רשימה מסודרת אל אירועים (מכל סוג, חלקם צווים, חלקם דיונים, חלקם פס"ד וכך הלאה) המשמעותיים מבחינת **השפעתם על השטח** וכן, על ציר הזמן – כך שניתן לראות את ההקשר של כל דבר, בצורה נאותה. זה לא תמיד קל, במציאות בה אנו פשוט מוצפים באירועים מן הסוג הזה, כך שרשימה מסודרת ועפ"י סדר חשיבות, אינה דבר של מה בכך ועל כך כאמור, תודה.
אך פעמים רבות, יש תחום נשכח יותר מהפרימטר המיידי!
אשר לאף אחד אין ספק בקיומו, אך אני מבין (א) את העיסוק בפרימטר המיידי, זה הנראה לעין וזה שהיה מרכזי בטבח שבעה באוקטובר וכן, (ב) הפרימטר השני, שאני כפי שאתם כבר מבינים, עומד להזכיר ואת האירועים הסובבים אותו – התרחשו הרבה הרבה יותר לפני (כפי שכבר תיראו), לפני הפרימטר ה"קודם".
מה שאני מדבר עליו – זהו כמובן, ירי תלול מסלול מרצועת עזה. זירה נשכחת לרוב וכזו (וזו בין הנקודות החשובות בתגובתי, אבל תוכלו להסיק זאת גם לבד בהמשך, בלי "הוראות" מפורשות ממני) בה הדברים המובאים במאמר זה, התרחשו לגביו – הרבה הרבה קודם על ציר הזמן.
לכן ניתן לראות בו (א) באמת את הדוגמא הקדומה יותר, למעשי העליון וכן (ב), גם על פרק יחסית נשכח זה, צריכה לדעתי הפרטית החונטה בגלימות, לתת את הדין (תרתי משמע).
אז כפי שאתם בוודאי מבינים, (או נזכרים כנראה), מדינת ישראל הפסיקה בהדרגה (משל הצפרדע) את פעולותיה האקטיביות כלפי מבצעי ירי תלול מסלול, הרבה לפני שהפרימטר הפיזי, הגיע לתשומת לב הציבורית שמגיע לו.
הפרימטר הפיזי, הוא בעצם (אם תחשבו על זה), באמת הקו האחרון (תרתי משמע) (א) בשחיקת יכולתה של מדינת ישראל, להגן על אזרחיה וכן (ב), רק הדוגמא האחרונה – דהיינו, יש עוד (קודמות) – בלוחמה המשפטית (lawfare בלעז), אשר מנהלות כמה עמותות "אזרחיות" והעליון, מצטרף אליה בשמחה וברצון (היסוד הנפשי/הכוונה, אם תרצו, בדין הפלילי), כנגד אזרחי ישראל.
אז קודם כל, כפי שאתם וודאי זוכרים, הרוצחים מרצועת עזה, אינם בוחלים לא רק ברקטות בלבד – אלא זהו הזמן להזכיר, גם את טרור בלוני התבערה והפצ"מרים. אנו נדבר על כל אלה. הם לא משגרים את עצמם.
אז קודם כל, אבהיר את הסוגיה המרכזית ביותר בדיון שלנו (אפרופו פרימטר) אודות ירי תלול מסלול – ברובו עד כל כולו (בוודאי שניתן למצוא איזה רוצח עזתי יוצא מהכלל) של ירי זה, נעשה מעבר לאופק!
דהיינו, אם נשתמש במושג "פרימטר" גם כאן, אזי מצוי פרימטר זה – עמוק עמוק בתוך רצועת עזה!
ולפיכך, בדרך לא מפתיעה, הפך פרימטר זה, למסוכה הראשונה דווקא (אם זכרוני לא מטעני, מוזמנים להוסיף) בלוחמה המשפטית כנגד יכולתה של מדינת ישראל, להגן על אזרחיה.
הרי, לא רק היינו רחוקים שנות דור (עוד מעט תראו) כמה, מטבח שבעה באוקטובר אלא זו בפשטות המטרה, אותה הרבה יותר קל לתקוף. לא רק כיוון שהפרימטר הפיזי (זה המושג שנשתמש בו להלן), הנו קו הגבול של המדינה וכל מדינה רשאית לעשות כל פעולת הגנה על גבולה הפיזי אלא מפני שכפי שאתם וודאי זוכרים (הפתעה גדולה לא צפויה כאן …), מיקמו הרוצחים והאנסים של דאעש עזה את המשגרים – באיזורים צפופי אוכלוסין, בתי ספר ובתי חולים.
וכאן, זהו דווקא המקום הראשון, בו נעלה להתפקה על החונטה בגלימות, אשר השתלטה על ביהמ"ש העליון (הוא אינו שלה, לא רשום על שם עמית בטאבו ובוודאי שאינו חסין מביקורת, בתירוץ העלוב – זה לא אני זה החוק).
נעשה זאת באמצעות הסרטון המבריק, המסתובב במרשתת וכותרתו "הסרטון שמערכת המשפט לא רוצה שתראו" (מאת המילואימניקים-דור הניצחון). הסרטון זמין כאן: https://www.youtube.com/shorts/v3lfq1MNBo0
אני אישית, לא לגמרי חולק את הדעה שזהו סרטון, שמישהו רוצה שלא אראה (אני מודע לצורה, בו מוענקים לרוב, שימות לסרטונים במרשתת) – מה שעקרוני מאוד לצרכינו, זו ההבדלה הנעשית בסרטון בין המשפט ההומניטרי הבינלאומי, העוסק/קובע את נורמות הלחימה בין מדינות לבין מעשי הרוצחים והאנסים של דאעש עזה – אשר פועלים (כמה מפתיע) לא פשוט "בניגוד גמור" לחוקים אלה, אלא (וזה מה שהכי רלוונטי לעניינו), תוף **ניצול** מוחלט של כללי אלה.
עכשיו תגידו, אחמד – באמת רשמת את כל זה, במטרה לספר לנו שהרוצחים והאנסים של דאעש עזה, מפרים את החוק הבינלאומי (לא משנה איזה קודקס שלו)? את זה כולם יודעים כאן, מגיל כמעט 0 ולא צריך לרשום את כל זה, ע"מ להראות את זה. אז כמובן שהדבר החשוב, אינו זה – מה שאני רוצה שתזכרו מתוך דבריה של חיות, זה שהיא מודעת לניצול זה! (מצבים מורכבים, זה השם שהיא מעניקה לניצול זה, "מבלי לקרוא לילד בשמו", היא קופצת ישר לסיכום כי "מצבים אלה, אינם נופלים לאף אחת מהפרדיגמות בחוק). אנחנו נזדקק לתובה הזו מאוחר יותר.
אז, ככל שהדבר נוגע להתמודדות עם ירי תלול מסלול, אשר היה באופן לא מפתיע – אחד משיטות הטרור הראשונות לאחר השתלטות הרוצחים והאנסים של דאעש עזה על הרצועה, ניסתה מדינת ישראל מספר דרכי התמודדות.
אחת מדרכים אלה, היית ירי ארטלרי, כנגד משגרים/מקורות הירי. אני מוצא הגיון רב, לכל הפחות בזהות שיטת הפעולה – ירי ארטילרי (ירי רקטי הנו מזה שנים רבות, ירי ארטילרי) כנגד מקורות ירי ארטילרי.
וכיוון הרוצחים והאנסים של דאעש עזה, הם בוודאות הצד התוקפן במציאות זו והירי שלהם מכוון כנגד אוכלוסיה אזרחית – אין כאן דילמה משפטית, בדבר חוקיות פעולות ההגנה והפגיעה ביורים.
אך כפי שאתם כבר יכולים לנחש, חסרונו של ירי ארטילרי לעבר מקורות ירי, אשר גם **כבר שיגרו** את התקפתם (כפי שאתם מבינים, גם היבט הזמן הולך לשיחק כאן תפקיד חשוב), הנו כמובן, הפיזור הרב שיש לנשק זה וגם אם/כאשר מבוצע בתגובה, ניתן לכל הפחות להעלות את הספק – כי סיכוייו לפגוע ביורים עצמם – נמוכים. (לשם השלמות, יש לציין שעמדת המדינה בשנים ההן, היית כי פגיעתה מכוונת למשגרים עצמם ע"מ למנוע ירי חוזר, אבל אנו קופצים טיפה קדימה).
אז, כפי שאתם מבינים, היה זה ע"ב נימוקים דומים מאוד לדבריי הפסקה האחרונה – האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותת רופאים לזכויות אדם, בצלם ועוד כמה, תקפו מדיניות ישראלית זו בבהימ"ש העליון, בשנת 2006 ! (חשבו כמה עבר מאז)
את פסק הדין המלא (בג”ץ 3261/06), תוכלו לקרוא כאן (10 עמודים) ואני הולך להתבסס רבות בהמשך תגובתי, עם פסיקה זו:
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/06/610/032/n06&fileName=06032610_n06.txt&type=4
עכשיו, איני חולק על כך, שירי ארטילרי אינו מדויק ובהחלט יתכנו, וגם קרו (אנו עוד רגע נגע באחד עם הד תקשורתי עצום) מרים מצערים של פגיעה באזרחים. אך מצד שני, וזו אחת הדילמות המרכזיות במשפט ההומניטרי: האם חיי האזרחים במדינה המתגוננת, שווים פחות מאזרחי הצד התוקפן.
אתם רואים, במציאות של לחימה מודרנית, עם כל הצער על האובדן, לא ניתן פשוט לנרמל את הפגיעה בצד המותקף, רק מפני הנימוק שההתקפה מבוצעת מתוך מרכז אוכלוסין. במשקל הנורא, בין חיי האזרחים שלך לבין אזרחי התוקף – חובת הגנה על אזרחי מדינתך, מנצחת!
הרי לא יעלה על הדעת, שלחימה מתוך מרכזי אוכלוסין, תעניק חסינות לכל התקפה.
החיים מאלצים אותו לפעמים, לקבל החלטות נוראות. קל מאוד להיות רחמן על חשבון אחרים שנהרגים וגופם/ן נקטע. איך אין לדעתי מוסר, בבריחה מהחלטות קשות ואלה לרוב, גם ישיגו אותך.
אז סיפורינו מתחיל בתאריך 16.4.2006, בו מוגשת העתירה לעיל.על העתידה מספר פסק הדין:
" … במסגרתה התבקש בית המשפט לקבוע דיון דחוף. ביסוד העתירה עמדו ידיעות שונות שהתקבלו אצל העותרים,על בסיסן נטען כי התקבלה בצה"ל החלטה להקטין את טווח הביטחון בירי פגזים לרצועת עזה מ-300 מטרים מאזרחים, בתי אזרחים ואובייקטים אזרחיים אחרים לטווח של 100 מטרים מהם …"
עכשיו, אתם יכולים להגיד: נו אז מה שהגישו? ביקשו דיון דחוף וכל זה. עתירה ניתן לדחות על הסף, אם אין עילה משפטית עליה מתבססים העורתים (תזכרו את זה!) ו/או הנושא לא שפיט ו/או סיבות נוספות. עתירה ובקשות, ניתן להגיש כעוות נפשך (לאחר תשלום האגרה).
אז כפי שאתם וודאי משערים, לא רק שעתירה זו לא נדחתה אלא גרוניס ביקש כבר ב-16.4.2006 את החלטת המדינה תוך שבוע (!) ולאחר ארבעה ימי אורכה נוספים, הוגשה תגובתה המקדמית של המדינה לעתירה.
מן הסתם, המדינה ביקשה לדחות את העתירה על הסף. היו בתשובה גם נימוקים לגוף הטענות אך דחיה על הסף, קודמת כמובן (מעצם העובדה שהתשובה כללה גם תשובה לגוף הטענות, הסקה לוגית אלמנטרית מובילה למסקנה, שהמדינה שיערה בדרגה גבוהה של בטחון, שהעתירה לא תדחה).
כדברי פסק הדין:
"4. העתירה הועברה בדחיפות לדיון בפני הרכב שנקבע ליום 4.5.2006, כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה,בפני הנשיא א' ברק, השופטת מ' נאור והשופט א' רובינשטיין …"
בדיון עצמו, לא עלה דברים חדשים ולמעשה הצדדים, חזרו על עיקרי דבריהם. היו עוד מספר פעולות בתיק אך נקפוץ מיד אל: " … ביום 9.11.2006 הוגשה מטעם העותרים בקשה דחופה נוספת למתן החלטה, במסגרתה עדכנו אודות אירוע שהתרחש ביום 8.11.2006". מדובר על אירוע מצער גם לדעתי האישית בשכונת מגורים בבית חנון, אשר בעקבותיו נהרגו ונפצעו אזרחים רבים (למיטב זכרוני, זהו האירוע: https://news.walla.co.il/item/1240600)
איני חולק על צערם של האזרחים ברצ"ע. אני חולק על כמות גדולה יותר של אזרחי ישראל, אשר נהרגו/נפגעו בגלל ניצולו של אירוע זה.
איני מתיימר לדעת את "התשובה האולטימטיבית", כיצד יש להתמודד עם ירי תלול מסלול אך אני יודע שיש בחיים החלטות קשות והרצון (אשר חלקו הוא לדעתי הפרטית, כלפי חוץ בלבד אצל חלק מהעותרים, אשר מנצלים באופן ציני את אזרחי רצ"ע) לקבל כותרת מלטפת אגו "תראו כמה אני מוסרי וטוב לב" (גם ללא רצון לכותרת) – מוביל לרצח ישראלים. ככה, יבש וקר. החיים האמיתיים, אינם איזה סרט, בסופו john wick מנצח את הרעים. זה ההחלטות הקשות.
נקפוץ מיד אל ההכרעה בפס"ד: "10. בשים לב לשינוי הנסיבות שהתרחש מאז הוגשה העתירה, באנו לכלל מסקנה כי דינה להדחות …"
קודם כל, על איזה שינוי נסיבות מדובר? מדובר על החלטה צבאית ומדינית, לעצור את הירי הארטילרי. לשם ההגינות, אציין שההחלטה התקבלה לאחר האירוע הטראגי בבית חאנון ואני לא אטען שרק הדיון בעליון הוביל לזאת. מה שאני כן אטען, זה:
(בהמשכו של הסעיף הקודם!) " … מלכתחילה סברנו כי גדרי התערבותו של בית משפט זה בעתירה הינם מצומצמים ביותר. המדובר בעתירה בעלת זיקות ישירות להיבטים מבצעיים-מקצועיים מובהקים בתכנון פעילות ההגנה והלחימה של צה"ל מפני רקטות הקסאם המשוגרות לשטחי ישראל במטרה לפגוע בתושביה, שכן התבקש במסגרתה סעד המורה לצה"ל להימנע מלפעול בדרך מבצעית מסוימת תוך העדפת אחרת. דרישה זו יוצרת קושי שכן היא מערבת בתוכה היבטים מבצעיים צבאיים מובהקים,אשר כידוע המומחיות בכגון דא נתונה לרשויות הצבא האמונות על כך, ולכן יטה בית המשפט למשוך ידיו מלהתערב בהם …"
עכשיו, אתם יכולים להגיד: אחמד, העתירה נדחתה, צה"ל והדרג המדיני קיבלו החלטה בגלל שיקולים שלהם ובשורה התחתונה, בית המשפט כותב שחור על גבי לבן, שאלה לא נושאים שהוא חושב שהם בתחום שיפוטו – האם זו לא התוצאה הרצויה לדעתי??? חוץ אולי מדיון עצמו, שגם ככה נראה, שהשפעתו זניחה!
אולי לא התוצאה המושלמת/הנקיה ביותר שתיתכן, אבל האם אני יכול לבסס/להראות דווקא על פסק דין זה, את מעורבתו של ביהמ"ש העליון, בנושאים לא לו?!!!
הרי ציטטתי במו ידיי: "… מלכתחילה סברנו כי גדרי התערבותו של בית משפט זה בעתירה הינם מצומצמים ביותר". מה עוד?
לכאורה, "הקייס" שלי במקרה של פס"ד זה, יחסית חלש ביותר, לא?
אז אני אני אשאל אתכם, תגידו – האם לדעתכם, כל מה מה שקראתם בדבריי וקראו בבקשה את פס"ד (למעט כל מיני עמודים של חתימות, זה באמת רק כמה עמודים), באמת נכנס לדעתכם להגדרה "גדרי התערבותו של בית משפט זה בעתירה הינם מצומצמים ביותר"?!!! אתם בטוחים???
דיונים, צווים, הלוך ושב של החלטות ותשובות, דיונים פנימיים של כל אחד מהצדדים לצורך ניהול ההליך – באיזו מציאות בדיוק, זו חוסר התערבות?
כי מרוב העצים של הירי הארטילרי, אני לא בטוח שהיה ניתן להבחין בקלות, שכוונתי היעקרית, היא בכלל ליער – ההתערבות או במקרה זה, כנראה אי התערבות (לפחות עפ"י פסק הדין) של החונטה בעליון בהחלטות המדינה וכוחות הביטחון!
תגידו, כאשר אתם לדוגמא, לא רוצים להתערב במה ששכנכם עושה – אתם נכנסים לדירתו, מסתובבים שם, שואלים שאלות, מבקשים מהשכן כל מיני דברים ולאחר שאתם יוצאים מדירתו, אם לדעתכם לא גרמתם לשום שינוי – אתם מגדירים שלא התערבתם במה ששכנכם עושה? או אם כוונתכם היא לא להתערב במה ששכנכם עושה, אתם פשוט לא נכנסים לדירתו?
כיצד לדעתכם, נראית חוסר התערבות?
ולסיכום, אתם יכולים להגיד: אחמד, הדוגמא אינה תואמת 1-ל-1 את הסיטואציה אותה אני מנסה להמשיל. במקרה של השכן, אין ספק שזו התערבות, אבל במקרה של בית המשפט – אין זה אוטומטית ברור שפסול, שהרשות השופטת תשאל שאלות, תקבל הבהרות, יהיו אפילו אולי איזה דיון 1 או 2 ובסוף, תרד מהעניין. הרי אני לא מנסה לטעון (הרי לא כתבתי זאת, אף די להיפך) שהתנהלות המדינה שונתה בעקבות ההליך – אז נכון שבמובן המילולי הפשטני, זה לא 0% התערבות אבל מעשית … תסיקו לבד.
אם נניח שבית המשפט, באמת יודע (באיזו מדינה דמיונית, לא בישראל, אבל תניחו לרגע) מה שפיט, מה לא שפיט, איזה נושאים הן באחריות הרשויות האחרות בלבד וגבולות הגזרה שלו, הם במקרים חריגים כמו שוחד (אמיתי, לדוגמא כספי, לא כזה מדומיין בו גופי תקשורת גדולים סוחטים נבחרי ציבור, "תמורת" דיווח אובייקטיבי ונייטרלי אודותיהם) – אין בעיה עם הבדיקה.
גם כאשר מניחים שביהמ"ש העליון הישראלי, כלל לא מודע לגבולות אלה (בפסקה הקודמת, לעיל), המקרה הזה, מהווה לכאורה – בדיקה מינורית ביותר ואיתה לכאורה, אין בעיה (דה פקטו, עפ"י התוצאה), נכון?
וזו הנקודה גבורתיי ורבותיי, בה אנו חוזרים לשאלה איתה פתחתי את תגובתי – האם ניתוח ללא צורך רפואי, הנו רשלנות רפואית?
אולי עד נקודת זמן זו, בכלל לא הבנתם למה שאלתי זאת בתחילת דבריי. הרי אנחנו לא עוסקים כלל לא ברשלנות רפואית ולא בניתוחים. אפשר אולי היה להבין אינטואיטיבית, מה כוונתי תוך כדי תגובתי אך הגיע העת שאעלה זאת על הכתב.
כפי שכבר בוודאי הבנתם, רציתי לא רק לצרף למאמר זה, את פרימטר הירי תלול מסלול. זה היה כ"כ מזמן (העתירה מ-2006!), שרובנו כבר שכחנו ובמרוצת השנים, תגובה אקטיבית לירי תלול מסלול – פשוט נעלמה (רואים הקבלה כלשהי למקרה בראל חדריה שמואלי ז"ל?). למעט סיכולי היורים עצמם, עליהם אני לא מדבר, הגם שמדובר במישור אחר לחלוטין (מודיעיני ומבצעי) – ניטלה מאזרחי ישראל, הגנה אקטיבית מפני ירי תלול מסלול. בשם … בשם מה, תחילטו אתם!
אז הדימיון, אותו אני מבקש לומר, עתה כאשר כל הקלפים על השולחן, הוא שאני מדמה הליך משפטי, בוודאי בביה"ש העליון – לניתוח!
שני המקצועות – רפואה ומשפטים, אלה מקצועות חופשיים, אשר קיים ביניהם דמיון רב מאוד. לא בחומר הנלמד אלא ובעיקר – בהשפעתן על חיי האדם.
ועכשיו, אני מניח שאתם כבר רואים את כוונתי. אך אני אעלה אותה על הכתב, ע"מ שהיה ברור לחלוטין הקשר שאני מבקש לקיים עם המאמר ומה בדיוק וכיצד, אני מבקש להדגיש בו – ניתוח שלא לצורך, גם ללא שום ידע מעולמות המשפט, ברור מאליו מהווה רשלנות רפואית.
המשפט – התחלנו את הניתוח אבל ראינו שלא היה צורך אז סגרנו הכל חזרה (כבר לגבי זה), נשמע מט*מטם בדיוק כיוון שההתערבות, היא סכנה בפני עצמה!
גם ללא תפירה, כל פרוצדורה רפואית היא סכנה בפני עצמה. גם כאשר לא נגרם נזק (ברגע זה). בכל מקרה בו לא מדובר על הפנייה שגויה אלא נעשו פעולות ממשיות – זה אבסורדי לדבר על: זו לא התערבות ו/או לא היה שינוי.
ברור לכולנו כשמש, שבמקרה כזה, יפסוק כל שופט (גם אלה של קים ג'ונג און) רשלנות.
אז אם אתם מסכימים איתי שדין הליך משפטי כדין ניתוח (דהיינו, יש יותר דברים דומים מאשר שונים, קרי, המשל עובד) – אז גם הליך משפטי, שלא לצורך, דינו רשלנות. אתם יכולים לבחור בין מה שאני כתבתי או מה שמובא במאמר. זו התוספת/ההבהרה, שביקשתי להוסיף בתגובתי.
והגיע העת, להחיל דין זהה, גם על שופטים. לכל הפחות, מוסרית וציבורית.
אין על עקיבא ביגמן
תודה עקיבא ביגמן היקר