לנפץ את המיתוס: החברה בישראל אינה אלימה

הרצח הנורא של הבחור הצעיר ימנו בנימין זלקה בסניף הפיצה בו עבד בפתח תקווה בערב יום העצמאות, זעזע ובצדק את המדינה כולה. אבל אל לנו להכפיש את מדינת ישראל בעקבות הרצח שלא בצדק ולציירה כחברה אלימה. כיוון שזו לא אמת. ולמרות זאת, זה בדיוק מה שעשתה התקשורת.

העיתונאי שי גולדן, למשל, כתב בעמוד הראשון של מוסף 'ישראל השבוע' ב'ישראל היום', קטע שכל כולו השמצה חסרת שחר.

לפי גולדן,

"האלימות חותכת באלכסון את כל הקהילות והקבוצות בישראל. היא נוכחת בכל הרחובות והכבישים והשכונות, וקורבנותיה ופוגעיה מגיעים מכל מקום… פחד אלוהים כאן להסתובב ברחובות באופן כללי. על מקום חניה הורגים פה אנשים. לא חשוב מאיזו עדה. אלה לא ערסים – זו ישראל. אלה אנחנו. והאלימות היא קו משמעותי מאוד בציור תמונת פנינו."

האמנם זהו קלסתר פניה של ישראל?

התשובה חד משמעית. לא ולא.

כאשר באים לבחון את האלימות בהקשר של הרצח הנורא בפתח תקווה, הנתון הנחשב לרלוונטי והאמין ביותר, הוא מספר מקרי הרצח לכל 100 אלף נפש. הבה נבחן את המצב בישראל מבחינה זו לעומת העולם.

הממוצע העולמי של מקרי הרצח עומד על 5.8 מקרים לכל 100 אלף נפש.

הממוצע במדינות המפותחות עומד על 5 מקרים לכל 100 אלף נפש (לפי הנתון העדכני ביותר שמצאתי).

לו היו דבריו של גולדן נכונים, היתה אמורה ישראל להציג מספרים גבוהים מממוצעים אלה. אבל בישראל מתרחשים 3.61 מקרי רצח בלבד לכל 100 אלף נפש. כלומר בישראל נרצחים הרבה פחות אנשים מבשאר בשאר העולם, ואף הרבה פחות מאשר במדינות המפותחות.

ועכשיו לפיל שבחדר: לפי גולדן, "האלימות חותכת את כל הקהילות והקבוצות בישראל". זו כבר הכפשה ממש מתועבת של החברה הישראלית, כיוון שפילוח פנימי של מקרי הרצח מעלה צמד נתונים חריג ביותר.

לפי הנתונים האחרונים שנמדדו שיעור מקרי הרצח בקרב הערבים בישראל עומד על 4.9 מקרים לכל 100 אלף נפש, מעט פחות מהממוצע במדינות המפותחות. לעומת זאת, שיעור מקרי הרצח בקרב היהודים בישראל עומד על 0.67 מקרים לכל 100 אלף נפש בלבד. כלומר יחס של 1:13 בין מקרי רצח בחברה הערבית למקרי הרצח בחברה היהודית.

ובלשונו של דו"ח של מרכז טאוב (בתרגום לעברית):

שיעור מקרי הרצח בחברה היהודית בישראל הוא בין הנמוכים ביותר במדינות המפותחות, בעוד שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל הוא באזור הממוצע במדינות המפותחות. ובכל מקרה, שקלול כלל המקרים עדיין מציב את ישראל הרבה מתחת לממוצע במדינות המפותחות, ובוודאי הרבה מתחת לממוצע בכלל העולם.

גולדן לא מסתפק בטענה על הרצח, ואף מוסיף קביעה לפיה "פחד אלוהים להסתובב כאן ברחובות". זו טענה מעניינת כי גם אותה ניתן לבדוק בצורה מדויקת. "מדד הביטחון האישי" של ארגון המדינות המפותחות (OECD) בוחן את "תחושת הביטחון להסתובב לבד בלילה" וממנו עולה שבישראל 80% מהאזרחים מדווחים שהם חשים ביטחון להסתובב לבד בלילה. וזאת לעומת הממוצע במדינות המפותחות, העומד על 74% בלבד, ובכלל העולם כמובן שעוד פחות.

זהו נתון הגיוני, בהינתן שישראל מציגה נתונים נמוכים יחסית בהשוואה למדינות המפותחות, גם בתחומי פשיעה מינית, גניבות ופריצות לבתים.

איך מכל זה הגיע גולדן למסקנה שישראל היא חברה אלימה בכלל חתכי החברה, ש"פחד אלוהים כאן להסתובב ברחובות באופן כללי", וכן ש"זו ישראל. אלה אנחנו. והאלימות היא קו משמעותי מאוד בציור תמונת פנינו"?

זהו הרפלקס המותנה של עיתונות המיינסטרים הישראלית, להשמיץ את ישראל בכל מצב. את החברה הישראלית, את הממשלה הישראלית, את המשטרה שלה, הצבא והשב"כ.

אם כבר, מה שלמדנו מהרצח הוא בדיוק ההיפך מהטענה הכוזבת של גולדן. הפקקים סביב אוהל ניחום האבלים שאליו סר המון בית ישראל מכל הארץ כדי לעמוד בסבלנות בתור להיכנס לאוהל ולנחם את המשפחה, ההתגייסות הציבורית המיידית לעזור למשפחת הנרצח, גם מצד הציבור שתרם סכום משמעותי וגם מטעם זכייני פיצה האט בישראל שהתחייבו להמשיך להעביר למשפחתו את משכורתו עד קץ הימים, וכמובן הזעזוע הציבורי מהרצח הנורא, מראים שהחברה הישראלית היא בדיוק ההיפך מהחברה שתיאר גולדן. חברה בריאה, ערכית וסולידרית, המזדעזעת מאלימות ודוחה אותה בכל תוקף. תהום בינה לבין העיתונאים שמסקרים אותה.

הצגתי לשי גולדן את הנתונים ושאלתי אותו למה הזדרז להשמיץ את החברה הישראלית על לא עוול בכפה. וזו הייתה תשובתו:

"אתה רואה אלימות כנתון סטטיסטי ואני רואה אותה כעניין של תחושה. לאנשים אין ביטחון ללכת ברחוב ועל זה המאמר"

לא מזמן הייתה לגולדן פוזיציה עיתונאית אחרת. פוזיציה של אהבת ישראל, שבמסגרתה גם הודיע שקיבל על עצמו להסתכל על עם ישראל בעין טובה. עבר לו. מעניין מה היה חושב שי גולדן ההוא על דברי הבלע של שי גולדן הזה.