הפיילוטים לשילוב נשים בקרבי נכשלו וגם האג'נדה ברורה לכולם. אז למה הם בכל זאת מתעקשים?
פקודת השירות המשותף שמחייבת עירוב בין גברים לנשים גדושה בסתירות פנימיות. כך למשל, היא קובעת שעירוב ייעשה "תוך שמירה על כבודם ואמונתם של כלל החיילים". אך כיצד מיישמים פקודה שלא שומרת על אמונתם של חיילים דתיים, שלא באמת מתעניינת בחיילות שרוצות לשמור על כבודן?
למרות הסתירות – הפרדה מלאה בין נשים לגברים בשגרה ועירוב באימונים ובמלחמה – לפחות בעניין אחד הפקודה ברורה. עירוב נועד "למלא את יִיעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית".
אם כך, אחרי שהגורם המוסמך – הצבא – ערך ניסויים, פיילוטים שהובילו למסקנה שאין שוויון מגדרי ואי אפשר להנדס אותו, ולכן נשים ביחידות הלוחמות אינן תורמות לייעודו המבצעי של צה"ל, לא היה אמור להיות ויכוח על שירות משותף, מעורב. אולם מכיוון שהפקודה מבוססת על טיעון מעגלי, על כשל לוגי שמניח מראש שעירוב תורם לייעודו המבצעי של צה"ל, תוצאות הפיילוטים יידחו אם הן סותרות את הנחת היסוד הזאת. זאת הסיבה שלמרות שפיילוטים הראו ש"לוחמות השריון התקשו לטעון פגזים ולבצע תרגולות נוספות", הרמטכ"ל הגיע למסקנה שהפיילוט "הצביע על פוטנציאל".
הצבא ניסה להוכיח שהפוטנציאל התממש בשבעה באוקטובר. הוא טען, במה שנראה כקמפיין לכל דבר ועניין, שנשים שלחמו בגבורה הוכיחו מעל לכל ספק שכל הנשים ממלאות את ייעודו המבצעי של צה"ל, ואפילו בהצטיינות יתרה. כבר בסוף נובמבר 2023 כתבה של ynet בישרה לנו שבשיחה עם לוחמות מגדוד קרקל הרמטכ"ל הרצי הלוי קבע "שהדיון בשאלת המסוגלות של נשים לשרת שירות צבאי משמעותי כלוחמות הוכרע". היום, אחרי שנתיים וחצי, בעקבות תחקיר צה"ל שאומר שגדודי קרקל וברדלס לא כשלו בהגנה על חולית, שלומית ופריגן, אלא פשוט לא הגנו עליהם, אפשר לדעת שהרמטכ"ל קידם "ערכים" פרוגרסיבים על חשבון הכשירות המבצעית של צה"ל.
בשפה הצה"לית המרוככת "לא הגנו" נשמע כך: "כוחות מגדוד קרקל היו כוח התגבור הראשון שהגיע למרחב. כוח זה לחם וסייע בהכוונת כוחות סמוך למחנה סופה. בדיעבד, לכוח הייתה תמונת מצב שגויה ביחס לנעשה ביישובים בקרבתו ובשל כך לא חבר אליהם. כוחות גדוד ברדלס שהגיעו לקיבוץ נתקלו מהפרדסים סמוך לשער. בדיעבד, היה נכון לפצל את הכוח ושחלקו, במקביל להתרחשות בפרדסים יכנס לתגבר את הלחימה בקיבוץ."
מכל זה אנחנו מבינים שלא מדובר בוויכוח ענייני על שירות מעורב ביחידות הלוחמות בקו הדם. אפשר אפילו לומר שנעשה שימוש ציני בנשים כדי לקדם את "ערכי" הפרוגרס, שהפוכים מערכי היהדות. מדובר לפיכך במאבק בין שתי תפיסות עולם עוינות – יהודית ופרוגרסיבית – כאשר נכון להיום ידה של השנייה על העליונה.
בג"ץ אליס מילר, שניתן בחסות רצח רבין, היה הראשון בסדרה של החלטות שחייבו את המדינה לעיקרון-על אחד של שוויון מגדרי. עיקרון זה חייב את המדינה ואת צה"ל להתפשר עם המחויבות "למלא את ייעודו המבצעי של צה"ל ולשמור על לכידות המסגרת הצבאית". במילים אחרות, בג"ץ הכריח את המדינה ואת הצבא להחליף את החזון הציוני באוטופיה פרוגרסיבית, ואלה נכנעו בלי קרב לתכתיבי בג"ץ.
נווה דרומי תיעדה בספרה 'פרחים בקנה' את תהליך ההמרה שעבר על צה"ל. תכליתו של התהליך הייתה ועודנה פירוק הצבא באמצעות "ערכים" פרוגרסיבים, שהיום ברור לכולם שהם "ערכים" משותפים לכל השמאל העולמי, שזוקקו למטרת-על אחת: "מהנהר עד הים פלסטין תשוחרר". היה זה לא אחר מאשר תא"ל במיל' שמעון נוה, מפקד מלת"מ לשעבר שאחראי על עיצוב החשיבה הצבאית של הקצונה הבכירה, שאמר בראיון ל'הארץ' מ-2007 שהמלחמה שלנו בפלסטינים אמורה להוביל לשחרורם. כתב 'הארץ' יורם פלדמן כתב בסופו של אותו ראיון ש"נראה שבשנות הפעילות של מלת"ם (2006-1995) לא היה להוצאת רסלינג לקוח נלהב יותר מצה"ל".
דרומי כותבת על סמך מסמכים וראיונות, ש"הרעיון של זכויות נשים הוא אמצעי, אפילו הסוואה, למטרה אמיתית של נטרול צה"ל מערכי הלחימה שלו וסילוקן של תכונות צבאיות כנחישות, אגרסיביות, חתירה לניצחון, שהן (הפמיניסטיות) מכנות 'האלימות הטבועה בו' (בצבא שכל כולו מבוסס על גבריות רעילה)… הצדק החברתי (כולל שוויון מגדרי) תלוי בהתנתקות מהפן הצבאי של הביטחון הלאומי, ולכן יש חשיבות עליונה לפעול דווקא בתוך צה"ל ולפורר אותו מבפנים". "הטמעת חשיבה מגדרית" בצה"ל, מבהירה דרומי, קשורה בשלילת "קיומה של ישראל כמדינה יהודית ועקירת הלגיטימציה של צה"ל".
וכדי להסיר ספק: הטמעת חשיבה מגדרית משמעה מתן לגיטימציה לא רק לפירוק זהות מינית, אלא לפירוק של כל זהות, בראש ובראשונה לגיטימציה לפירוקה של זהות קולקטיבית. דרומי חושפת בספרה שהמאבק להחדרת נשים ליחידות המתמרנות נתמך ומומן מקרנות זרות, ביניהן 'הקרן לישראל חדשה' ו'קרן היינריך בל' הגרמנית. כך לדוגמה, "באירוע צה"לי שכותרתו 'הטמעת חשיבה מגדרית בצה"ל', הוזמנו גם נציגי הקרן הגרמנית לשאת דברים". באותו אירוע השתתפו גם נציגות מ'הקרן לישראל חדשה' ו'אשה לאשה'.
דרומי חושפת מסמכים שבהם נאמר שהלוחמות למען שילוב נשים ביחידות הקרביות אינן לוחמות לשוויון הזדמנויות אלא לשוויון כמותי בהרכב הכוח המתמרן. הן התבטאו בפירוש על כך שאין להן עניין בחשיפת נשים לשדה הקרב אלא בניצולן לצורך החלשת צה"ל כך שלא יוכל לנצח במלחמה. אל"מ במיל' שגיא רז סיכם בספרו 'לוחמות בצה"ל' תוצאות של ניסויי שילוב נשים בצבאות זרים, והראה ששירות משותף פוגע ביכולות של הצבא ופוגע בנשים עצמן.
המגמה הפרוגרסיבית הזאת הפוכה מדרכו של בן-גוריון, שהבין שאם צה"ל שזה עתה קם לא יהיה ארגון שבו שומרי מצוות ואלה שאינם שומרי מצוות יכולים לדור, לאכול ולהילחם ביחד – לא יהיה צבא. למרות שבאותם ימים היה ברור שרוב החיילים חילונים, בן-גוריון צפה את העתיד וכפה על הרוב את דרישות המיעוט. בן-גוריון קבע שצה"ל יכבד את ההלכה גם במקום שאין בו אפילו דתי אחד. כל המטבחים כשרים. כולם עוצרים פעילות בשבת. בן-גוריון הבין שההגנה על מדינת ישראל קודמת לכל ערך אחר.
והנה, לכבוד יום העצמאות השבעים ושמונה ישבו בהיכל המשפט שתי נשים, דפנה ברק-ארז ורות רונן, שמחקו במשיכת קולמוס את עקרון הקיימות של בן-גוריון, שקבע שהגנה על מדינת ישראל היא הערך העליון ואין בלתו.
פסק הדין שיצא מתחת ידן קובע ש"צה"ל מחויב לקיים שוויון הזדמנויות מלא בין גברים ונשים (צדק מגדרי) בכל הנוגע לשיבוץ לתפקידים, ובכלל זה בתפקידי לחימה בחזית". אין שום סיבה להניח ששתי אלה אינן יודעות שהחלטתן פוגעת בביטחון ובחיי אדם. אין שום סיבה להניח שהן אינן יודעות עד כמה התדלדלו כוחות המילואים בחיל התותחנים שנכנע לתכתיבי השירות המשותף. אין שום סיבה להניח שהן אינן יודעות את מה שבן-גוריון ידע, שכפיית אידאולוגיה – ועוד כזאת שמתנגדת לקיומה של מדינה יהודית – תוביל לפירוק הצבא.
לכן אנחנו לא חושבים שמדובר בשופטות "מנותקות". מדובר בשופטות שפועלות בשליחות מחנה השמאל הפרוגרסיבי, שבניגוד לדעת רוב הציבור היהודי שחי במדינת ישראל, רואה בצבא ארגון פטריארכלי, אלים, שלא לומר נפשע, שאין לו זכות קיום במתכונתו הנוכחית.
החדרת הפילוג האידיאולוגי לתוך היחידות הלוחמות בקו הדם באופן מכוון ומודע היא אסון לצבא לוחם. בן-גוריון הבין את זה ולכן אסר על כל פעילות אידאולוגית/פוליטית בצבא. זאת הסיבה שלמרות מחלוקות אידאולוגיות, אוהלי הסיירים, צריחי הטנקים ושדות הקרב הפכו למקום שבו נוצרת שותפות אמת בין לוחמים. באופן הזה נוצרת המציאות שבה בחורים צעירים מהמחנה "הנאור" שעד ליום גיוסם חונכו על שנאת המסורתי והדתי, יוצרים את מה שהיה נהוג לכנות בהערכה "אחים לנשק".
חברות זו היא נכס לאומי, ונמשכת לכל החיים. זאת בדיוק הסיבה לכך שהשמאל שואף לפרק אותה, בין היתר בניצול הערך הזה כדי לסכסך בין אחים לנשק; בין היתר באמצעות הניסיון להרחיק את שומרי המצוות משאר הלוחמים. הניסיון להפריד בין השמאל לימין ובין דתיים לחילונים באמצעות יחידות נפרדות נועד להנציח את הפילוג, שיגרום לריקון של היחידות המעורבות שלוחמות בקו הדם. מבלי להפחית כהוא זה מחלקם של החילונים, מלחמת התקומה חשפה לעין כל את העובדה שהלוחמים שומרי המצוות והמסורתיים מהווים מרכיב חיוני ומרכזי בעמוד השדרה של הכוחות המסתערים. לכן ברור שהרחקתם מהיחידות האלה תהווה פגיעה חמורה ביותר בביטחונה של מדינת ישראל, שבג"ץ לא רק שאינו חושש ממנה – נראה שהוא חפץ בה.
הפגיעה המכוונת בביטחונה של מדינת ישראל שתוארה כאן מחייבת כל אזרח שחרד לשלומה של מדינת היהודים, שלא רוצה שהשבעה באוקטובר יחזור על עצמו, להשמיע קול ברור שקורא להפסיק לאלתר את האידאולוגיה שצה"ל כופה על חייליו – אידאולוגיה שעושה הכל כדי להסיט את צה"ל מייעודו: הגנה על מדינת ישראל באמצעות ניצחון בשדה הקרב.
חוג הפרופסורים לחוסן לאומי קורא למפקדי צה"ל להפסיק ליישם תהליכים המחלישים את היחידות הלוחמות, בין אם בהגנת הגבולות ובין אם בתמרון ובהתקפה.
ד"ר צבי סדן ופרופ' אלישע האס הם חברים בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
