באירופה הקמנו את מדינת פלסטין: פרק מספר

ראיית המנהרה אינה תמיד תוצאה של רצון לעצום עיניים, אלא לעיתים, פשוטו כמשמעו, שדה הראייה היחיד הזמין לנו באותו הרגע. בשנים 2006-2017 עסקנו במאבק על הקרקע. לא ראינו את התמונה המלאה. ידענו שיש מאבק על השטח, ולכן עובד וישי הסתובבו שוב ושוב, ניסו לאסוף מידע, ובעיקר להבין מה מתרחש שם. כך גילינו את המכליות. כך ראינו את בתי הספר מוקמים. כך ראינו את הקרקע נחרשת.

וגם את זה יש לומר – כשאנו נוסעים בכביש ורואים פלאח חורש את אדמתו, או רועה צאן אוסף את הכבשים, אנחנו לרוב מחייכים מול הפסטורליות. כשאנחנו רואים מישהו בונה בית, אנו מדמיינים שהוא עושה זאת כי הוא מחפש ארבעה קירות לו ולמשפחתו. כשלא רואים את התמונה השלמה, אין לנו הכלים להבין משהו אחר מגפן יפה המקשטת את ההר. השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים לראות משהו נוסף.

הרי מהי הקונספציה? אחיזת מציאות בדרך אחרת, והתעקשות להמשיך להחזיק בה; עד כמה חזק אנו רוצים להמשיך ולעצום עיניים. פעמים רבות לא מזדון, אלא מחשש להתבונן בתוצאות של מה שנדרש לעשות כשהתמונה האמיתית תיחשף לנגד עינינו. ותאמינו לי, כשהיא נחשפה – זה כָּאב במיוחד.

אט-אט נחשפו ממדי ההצלחה של תוכנית פיאד המתמשכת, והמגמות השאפתניות נראו יותר ויותר בנות יישום. ביד אחת דחפה הרשות הפלסטינית את ההתיישבות החדשה, וביד השנייה – מגוּבה בסיוע אירופי נדיב – מנעה מישראל לנהל מאבק על השטחים, באמצעות אינספור הליכים משפטיים ותכנוניים. ישראל הואשמה שפעילותה בשטחי C היא "מכשול לשלום" ומקל בגלגלי התהליך המדיני, ופעילות האכיפה הייתה מזערית, אם בכלל. נקודות היישוב הקטנות שצצו ברחבי שטח C גדלו, התעבו ונהפכו לגושי התיישבות ארוכים שיצרו רצף טריטוריאלי בין הערים הגדולות לרשות הפלסטינית – בדיוק מה שרבין ביקש למנוע בהסכמי אוסלו, ובדיוק מה שתוכנית פיאד נועדה להשיג.

אז ראינו מכליות מים תואמות, וראינו בתי ספר נבנים במימון עצום עם מדבקות ודגלי האיחוד האירופי. להגיד שכבר הבנו את התמונה המלאה? עדיין לא. אבל הבנו שיש כאן גורם מממן. כחלק מהסכמי אוסלו נחתם באוקטובר 1998 הסכם ואי, שנועד לפרט את הצעדים למימוש ההסכם. בין השאר הוחלט שם על מועד העברת שטחים ממעמד C ל-B, כאשר שלושה אחוזים מהם אמורים להיות שמורת טבע בלא כל בנייה – מה שזכה לשם "השמורה ההסכמית". האיחוד האירופי, לצד ממשל ארצות הברית, חתום על ההסכם הזה כעד.

כשראינו הנחת תשתיות באותה שמורת טבע, הממוקמת דרומית-מזרחית לירושלים, ועליהן חתום שוב האיחוד האירופי, הבנו שמדובר בהפרה של ההסכמים. לא זו בלבד – האיחוד האירופי רואה בשטח זה חלק מהרשות הפלסטינית. המדינה מצידה נמנעה מלאכוף את הבנייה המואצת שם, גם מפני שזה מנוגד להסכמי אוסלו, וגם מתוך רצון להימנע מתקרית בינלאומית מול האיחוד.

בזמנו, חברי האיחוד האירופי היו כמעט לחלוטין מחוץ לטווח הפעילות של הארגונים הלאומיים בישראל. רוב פעילות הארגונים האזרחיים התמקדה בארצות הברית, בעוד המערכת הארגונית של האיחוד, עם 705 חברי הפרלמנט שלו, נותרה מחוץ לרדאר. ב-2019 החלטנו ברגבים לפעול גם בזירה זו. לאחר מחקר ומיפוי של השחקנים הרלוונטיים, בעזרת ידידים באירופה, יזמנו פגישות עם 15 מחברי הפרלמנט האירופי הפרו-ישראלים ביותר, הממוקמים בעמדות מפתח בפרלמנט – אם כיושבי ראש ועדות רלוונטיות, ואם כחברים בוועדת הכספים – במאמץ להסיר מהדרך את אחד האיומים הגדולים שגורמים לממשלה להימנע מאכיפה.

בפגישות הללו, יחד עם נעמי קאהן, מנהלת מחלקת חו"ל שלנו, ויכין זיק, שהיה מנהל הפעילות ברגבים, חשפנו בפניהם מה מתרחש בשטח לאחר עשור, שבו האיחוד הזרים מיליוני דולרים לערביי יו"ש תחת הכותרת "סיוע הומניטרי": במקום שהכסף ישמש לשיפור מצב אוכלוסיית הרשות הפלסטינית, לחינוך ולפיתוח תשתיות בשטחים שבאחריותה, הוא שימש להשתלטות ערבית על שטחים שבשליטת ישראל.

חברי הפרלמנט האירופי היו מופתעים. מתברר שלפחות בקרב חלק מהאירופים, התמיכה שהם שולחים לכאן מיועדת, למיטב ידיעתם, לסיוע הומניטרי לאוכלוסיית רועים ענייה, בלי מטרה נסתרת אחרת. הרי מה אכפת לנו שהם תורמים כספים לשוכני אוהלים שזקוקים לסיוע כדי למתוח צינור מים במטרה לספק מים לילדים לשתות? זאת הייתה התפיסה.

בעזרת מפות ועדויות מהשטח חשפנו בפניהם את השקר: ברחבי העולם יש קהילות בדואיות נודדות או מיושבות – בירדן, בעיראק, בסיני, וגם בשטחי A ו-B או בנגב. אבל אין בדואי אחד מחוץ לשטחי C שמקבל סיוע בבניית בתים מהאיחוד האירופי. לא מדובר בתרומה תמימה, אלא במגמה להשתלטות של הרשות הפלסטינית על שטחי C, במימון אירופי מלא. החדר התמלא שתיקה. "אני מרגיש שרימו אותנו", הודה אחד מהם במבוכה.

למרבה הצער, הנציגים שפגשנו אינם מייצגים את עמדת רוב האיחוד האירופי. אלה, אולי, מכבדים את הדמוקרטיה בישראל ואת הסכמי אוסלו, אבל בפועל בריסל פועלת באופן מכוון לפגיעה בסמכות הישראלית בשטחי יו"ש.

המסכות ירדו, והפנים האמיתיות נחשפו. אם בשנים הראשונות שבהן פעלנו מול הפעילות האירופית – תגובת האיחוד הרשמית בבתי המשפט ובתקשורת הייתה כי מדובר בסיוע לנזקקים ולאוכלוסיות חלשות, בבחינת "סיוע הומניטרי" ו"סיוע לקהילות רועים" – הרי שבמסמך חסוי מיוני 2022, שכותרתו "תוכנית הפיתוח האירופית המשותפת לשטח C", קובע האיחוד כי הוא "מחויב לבניית מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ולגיוס כלים פוליטיים וכלכליים למטרה זו", ומבהיר שהוא חותר "לחזק את הנוכחות הפלסטינית בשטחC … כחלק ממדינה פלסטינית עתידית".

בעוד האירופים פעילים הן בחזית הבנייה והן בחזית החינוכית והחקלאית, ישנן שתי זירות נוספות וקריטיות להבנת המציאות בשטח – המשפטית והתכנונית.

יורו-סטוקרטיה

מעבר למימון הישיר שהעניקו האירופאים לבניה הבלתי חוקית, ישנו אפיק נוסף חתרני ומקומם הרבה יותר.

על כל עתירה שהגיש ארגון שמאל כנגד התיישבות חדשה, אנו הגשנו עתירת ראי על התיישבות ערבית, ותוך כדי תנועה הבנו את השיטה. לא רק שארגוני השמאל הגישו עשרות עתירות לבתי המשפט בישראל במימון מדינות אירופה כנגד ההתיישבות הישראלית, אלא שהאיחוד האירופי מימן בעשרות מיליונים גם את הצד השני של המטבע – במקרה זה, היורו.

כאשר המנהל האזרחי זיהה בנייה לא חוקית ערבית והחליט לפעול נגדה – השלב הראשון היה הוצאת צו הפסקת עבודה בידי פקח המנהל האזרחי. הסתבר שעל כל צו הריסה שמוציא המנהל, מגיעה מייד עתירה לבג"ץ נגד מימושו. העתירה מוגשת בבג"ץ בנוהל הרגיל, ובית המשפט, בשבתו כבית דין לענייני מוסר ומדיניות, היה מוציא באופן קבוע צו ביניים – צו להקפאת המצב בשטח עד לבירור העתירה. מי מימן את העתירות ועורכי הדין? ניחשתם – שכר הטרחה שולם ביורו.

אלא שההקפאה הייתה חד-צדדית: כפי שחשפנו בדו"ח הראשון שפרסמנו בשנת 2009 ("אם בארזים נפלה שלהבת – בג"ץ: עיר מקלט לעברייני הבנייה"), המנהל האזרחי הקפיא את פעולות האכיפה, אבל הבנייה נמשכה כסדרה – הפעם עם תעודת ביטוח מבית המשפט העליון. והדיון לגופו? בושש להגיע. בית המשפט לא קבע מועד לדיון, הפרקליטות לא ביקשה, והעבריינים, כמובן, לא יזמו זאת. כך חלפו שנים, עד שבית המשפט החליט, לעיתים ביוזמתו ולעיתים ביוזמת הפרקליטות, לעכב את ההליכים מחוסר מעש – תוך השארת צו הביניים על כנו.

באמצעות כלי האכיפה והדין של מדינת ישראל, הקימו הערבים, בסיוע הרש"פ, עשרות אלפי מבנים לא חוקיים. בעקבות פרסום הדוח בציבור ותקיפת ההתנהלות בבתי המשפט, השתנתה מדיניות הפרקליטות ובית המשפט: כיום, לאחר צו ביניים, התיקים אינם נסגרים מחוסר מעש. אבל בכך לא תם האתגר המשפטי, ועוד נעסוק רבות בשימוש בבתי המשפט בחזית זו. החוצפה של האיחוד האירופי להשתמש בחוקים שלנו נגדנו נחשפה כאן במלוא תעוזתה.

אחד השחקנים המרכזיים בלוחמה המשפטית הוא אגודת סנט איב, הפועלת מטעם הפטריארכיה הלטינית בעיר העתיקה בירושלים למעלה מ-25 שנה. מטרתה המוצהרת היא "לקדם זכויות אדם בירושלים וביהודה ושומרון", ולצורך כך היא מעסיקה כ-20 עובדים ופועלת בתקציב שנתי של כחמישה מיליון שקל. עיקר פעילותה הוא משפטי – התמחות בהגשת עתירות נגד הרשויות הישראליות, בעיקר בנושאי בנייה בלתי חוקית ערבית, שגורמי האכיפה מייעדים להריסה. האגודה מצהירה כי מדי שנה היא מטפלת בכ-700 תיקים ומייצגת כ-2,000 מערביי יו"ש.

האם המניע הוא באמת זכויות אדם או הכפשת מדינת ישראל ומאבק נגדה? נזכיר שמי שמשמש כמנכ"ל האגודה מכהן גם כיו"ר ארגון World Vision, הפועל במזרח ירושלים, בעזה וביו"ש בתקציב של למעלה מ-50 מיליון שקל בשנה. באוגוסט 2016 עצר השב"כ את מנהל סניף הארגון בעזה, בחשד להעברת עשרות מיליוני דולרים לזרוע הצבאית של חמאס במשך עשור.

כמו כן, סנט איב משתפת פעולה עם "הקואליציה לירושלים", המצהירה שמטרתה "הפרת הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל", ועם גורמים דומים נוספים. זאת רק דוגמה אחת לחזית משפטית פעילה ומשומנת היטב. האם אנו ערוכים מולה?

עלילה עתיקה בכלים מודרניים

אגב הפרת הלגיטימציה הבין לאומית של מדינת ישראל, אי אפשר לדבר על נושא זה מבלי לקפוץ לרגע לשנת 2023. באחד מחודשי המלחמה הראשונים, בעוד ישראל נלחמת על נפשה בחזיתות השונות ומגייסת כל כוח אפשרי, הטילו בארה"ב אמברגו נשק על ישראל. אחת ההצדקות להחלטה מחרידה זו, בה זו שמתיימרת להיות ידידתנו הגדולה ביותר בחרה להפקיר את בטחוננו ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה של המדינה הייתה "מחשש שיגיע לידי המתנחלים". הייתי רוצה לומר שעצרנו כששמענו את זה ונדהמנו, אבל האמת היא שלא עצרנו ולא נדהמנו. לא עצרנו כי צוות רגבים כולו היה מגויס, מי בחזית הצבאית ומי בחזית ההסברה. ולא נדהמנו כי כבר שנים ראינו את הנולד. האמברגו היה הצעד המתבקש בתוך שורה של סנקציות שהוצאו נגד חיילים, אזרחים וארגוני חברה אזרחית, הן על ידי ארה"ב והן על ידי מדינות אירופה.

בסופו של דבר הייתה זו רק שורה נוספת במסע עלילת הדם העדכני שנמצא תחת קמפיין 'אלימות המתנחלים', והקישור שלה לאמברגו הנשק היה צריך לזעזע כאן את אמות הסיפים. עד שלב זה, נמנענו ברגבים מלהיכנס לנושא נפיץ זה, כיוון שרצינו להיות זהירים, ולא להכשיר מתוך פוזיציה יחידים שפעלו באלימות. ידענו שיש פעילי התיישבות בודדים שנוקטים באלימות, וכמובן שגם אנחנו התנגדנו להם. אך עם האמברגו הגיעה ההבנה – העניין הוא לא אלימות ולא מתנחלים.

איך בונים קמפיין

מזה שנים רבות, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר 2023, הרשות הפלסטינית, ארגוני שמאל קיצוני ישראלים וארגונים בינלאומיים אנטי-ישראלים, עמלים במרץ ליצור נרטיב שקרי בדבר 'אלימות המתנחלים'. כמו בכל דבר במערכה שהוצגה בפרק זה, גם המסע הזה לא מתרחש בחלל ריק. מדובר בזרוע מדינית נוספת של אותה המערכה על שטחי C כקמפיין שהוא בעצם כלי נוסף באותו מסע מתוזמר היטב שנועד לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל לשלוט ביהודה ושומרון, ולהביא לידי הקמת מדינה פלסטינית. נשמע לכם כמו קונספירציה? אני מזמין אתכם לעיין במסמך רשמי של האיחוד האירופי שתכליתו תכלול הפעולות הנדרשות על ידי מדינות האיחוד במטרה לסייע בהקמת מדינה פלסטינית. במסמך מוסבר בצורה מפורטת כיצד השליטה של הרשות בשטחי C הינה תנאי הכרחי בדרך להקמת מדינה. אחד מארבעת עמודי התווך עליהם מושתת תוכנית זו, הוא יצירת הביסוס המוסרי שנועד לתת יתרון לפלסטינים בשאר שדות המערכה. מה הכוונה ב"ביסוס מוסרי"? אביא את דברי האיחוד האירופי כלשונם:

"האיחוד האירופאי רואה צורך ברור בבנית זרם עבודה של מחקר, ניתוח וניטור שילווה את עבודתו בשטח C כדי לספק ניתוח משודרג ומעקב ברמת התפוקות והסברה מבוססת ראיות אודות הנראטיב הפוליטי של שטח C ויקדם קבלת החלטות קולקטיבית וקוהרנטית לגבי שטח C… בנוסף יש לשקול תגבור רכיב של סיוע משפטי וסניגוריה שישמרו על הזדהות בין משלם המיסים האירופאי לבין זכויות אישיות ורכושיות של פלסטינים".

זה התחיל בתיירים ומקומיים אוחזים במצלמות זהות שמזכירות את המשאיות הזהות או המיכליות הזכורות – כלומר, לא מדובר בפעילות ספונטנית, אלא במישהו שרכש אותן במרוכז והעביר אותן לשטח. המצלמות לא מצלמות את חיי היום יום אלא מופיעות באופן מפתיע במהלך פרובוקציות אלימות מתוזמנות מול כוחות הבטחון ומתיישבים יהודים. את תוצרי המצלמות עורכים באופן מגמתי ומפיצים ברחבי העולם באמצעות כלי תקשורת שמשחרים לטרף קל שכזה. זה המשיך בשלטי חוצות בקמפיין ברחבי המדינה 'עוצרים את אלימות המתנחלים' והביא גם דרישות פוליטיקאים מהשמאל לקיים דיונים בוועדת חוץ ובטחון בנושא זה, והתפשט ברחבי העולם כמו רעל על קרקע אנטישמית פוריה.הקמפיין מתחיל במצלמות ומסתיים בשלטי חוצות.

הצעד הוא פשוט: נאפיין את המתנחלים כ'אלימים', וכך גם את צה"ל וכוחות הבטחון הפועלים באזור ובכך נקטלג אותם כרוצחים שאין להם זכות קיומית להישאר ביהודה ושומרון. בשיח הפנים ישראלי ברור לכולם מיהו ומהו 'מתנחל', אך מבחינת שאר העולם מתנחל הוא כל יהודי שגר בארץ ישראל, לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק. אני לא חושב שיש צורך להזכיר כיצד כינו רוצחי הנוחבה את תושבי כפר עזה ובארי.

המיתוג, אם נודה על האמת, מחושב היטב ומגיע מתוך חשיבה אסטרטגית רחבה על המערכה. כך ניתן מחד לשלול את הלגיטימיות של המתנחלים להגן על עצמם, ומאידך להציג מעשי אלימות שוליים מצד ישראלים כאילו הם שווי ערך למעשי אלימות קשים, נרחבים וממוסדים שבאים מהכיוון הערבי, כולל מעשי הזוועות של חמאס באותו טבח בשמחת תורה.

נשאל את עצמנו שאלה פשוטה – מדוע הכירו אומות העולם בזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית ועצמאית משלו בשנת 1947? הייתה זו השואה שזה עתה התחוללה באירופה, והיה זה היהודי הפליט והמסכן שקיבל את הזכות להגן על עצמו בטריטוריה משלו. קל לכם עכשיו להבין את החיבור?

מבחינת אירופה והאו"ם, הקמה של מדינה פלסטינית היום מוצדקת לא פחות מההחלטה ההיא. אם יש "אלימות מתנחלים" הרי שיש "קורבנות פלסטינאים". הפליט הערבי המסכן שסובל מנחת זרועו של הישראלי האלים ויש להגן עליו ולתת לו מדינה. במסע הדה לגיטימציה הזה לא לוקחים שבויים אלא הולכים על הקופה –עכשיו ניקח את הכוח מידי החזק וניתן לחלש לשלוט.

נאמר כאן רגע את המובן מאליו: קיימת פשיעה לאומנית ביו"ש שאיננו באים להצדיקה כלל ועיקר. רק שמבחינתנו, הקמפיין האמור לא נוגע בה ולא מעוניין להתמודד עמה, אלא לנצלה כדי לצלוב במסע אנטישמי מודרני את יהודי יו"ש כולם.

הסיפור של OCHA

על מה יבסס נשיא המעצמה הגדולה את החלטתו בדבר הטלת אמברגו נשק בעת מלחמה? מה ההצדקה להשקעה הנרחבת של משאבים אינסופיים של השב"כ בעניין זה? מה ההצדקה לפגיעת בזכויות אדם בדמות מעצרים מנהליים? היכן נמצאים הנתונים? כמה נפגעים, כמה אירועים, כמה אשמים, כמה כתבי אישום וכמה הרשעות? מה רוחב היריעה של הנושא? השאלות האלה הטרידו אותנו וניסינו לקבל עליהן מענה בממשלה ובגופי הבטחון. נראה שאנחנו היינו הראשונים שדרשו לקבל תשובות לשאלות האלה, ומשכך, החלטנו גם לפעול. כך הושבנו מספר חוקרות באותם ימי מלחמה, ולבסוף הוצאנו את הדו"ח המדובר "הותר לשיסוי" שאפשר לקרוא באתר שלנו. כאן ניגע רק בקצהו של הדוח, אבל פטור בלא כלום אי אפשר (ומי שהמציא משפט זה יודע שאפשר גם אפשר, אך אנו בוחרים לפרט):

יש מי שעמל במשך שנים לייצר את הנרטיב ולהופכו ל"עובדה מוגמרת".

לצד עמותות אזרחיות בארץ ובעולם שנותנות במות שונות לאותו שקר, גם באו"ם מתיימרים לאסוף ולספק נתונים על 'אלימות המתנחלים'. הנתונים מוצגים בין כדוח מסכם לתקופה זו או אחרת, ובין כדיווחים שוטפים לכאורה על אירועים בודדים באתר האו"ם תחת סוכנות OCHA – משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.

בביקור אזרחי ותמים באתר האינטרנט המדובר, ניתן לראות מפה דינמית חמודה ומתעדכנת תחת הדף "אלימות הקשורה למתנחלים" (Settler-related Violence), שם מתיימר האו"ם להציג מסד נתונים של תקריות שהתרחשו ביהודה ושומרון לרבות ירושלים המזרחית, שהיו מעורבים בהן מתנחלים ואזרחים אחרים.

על פי דף האינטרנט, התקריות כוללות "מעשי אלימות, הפחדה, הסגת גבול שבוצעו על ידי מתנחלים ישראלים ואזרחים ישראלים אחרים בגדה המערבית או נגדם", כאשר הקביעה האם האירוע הוא נגד ערבים או יהודים מבוססת על זהות יוזם האירוע. בדף אין פירוט של רשימת האירועים עליהם מתבססים הנתונים, אך יש הפנייה המיועדת לארגוני זכויות אדם שיכולים לקבל את הנתונים המלאים כפי שנמצאים במשרדי האו"ם. על אף היותנו ארגון שדואג לזכויות אדם, לא קיבלנו את הרשימה, שהגיעה אלינו בדרכים אחרות.

כדי לסבר את האוזן, ניתן כאן מספר נתונים קריטיים. הרשימה האמורה מונה 8,332 "תקריות שמעורבים בהן מתנחלים ישראלים ואזרחים ישראלים אחרים, שהתרחשו בגדה המערבית או בישראל (לא בעזה) בין 11 בינואר 2016 ל-30 באפריל 2023. הרשימה אמורה להכיל אך ורק מקרים שהתרחשו בין ערבים ליהודים. אם נסכם זאת לנקודות, אפשר לומר כך:

• 1 מכל 5 מקרים כלל לא התרחשו ביהודה ושומרון.
• הדו"ח סופר כל עלייה להר הבית כאירוע 'אלימות מתנחלים' ללמדנו שוב שאין בכך לא אלימות ולא מתנחלים בהכרח.
• טיולי קבוצות בשטחים הפתוחים ביו"ש נספרים אף הם כאירועי אלימות.
• הנחת תשתיות וסלילת כבישים בחסות המדינה ובאישורה? אכן, גם הם נספרים כאירועי אלימות.
• החמור ביותר: בין פעולות האלימות הרשומות על שמם של 'מתנחלים' ניתן למצוא פיגועים שבצעו מחבלים ערביים שנפצעו או נהרגו כתוצאה מפעולת הטרור שלהם עצמם.

בסופו של מחקר מעמיק עלה בידנו הנתון הבא: ב-98% מהמקרים בהם היו פצועים ערבים המופיעים בדוח האו"ם – לא היה מדובר באלימות מתנחלים. ישנם כ-150 מקרים בעשור האחרון בהם היו פצועים ערבים. לא ניתן לקבוע מי יזם את החיכוך בין הצדדים ואנו מברכים על כך שמשטרת ישראל חקרה את אותם מקרים והעמידה לדין את מי שפעל שלא כשורה. מעבר לכללי האמינות הבסיסיים שהופרו ברגל גסה כפי שתואר, קיימות סיבות נוספות לא לקחת ברצינות את נתוני האו"ם:

• דוחות האו"ם ומסדי הנתונים אינם קוהרנטיים זה לזה, אינם מדברים בשפה אחידה ולא עומדים בקריטריונים בסיסיים ביותר של אמינות.
• לגבי מקורות המידע: באו"ם טוענים שהם מסתמכים על ארגוני שמאל ישראלים כמו בצלם ויש דין, בעוד ארגונים אלה טוענים שהם מתבססים על נתוני האו"ם. מעגליות הטיעון מותירה אותנו נבוכים הן מול החבירה של ארגוני שמאל לאלה הדורשים ברעתנו והן מול חוסר יכולת מוחלט לקיים דיון באין ביסוס עובדות בשטח.
• למותר לציין שנתוני משטרת ישראל אינם תואמים כלל ועיקר את הנתונים המובאים תחת סוכנות האו"ם.

כך, ובהמלצה חמה נוספת לקרוא את הדו"ח המלא באתר שלנו, שם תוכלו למצוא גם דוגמאות לבדיות ועיוותים בחסות האו"ם, גילינו שוב את אשר ידענו. האו"ם ומדינות אירופה לקחו על עצמם ללחום עבור ערביי יו"ש ולהקים עבורם מדינה. כרגע בתוך גבולות יהודה ושומרון אך לאו דווקא. הקמפיין נגד המתנחלים לא נועד לקעקע את הפשיעה הלאומנית שקיימת ביו"ש באחוזים שוליים, אלא נועדה אך ורק לקעקע את הלגיטימיות של ההתיישבות מחד ולהצדיק הקמה של מדינה פלסטינית מאידך.

במישור הדיפלומטי, ההסברתי, הכלכלי, התכנוני, המשפטי ובמעשים חד צדדיים בשטח: האיחוד האירופי משחק בנו משל היינו מושבה אירופאית קטנה וחסרת אופי.

הספר "חומה ומסגד" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר בשיתוף תנועת רגבים, וזמין לרכישה בקישור.