האמת על הקמת היישוב החדש שיבולת

השבוע חגגה הממשלה את ״הקמתו״ של יישוב חדש בגליל, בשם שיבולת, כפי שמשתקף מהודעה חגיגית שפרסמה שרת ההתיישבות אורית סטרוק: ״25 שנה לא קם ישוב חדש בגליל, והנה עכשיו זה קורה!״. הממשלה כבר נרתמה להקים ״שכונת-חלוץ במיקום המיועד לישוב״. והשרה נרתמה להסביר את חשיבות הנקודה:

״עד כמה חשוב הישוב שיבולת?

בפן ההתיישבותי – אסטרטגי:  שיבולת משלים רצף של 3 ישובים: מצפה נטופה, בית רימון ושיבולת בתווך. כשמסביב: גוש טורעאן, גוש סחנין, וגוש שפרעם.

בפן החברתי: שיבולת יהיה ישוב המשלב בתוכו, כתושבים מן המנין, גם אנשים עם מוגבלויות״.

זה מצער לומר, אבל יש כאן שגיאה בסיסית. מבחינה אסטרטגית, היישוב לא יועיל כפי שהשרה טוענת. למעשה, הוא בכלל לא במיקום שהיא מתארת. הוא לא ״בתווך״ בין שני היישובים, אלא צמוד דופן ליישוב קיים. תרומתו האסטרטגית, כפי שנראה מיד, תהיה זניחה אם בכלל.

הנה העובדות: על רכס תורען יושבים שני יישובים יהודיים קטנים: קיבוץ בית רימון בקצה המערבי, והיישוב הקהילתי מצפה נטופה בקצה המזרחי. היישובים הללו הם חלק מתכנית המצפים ההיסטורית של אריאל שרון. ובשל מיקומו האסטרטגי תוכננה גם הקמה של נקודה נוספת על ההר – בין שני היישובים הללו, כדי ליצור רצף התיישבותי ולחזק את האחיזה במקום. במפות המקוריות היא נקראה ״בית רימון ב״.

בשנת 1999 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת יישוב בנקודה המדוברת, ולאור המיקום האסטרטגי שלה נאמר שיש לבצע זאת ״במהירות המרבית״, דחיפות שקיבלה משנה תוקף אחרי מהומות אוקטובר 2000 שבהן נחסמו הכבישים באזור לתנועת יהודים.

היישוב נכלל גם בתכנית של ממשלת שרון הראשונה להקים שורה של יישובים חדשים בנגב ובגליל, וב-2004 הוגשה בקשה לשינוי תכנית המתאר המחוזית עבור הקמת היישוב, שהיה אמור להכיל 500 משפחות. אבל התכנית נדחתה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה עקב התנגדויות מצד הארגונים הירוקים והכפרים הערביים בסביבה, ועל אף מאבק בשטח שכלל הקמה של מאחז באזור והצבת קראוונים, התכנית נגנזה.

בשנת 2014 הממשלה ניסתה משהו חדש. במקום להוביל רפורמה מקיפה במוסדות התכנון של ישראל, אורי אריאל, שהיה אז שר השיכון, בחר באסטרטגיה של גישה עקיפה וניסה להתחכם למוסדות התכנון. הוא הוביל

החלטת ממשלה להקים על רכס תורען ״יישוב ייחודי קהילתי המיועד לאוכלוסיית הצרכים המיוחדים״, בתקווה שהתכלית החברתית-פילנטרופית הזו תרכך את ליבם של הפקידים.

אך על התחבולה שלו הוסיפו הפקידים תחבולה משלהם, ואחרי דיונים במוסדות התכנון, התקבלה החלטה שהיישוב אמנם יקום, אבל הוא יהיה צמוד ליישוב הקיים קיבוץ בית רימון. ולא רק זה – היישוב הוקטן ל-350 משפחות בלבד, כאשר 20 אחוז מתוכם צריכים להיות מוקצים לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים. התכנית מתירה מגרשים קטנים מאוד, בגודל 250 מ״ר בלבד, וכמעט ולא מאפשרת שטחים לפיתוח מסחרי (1,000 מ״ר בנוי סה״כ בכל היישוב). למעשה לא מדובר ביישוב חדש, בעל יכולת קיום עצמאית, אלא בהרחבה של קיבוץ בית רימון.

שימו לב למרחק בין החזון המקורי לביצוע. במקום רצף התיישבות – בנייה צמודת-דופן ליישוב קיים. במקום התיישבות חזקה ואטרקטיבית – בתים קטנים על מגרשים מיניאטורים, עם דגש על אוכלוסיה נתמכת. ובמקום הקמת היישוב ״במהירות המרבית״, דחייה, מריחה ומסמוס של למעלה מ-25 שנה, והשעון עוד מתקתק. זהו התוצר של ״מוסדות התכנון״ שלנו.

עכשיו, נכנס להקשר הסביבתי של האזור. כי הדיון על ההתיישבות היהודית לא מתנהל בואקום. במרחב המדובר יש שני כפרים ערביים גדולים מאוד: טורעאן, וכפר כנא. שניהם זוכים בשנים האחרונות לדלת פתוחה במוסדות התכנון, מאשרים להם התרחבות מאסיבית על חשבון שטחים פתוחים ואפילו יערות, כורתים בשבילם עצים ומתכננים עוד ועוד שכונות ומגרשים בלי הכרה.

נפתח בנתונים הבסיסיים שמשקפים דבר ראשון את התוצאה של המדיניות הזו. כידוע, המוצר הסופי של מדיניות תכנון הוא דבר אחד: היתרי בניה. בבקעת טורעאן, המאזן מוטה באופן מובהק נגד היהודים. שימו לב.

בשנה האחרונה, שנת 2025, התקבלו ביישובים הערביים במרחב, 164 היתרים לעומת 1 ביישובים היהודיים; בשנת 2024 ביישובים הערביים 327 לעומת 3; ובשנת 2023 ביישובים הערביים הוצאו 330 היתרים, וביהודי 24 בלבד. בסך הכל ב-3 השנים האחרונות – ימי ממשלת הימין על מלא – היישובים הערביים הוציאו 821 היתרי בניה, לעומת 28 בלבד במרחב היהודי. מדובר בשנות שיא של היישובים הערביים הללו מאז קום המדינה.

לא פחות מ-97 אחוז מהבניה החדשה במרחב היא בניה ערבית. איך שלא הופכים את זה, זה יחס לא סביר ולא ציוני בעליל.

אלו תוצאות הקצה של מדיניות התכנון במרחב. אבל זה רק הקצה של מגמה מדאיגה ומטרידה הרבה יותר. בקעת טורעאן היא שטח חיוני אסטרטגי שמכיל את אחד הצירים ההיסטוריים המרכזיים של ארץ ישראל, המאפשר חיבור של מרחב העמקים לאזור הכינרת וצפונה. נמצאת בו כיום הצטלבות של כביש 77, עם כביש 6 צפון, באזור שמוכר יותר בשם ״צומת גולני״. זהו שטח חשוב כמעט כמו המעברים ההכרחיים של ואדי ערה ומילק, שמחברים את מישור החוף לרצועת העמקים.

זהו ציר אסטרטגי וההתיישבות הערבית בשטח מהווה איום עליו. אלו לא הפחדות או תיאוריות, אלא לקחים מעשיים: במהומות אוקטובר 2000 הכביש נחסם על ידי פורעים ערביים מכפר כנא וטורעאן, וכך במהומות "שומר החומות" במאי 2021. בשני המקרים יהודים שעברו באזור הותקפו ונפצעו. תכנון אסטרגי ציוני והגיוני היה שואף לצמצם את פריסת ההתיישבות הערבית באזור ובעיקר להרחיק אותה מהכביש.

אבל מה שקורה הוא בדיוק להיפך. בשנים האחרונות היישובים הערביים באזור זוכים לשטפון של תכניות לפיתוח, הרחבה וצמיחה בכל המרחב בלי חשבון ובלי גבולות. כאשר למען המטרה הזאת הכל כשר: עקירת עצים, בניה על שטחים חקלאיים, צמצום שטחים פתוחים ומה לא. ובעיקר, בניה צמודה לכביש.

ביישוב טורעאן, הנמצא מצפון לכביש 77 ועל שיפולי הר טורעאן, יש כיום 13,000 תושבים. בשנת 2023 פורסמה תכנית מתאר כוללנית חדשה ליישוב, שהכפילה את גודל היישוב לכ-22,000 תושבים. לטובת התכנית הזו בוצע שינוי ייעוד של אלפי דונמים שצורפו ליישוב על חשבון שטחים חקלאיים נרחבים, הפריסה של היישוב מגיעה עד לכביש עצמו ואף עוברת אותו, ובחלק מהמקרים מטפסת במעלה רכס טורעאן.

בשנת 2024 היו ביישוב 3867 יחידות דיור, עם תכנון של עוד אלפי יחידות לבניה. למרות זאת, מוסדות התכנות התגייסו בקדחתנות והוציאו שורה של תכניות מתאר מקומיות שמוסיפות ליישוב עוד כ-4,300 יחידות דיור נוספות.

תחום השיפוט של טוראען כולל כיום שטח משני צידי כביש 77, שחלקו מקיף את בסיס צה״ל בחוות השומר, המשמש כבסיס האם של אוגדת המילואים העיקרית של פיקוד צפון. בכיוון השני, תחום השיפוט זוחל במעלה ההר ומגיע עד לחלק מכביש הגישה של מצפה נטופה.

הלאה. כפר כנא. היישוב הזה, שהוא כבר מזמן לא כפר, שוכן מדרום לכביש 77 ומשלים את הכיתור של הכביש. מדובר ביישוב ענק, שכבר כיום מונה כ-25,000 תושבים. אבל בשנת 2020 מוסדות התכנון שלנו קידמו שינוי תכנון שיגדיל את היישוב הזה פי-3 לכדי 76,000 תושבים, ויקנה לו מעמד של עיר. לא פחות.

מאיפה יגיעו השטחים הנוספים להתרחבות? צדקתם כמובן: שטחים חקלאיים, שטחי טבע פתוח ואפילו חורש של קק״ל, שאלפים מעציו ייעקרו לטובת החזון הפוסט ציוני של גופי התכנון.

במקביל לשינוי בתכנית הכוללנית ולהקצאות אלפי דונמים נוספים להתרחבות, מוסדות התכנון התגייסו והמטירו על העיר החדשה שורה של תכניות מתאר מקומיות לבנייה ופיתוח – בשנים האחרונות היו 6 כאלה – בהיקפים של למעלה מ-5,000 יחידות דיור.

היישובים הערביים ילפתו בשנים הבאות את כביש 77 וצומת גולני, מרכז תחבורתי אסטרטגי וחיוני של המדינה. בהתקוממות הלאומנית הבאה, הם לא יצטרכו כבר ״לרדת״ לכביש כדי לחסום אותו, הם יוכלו לעשות זאת מתוך חלונות הבתים. מדינת ישראל מאבדת לא רק את הקרב על הדמוגרפיה אלא גם את הגיאוגרפיה.

בשורה התחתונה, זו המדיניות של מוסדות התכנון של מדינת ישראל. היישובים הכפריים היהודיים נחנקים, מתכווצים והכי הרבה שניתן לבצע הוא הרחבה צמודת דופן במגרשים קטנים וצפופים, בזמן שהיישובים הערביים מתרחבים כמעט ללא הגבלה וזוכים לצינור שפע של תקציבי תכנון ומשאבים ממסדיים.

טקס ״הקמת״ היישוב שיבולת שהתקיים השבוע הוא אנדרטה עצובה למה שנהיה מהמפעל הציוני. ממשלת הימין האחרונה, שלא הבינה את האתגר ולא התעלתה לגודל המשימה, מסיימת את הקדנציה שלה בכישלון צורב.