מדיניות ההתנחלויות של נתניהו וסמוטריץ׳ טובה וגם עובדת

מול תוכנית ליברמן לפירוק הרשות הפלסטינית, המדיניות של נתניהו וסמוטריץ' מציעה יתרון מוחשי: היא משנה את המציאות בשטח ומאפשרת לישראל לצבור הישגים בלי להתחייב כעת להסדר סופי ולוויתורים הכמעט-וודאיים הכרוכים בכך. המבחן שלה יהיה ביכולתה לשמר את ההישגים הללו גם ביום שאחרי אבו מאזן.

ליברמן מבקש לפרק את הרשות הפלסטינית, לבטל את הסכמי אוסלו ולהחיל ריבונות ישראלית בשטחי C. את הניהול האזרחי והסדר הציבורי בשטחי A ו-B הוא מציע להעביר לירדן, בעוד האחריות הביטחונית תישאר בידי ישראל. כך הוא מבקש למנוע הקמת מדינה פלסטינית עוינת, בלי להטיל על ישראל את ניהול חייהם של מיליוני פלסטינים. זו תוכנית בעלת יעד ברור, והתרעתו מפני סוף עידן אבו מאזן ראויה להתייחסות רצינית.

אלא שהמעבר מהיעד למימושו תלוי בשותף שטרם התחייב להשתתף. שיתוף הפעולה הביטחוני עם ירדן אינו מהווה הסכמה מצדה לנהל את שכם, חברון שטולכרם תחת אחריות ביטחונית ישראלית. הממלכה תומכת בהקמת מדינה פלסטינית ומתנגדת לריבונות ישראלית ביו"ש. גם אם תשנה את עמדתה, יידרשו מנגנון מתפקד, מימון ויכולת לפעול בקרב הציבור הפלסטיני. בלי אלה, ישראל עלולה לקבל את האחריות שביקשה לחסוך מעצמה, וחמאס את ההזדמנות שביקשה למנוע.

ליברמן עצמו קובע כי יש למצוא תחילה גורם שיקבל אחריות. גם לשיטתו, אפוא, הפירוק צריך להמתין לחלופה. ביטול הסכמי אוסלו לא יבטל את הצורך בבתי ספר, בבתי חולים, במשכורות ובמשטרה. כישלונו של ההסכם להביא את השלום שהובטח אינו מוכיח שפירוק המערכת שנוצרה בעקבותיו ישפר כיום את מצבה של ישראל. השאלה המכרעת היא מי ימלא את מקומה וכיצד יפעל.

כל עוד אין לכך תשובה משכנעת, יש יתרון לדרך שכבר משנה את המציאות. במסגרת הממשלה ובהובלת סמוטריץ' מקודמים יישובים חדשים, הסדרת יישובים קיימים, הרחבת סמכויות אזרחיות ותשתיות. במהלך כהונת הממשלה אושרה הקמתם של למעלה מ-100 יישובים, לצד תקציבי מיליארדים להתיישבות ולכבישים. התכנון והתקצוב יוצרים בסיס להעמקת האחיזה הישראלית. ככל שהמהלכים מתממשים, הם משנים את נקודת המוצא של כל דיון עתידי על השטח.

נתניהו וסמוטריץ' אינם חייבים להסכים על כל פרט כדי שפעולתם המשותפת תניב תוצאה. סמוטריץ' דוחף להרחבת האחיזה ולריבונות, ונתניהו מאפשר התקדמות תוך הצבת גבולות הנובעים משיקולים מדיניים וביטחוניים. ביולי, למשל, דווח כי התנגד להצעה להקים נקודת התיישבות בשטח B. המתח ביניהם מעצב את קצב המהלכים ואת היקפם, ובכל זאת מאפשר לצבור הישגים בלי להתחייב מיד להסדר קבע.

בראיון החג לעיתון 'מקור ראשון' לפני מספר שבועות אמר נתניהו כי כל עוד הוא ראש הממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית. בצירוף הפעולות בשטח, אפשר לזהות כאן היגיון אסטרטגי של חסימת מדינה עוינת, חיזוק ההתיישבות ושמירת חופש הפעולה הביטחוני, בלי לקבל כעת את מלוא האחריות האזרחית. ישראל אינה רק ממתינה להחלטה עתידית – היא משנה את התנאים שבהם ההחלטה הזו תתקבל.

זהו יתרונה המרכזי של הדרך הנוכחית: היא מאפשרת להשיג הישגים ממשיים בלי לשלם מראש את מחירו של הסדר כולל. הסכם מדיני עלול לחייב ויתור על שטח או על חופש פעולה, ופירוק הרשות עלול להטיל על ישראל אחריות שאין לה עדיין דרך מוסכמת להעביר לאחר. בינתיים אפשר לחזק יישובים, לפתח תשתיות ולהעמיק שליטה, תוך שמירת האפשרות לבחור בהמשך את המסגרת המדינית המתאימה. הגמישות עצמה היא נכס, במיוחד כאשר החלופות תלויות בשותפים ועמדותיהם עשויות להשתנות.

דחיית ההכרעה מעניקה אפוא יותר מזמן נוסף – היא מאפשרת לישראל להגיע להחלטה עתידית עם יותר נכסים ועם פחות צורך בוויתורים. יישובים מבוססים, כבישים ומוסדות אינם מבטיחים שום הסדר, אך הם משנים את מה שאפשר לדרוש מישראל ואת יכולתה לעמוד בדרישות. היתרון הזה נשמר רק כל עוד ישראל מונעת מאויביה לנצל את אותו זמן להתעצמות. בנייה אזרחית ופעולה ביטחונית חייבות להתקדם יחד.

כאן עוברת גם ההבחנה בין יו"ש לעזה. הלקח מ-7 באוקטובר מחייב למנוע התעצמות והיערכות למתקפה, ולא להסתפק בהרתעה משוערת. ביו"ש צה"ל ממשיך לפעול בתוך המרחב הפלסטיני ולסיכול התארגנויות חמושות. אפשר לדחות את ההחלטה על הסדר הקבע כל עוד הפעולה נגד האיום נמשכת. בעזה, שבה נדרשת התמודדות עם כוחו של חמאס ויכולתו לכפות את מרותו, עומדת בפני ישראל בעיה אחרת; יתרונות הדרך ביו"ש אינם פוטרים אותה ממציאת מענה לעזה.

גם ביו"ש אין לדרך הזו ביטוח מפני כישלון. הרשות עלולה להיחלש עד שלא תוכל למלא את תפקידיה, מעמד התושבים הפלסטינים יישאר בלתי מוסדר, והלחץ הבינלאומי (הגובר ממילא) עשוי לגדול. ממשל טראמפ אינו מעניק תמיכה אוטומטית בכל צעד: בספטמבר שבה נציגת ארה"ב במועצת הביטחון והביעה התנגדות לסיפוח יו"ש, וטראמפ עצמו כבר הציג מסלול מותנה למדינה פלסטינית. סקרי דעת הקהל מצביעים גם על שחיקה ביחס לישראל בקרב צעירים רפובליקנים. אין בסיס לנבואתו של ליברמן שכל נשיא שייכנס לבית הלבן יפעל להקמת מדינה פלסטינית, אך יש סיבה לבנות הישגים שאפשר יהיה לשמר גם תחת ממשל פחות נוח.

תוכנית פרידמן

הצורך בכיוון ארוך טווח מוביל לרעיון שמציע דייוויד פרידמן, שגריר ארצות הברית בישראל בכהונתו הראשונה של טראמפ, שנותר מקורב אליו גם לאחר סיום תפקידו. פרידמן מציע ריבונות ישראלית ביו"ש לצד ממשל עצמי פלסטיני, ללא זכות בחירה לכנסת. ישראל תחזיק בסמכות המדינית והביטחונית, והפלסטינים ינהלו את ענייניהם האזרחיים. זו הצעה רעיונית להסדר קבע שטרם אומצה כמדיניות הממשל.

היתרון המרכזי בה הוא הניסיון לקבע, אחרי כמעט שישים שנה, מסגרת של ריבונות ישראלית מהירדן לים. לפי תפיסה זו, הדיון יעבור משאלת חלוקת הארץ לשאלת החיים בתוכה. מי אחראי לביוב בשכם, כיצד מוסדר חופש התנועה ומהן סמכויות השלטון המקומי – יהיו שאלות בתוך מסגרת ריבונית קיימת. האזרחות והייצוג הפוליטי יישארו שאלות יסוד, אך הן יידונו מתוך נקודת מוצא של ריבונות ישראלית, במקום לפתוח מחדש בכל פעם את עצם השליטה בשטח.

הכרזה לבדה לא תסיים את המחלוקת הבינלאומית, והצלחת הרעיון תחייב הסדר אזרחי שניתן לקיים לאורך זמן. ובכל זאת, הוא מספק כיוון אפשרי לפעולות הנוכחיות: העמקת האחיזה הישראלית יכולה להכין את התנאים לריבונות, בעוד הזמן שנותר מאפשר לפתח מסגרות לניהול האזרחי ולבחון את היתכנותן. כך ההתקדמות בשטח עשויה לצמצם את המחיר שתידרש ישראל לשלם בעת הכרעה, במקום להתחייב אליו מראש.

אולם עוד לפני הדיון בהסדר הקבע יגיע מבחן הירושה הפלסטינית. חוסיין א-שייח' הוא סגנו של אבו מאזן, "נשיא" הרשות הפלסטינית, ומכהן גם כסגן יו"ר הוועד הפועל של אש"ף וכסגן יו"ר פתח. לפי סדר הירושה שקבע אבו מאזן, הוא אמור למלא זמנית את תפקיד "נשיא" הרשות במקרה של התפנות המשרה ובהיעדר מועצה מחוקקת. לכן הוא דמות מרכזית בתרחיש ההמשכיות, אך מעמדו הרשמי אינו מבטיח שיוכל לשלוט במנגנונים ולגבור על יריביו. ישראל צריכה להתכונן הן להעברה מסודרת והן למאבק שיפצל את מוקדי הכוח, מהותית ואף גיאוגרפית.

היערכות זו מחייבת קשרים עם גורמים מקומיים ואזוריים, חלופות לשמירת השירותים האזרחיים ויכולת למנוע מארגוני טרור להשתלט על מוסדות ועל שטח. גם שמירת החוק והסדר, לרבות טיפול ענייני ומידתי בחריגות מצד ישראלים, צריכה לשרת את ביטחון התושבים ואת ההתיישבות. ההבטחה שלא תקום מדינה פלסטינית כל עוד נתניהו הוא ראש הממשלה חייבת להפוך למדיניות שתוכל לעמוד גם אחרי חילופי ההנהגה בישראל וברשות.

לעת הזאת, הדרך של נתניהו וסמוטריץ' עדיפה על פירוק הרשות לפני שנמצא לה תחליף מתפקד. היא מאפשרת לישראל לצבור הישגים ממשיים, לשמר את חופש הפעולה ולהשאיר בידיה את הבחירה לגבי ההסדר העתידי. ההכרעה המדינית יכולה להמתין כאשר ההמתנה משפרת את התנאים לה. ההיערכות ליום שאחרי אבו מאזן חייבת להתבצע עכשיו, כדי שההישגים שנבנים בשטח יהפכו ליתרון שישרוד גם את חילופי השלטון.