מותר לבקר את ההתנהלות מול איראן ולבנון, אבל חשוב יותר לבדוק מה החלופה האסטרטגית
יש רגעים במלחמה שבהם התחושות חזקות מן העובדות. התמונות קשות, רשימת הנופלים מתארכת, הכותרות מתחלפות במהירות והציפייה הישראלית המוכרת להכרעה ברורה ומהירה מתנגשת עם מציאות מורכבת יותר. זהו בדיוק הרגע שבו ראוי לעצור ולשאול שאלה פשוטה: האם אנו מנתחים את המציאות או את מצב הרוח הלאומי?
קשה להתעלם מתחושת החמיצות. אחרי שבעה באוקטובר נולדה בישראל ציפייה למהפכה אסטרטגית. דיברו על ניצחון מוחלט, על שינוי פני המזרח התיכון, על הכרעת האויבים כולם. בפועל, אנחנו עדיין נלחמים בעזה, ממשיכים לפעול בלבנון ומתמודדים עם איראן, שכבר נכנסה לעימות ישיר מול ישראל יותר מפעם אחת ועדיין לא איבדה את כלל יכולותיה.
אל התחושות הללו מצטרפת אי הנוחות ממערכת היחסים עם ארצות הברית. ישראלים רבים אינם אוהבים את העובדה שהנשיא האמריקאי, יהיה אשר יהיה (וודאי כאשר מדובר במי שמוגדר כגדול ידידיה של ישראל), משפיע על מרחב קבלת ההחלטות הישראלי. גם מי שמעריך את הברית האסטרטגית עם וושינגטון מתקשה לקבל מצב שבו שיקולים אמריקאיים פנימיים או גלובליים מכתיבים (ולעיתים בבוטות רבה) את גבולות הפעולה הישראלית.
כל אלה הם רגשות לגיטימיים. הבעיה מתחילה כאשר הם מחליפים את הניתוח הקר של המציאות. עיון מעמיק בעובדות מלמד כי הסיפור אחר.
אחת המטרות המרכזיות של איראן בשנים האחרונות הייתה יצירת "איחוד זירות". הרעיון היה פשוט. כל פגיעה באחד מגרורותיה תגרור הפעלה של יתר הגרורות עד שישראל תמצא את עצמה תחת מתקפה רב זירתית שאינה מסוגלת להתמודד עמה. חיזבאללה, חמאס, החות'ים, המיליציות בעיראק ובסוריה ואיראן עצמה היו אמורים להפוך למערכת אחת. במבחן התוצאה, התפיסה הזו ספגה מכה קשה.
ישראל ממשיכה לפעול בעזה. היא ממשיכה להעמיק את פעילותה בלבנון. לפי הדיווחים, צה"ל מתקדם גם לאזורים חדשים בדרום לבנון, חלקם אף מעבר ל"קו הצהוב", תוך יצירת מציאות ביטחונית חדשה. במקביל, איראן אינה מצליחה לכפות על ישראל עצירת פעילותה באמצעות המשוואות שניסתה לבנות. למעשה, ייתכן שאנו עדים לשינוי עמוק יותר.
במשך שנים התרגלנו לחשוב שהפגיעה הקשה ביותר בחיזבאללה היא הפצצת רובע הדאחייה בביירות. אלא שמבחינת חיזבאללה ואיראן, יש דבר חמור הרבה יותר. איבוד שליטה על הקרקע בדרום לבנון.
האידיאולוגיה של חיזבאללה בנויה על מושג ההתנגדות ועל היכולת להציג את עצמו כמגן דרום לבנון. כאשר צה"ל פועל על הקרקע, יוצר מרחבי ביטחון ומרחיב את חופש הפעולה שלו, נפגע אחד מיסודות הלגיטימציה של הארגון. זו בדיוק הסיבה שנראה כי איראן מנסה לכרוך את דרום לבנון במשוואת ההרתעה החדשה שלה. היא מבינה שהפסד קרקעי הוא מכה אסטרטגית קשה יותר מהרס של עוד בניין בביירות. גם איראן עצמה אינה נמצאת במצב יציב כפי שלעתים נדמה.
לפני שנים מעטות נדמה היה שהציר האיראני נמצא בשיא כוחו. היום סוריה של בשאר אסד, שנחשבה לעוגן מרכזי של הציר, קרסה. חיזבאללה סופג מכות קשות. חמאס איבד חלק ניכר מכוחו. בתוך איראן עצמה קיימים משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים עמוקים. אין בכך כדי להבטיח את נפילת המשטר בטהרן. מי שמנבא תאריכים מדויקים לקריסת משטרים בדרך כלל מתבדה. אבל גם מי שהיה אומר לפני כמה שנים שמשטר אסד יאבד את אחיזתו היה נחשב לחולם. ההיסטוריה מלמדת שמשטרים שנראים יציבים יכולים לקרוס במהירות כאשר מצטברים מספיק לחצים.
כאן עולה שאלה נוספת, שאינה נשאלת מספיק בשיח הציבורי. נניח שכל הביקורת על הממשלה נכונה. נניח שההתנהלות מול ארצות הברית אינה מושלמת. נניח שהמלחמה הייתה יכולה להתנהל טוב יותר. מהי בדיוק האלטרנטיבה האסטרטגית?
האם מנהיגי האופוזיציה מציעים מודל של עצמאות ישראלית מוחלטת מארצות הברית? האם הם יכולים להתעלם מן הנשיא האמריקאי, יהיה אשר יהיה? האם יש בידיהם נוסחה גאו פוליטית נסתרת המאפשרת למדינה בגודל של מדינת ישראל לנהל את ענייניה בלי להתחשב במעצמה החשובה ביותר בעולם?
התשובה הכנה היא שלא.
מאז הקמת המדינה נאלצו כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד ימינו, לנווט בין הצורך בעצמאות מדינית לבין מגבלות המציאות הבינלאומית. לעתים מול הממשל האמריקאי, לעתים מול בריטניה, לעתים מול ברית המועצות ולעתים מול דעת הקהל העולמית. זו אינה חולשה של מנהיג כזה או אחר. זו המציאות של מדינה קטנה במזרח התיכון. השאלה איננה האם קיימים אילוצים. השאלה היא האם בתוך האילוצים מצליחה ישראל לקדם את יעדיה. וכאן התמונה דווקא מעודדת.
ישראל פועלת בעזה. ישראל פועלת בלבנון. איראן לא הצליחה לאחד את הזירות כפי שתכננה. חיזבאללה אינו מצליח למנוע פגיעה בנכסיו ובמרחב פעילותו. הציר האיראני כולו נמצא במגננה יחסית לעומת מצבו ערב המלחמה. האם זה ניצחון מוחלט? עדיין לא. האם זו מציאות מושלמת? בוודאי שלא.
אבל מלחמות אינן נמדדות לפי תחושות בטן וגם לא לפי כותרות של יום אחד. הן נבחנות בשאלה האם הכיוון האסטרטגי נכון והאם לאורך זמן האויב מאבד נכסים, כוח ויכולת השפעה. דווקא כאן כדאי להיזכר באחת המחלות הקשות של החברה הישראלית. אנחנו נעים לעתים בין אופוריה מוחלטת לבין ייאוש מוחלט. בין ששת הימים לשישה באוקטובר. בין תחושת כל יכול לבין תחושת כישלון מוחלט. הבגרות הלאומית דורשת דבר אחר. להכיר בקשיים, לכאוב את המחירים, לכבד את הנופלים ואת משפחותיהם, לבקר כשצריך, אך גם להביט במציאות כפי שהיא ולא כפי שהיינו מדמיינים שתהיה.
במבחן הרגש, אפשר להבין את תחושת החמיצות. במבחן השכל, במבחן העובדות ובמבחן המגמות האסטרטגיות והשינויים ההיסטוריים, נדמה שישראל צועדת בכיוון הנכון.
והלקח הגדול של המלחמה הזאת הוא אולי שאין להחליף בין השניים. אומה שמקבלת את החלטותיה על פי מצב הרוח תפסיד גם מלחמות שניצחה. אומה שמסוגלת להבדיל בין כאב לבין תבוסה ובין קושי לבין כישלון, היא אומה שיודעת להתמיד בדרך עד להשגת מטרותיה.
נראה לי שהפיסקה האחרונה במאמר מאוד רלוונטית למה שקורה עכשיו לאמריקנים דווקא.