תנועת המלקחיים של בכירי צה"ל לעצירת המלחמה בעזה

בתחילת "מלחמת התקומה" הגדיר ראש הממשלה בנימין נתניהו את מטרות המלחמה באופן חד, ברור ובלתי משתמע לשתי פנים, וחזר עליהן בעקביות לאורך כל הדרך. אלא שבאורח מקומם, ולמרות המחדל הנורא והבלתי נסלח שקדם לטבח, ראשי מערכת הביטחון לא רק שלא הרכינו ראש, אלא הוסיפו לקדם סדרי עדיפויות משלהם באשר למטרות המלחמה ולאופן ניהולה. במקום להתיישר עם הוראות הדרג המדיני, פעלו בכירי הצבא ומערכת הביטחון בעקביות כדי לרוקן מתוכן את יעדי המערכה ולחתור לסיומה בטרם הושגו. לצורך כך נשלפו בזה אחר זה נימוקים שונים, מתחלפים ומתחזים לענייניים, אך כולם הובילו לאותה מסקנה עצמה: חייבים להפסיק את המלחמה. בפרק זה נסקור את שלל העילות ששימשו את צמרת הצבא ומערכת הביטחון בניסיונן המתמשך לחתור תחת המטרות הברורות שהציבה ממשלת ישראל: ניצחון מוחלט והשבת החטופים.

כרונולוגיה של הונאה תודעתית ובניית נרטיב

בקיץ 2024, כחודש וחצי לאחר תחילת המבצע הצבאי ברפיח, ניסו בכירי צה"ל "לארוז" את המלחמה, לשדר כי המשימות הושלמו, וכי ניתן לחתור לעסקת חטופים. הם בנו נרטיב שלם שלפיו חמאס כבר הוכרע, ותדרכו את הכתבים הצבאיים והמדיניים בהתאם כדי שהמסר יהדהד היטב באוזניהם של מקבלי ההחלטות בקבינט, שראו את תמונת המצב באופן שונה לחלוטין.

כך למשל פרסם נדב איל בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ב-14 ביוני 2024:

"מערכת הביטחון לדרג המדיני: צה"ל על סף הכרעת חמאס, לא לחשוש מסיום המלחמה תמורת השבת החטופים".

בגוף הכתבה הסביר איל כי:

"בצה"ל סבורים שההישג הטקטי המצוין של האוגדות ברצועת עזה מאפשר לישראל 'לעבור שלב', ובעצם לסיים את המלחמה בדרום באמצעות הסכם להשבת החטופים… האינטרס הישראלי לשיטת מערכת הביטחון, כמו גם רוב מוחלט במטכ"ל, הוא להכיר בכך שישראל הכריעה את חמאס, ולהמשיך לשלב של 'לחימה'… לא צריך לחשוש מלומר ברורות: זה סוף המלחמה, אומרים גורמים ביטחוניים".

שבוע לאחר מכן פרסמה גם גילי כהן, הכתבת המדינית של כאן 11, תאגיד השידור הישראלי, כי:

"בישראל נערכים להכריז בקרוב על כך שהם הכריעו את הזרוע הצבאית של חמאס… זה מה שבקרב מקבלי ההחלטות מכונה המעבר לשלב ג'… מי שצריך לקבל את ההחלטה זה הדרג המדיני שיתבסס על מה שמערכת הביטחון תמליץ לו, אבל ממה שאני שומעת ממקורות שמעורים בנושא זו התוכנית".

המסרים הללו, שנכתבו בשלב מוקדם יחסית של הלחימה, נשמעים היום מופרכים בעליל. אנו יודעים היטב כמה עבודה צבאית, כלומר לחימה קשה וממושכת, נעשתה מיוני 2024 ועד הפסקת האש ושחרור אחרוני החטופים החיים באוקטובר 2025. אפילו נכון לכתיבת שורות אלו, מאי 2026, צה"ל עדיין לא הכריע את חמאס, וישראל צריכה לקבל החלטה לחדש את הלחימה ולהשלים את המערכה ברצועה.

במשך שנה וארבעה חודשים, בין יוני 2024 לאוקטובר 2025, ניהל צה"ל ברצועה מערכה נרחבת, שכללה את המבצעים בג'בליה ובזייתון, הלחימה הסיזיפית של טיהור השטח ברפיח ובחאן יונס, מבצע עוז וחרב, מרכבות גדעון א' ומרכבות גדעון ב', ועוד שורה ארוכה של מבצעים ברחבי הרצועה כולה. אם גם אחרי כל הקרבות הללו צה"ל טרם הכריע את חמאס, הרי שבחודש יוני 2024 הוא אפילו לא היה קרוב להשלמת המשימה שקיבל מהממשלה.

הפרסומים הללו של נדב איל וגילי כהן, וכפי שנראה מייד גם שורת פרסומים דומים מאותה תקופה, מספקים המחשה כמעט מושלמת לכך שבישראל לעיתים מוטב לקרוא עיתונים ולצפות במהדורות החדשות באיחור של שנה או שנתיים. מרחק הזמן מאפשר להבחין ביתר חדות בין הספינים והמניפולציות שהדיפ-סטייט מנסה לבצע בדעת הקהל באמצעות שיטת התדרוכים, לבין העובדות ותמונת המצב האמיתית שהייתה נכונה לאותה עת. מרחק הזמן גם מאפשר להבין מה עמד מאחורי קמפיין התדרוכים, ועד כמה היו מוכנים צה"ל ומערכת הביטחון להרחיק לכת בניסיונם לתמרן ולתחבל את הדרג המדיני ואת אזרחי ישראל.

נחזור לדיווחי הפרשנים הצבאיים והמדיניים מאותה תקופה, ונבחן כיצד נבנה הנרטיב, שלב אחר שלב. את הרמזים הראשונים לקמפיין "נכריז ניצחון" אפשר לזהות כבר בסוף חודש מאי 2024 בטורים של הפרשנים הצבאיים.

יואב לימור, הפרשן הצבאי של "ישראל היום", כתב ב-31 במאי כי:

"סיום המבצע ברפיח יאפשר לצה"ל להכריז כי הושלמה הפגיעה בכלל המערכים המאורגנים של חמאס".

שבוע מאוחר יותר, ב-5 ביוני, כבר בישר לימור לקוראיו כי:

"כשתושלם הפעולה ברפיח יסתיים רשמית השלב השני של המלחמה וישראל תעבור ללחימה".

אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של 'מעריב', פרסם אף הוא בסוף מאי שורה תחתונה דומה, שלפיה צריך לסיים את המלחמה, אך מנימוק אחר, שחיקת הצבא. לדבריו:

"סיום המהלך העצים בעזה יוכל לפתוח הזדמנות למו"מ על הסדרה מול חיזבאללה. שום הסכם עם חיזבאללה לא באמת יוכל להבטיח ביטחון לתושבי הצפון, אבל יוכל להעניק לצה"ל זמן להתכונן למלחמה הבאה. הצבא שלנו היום מותש משמונה חודשי לחימה אינטנסיביים ושוחקים, ולפני שאנחנו קופצים ראש למערכה הבאה, חייבים לרענן ולחזק אותו".

המסר המשותף לבן דוד וללימור היה קידום המעבר ממלחמה ללחימה. במקום להודות שהצבא מעוניין לסיים את המלחמה, ניסתה מערכת הביטחון לשכנע את הציבור, באמצעות הפרשנים הצבאיים, שהמשך המלחמה העצימה פשוט "לא משתלם".

לאחר מכן הגיעו הפרסומים שהבאנו בראשית הפרק, של נדב איל ושל גילי כהן, שלפיהם המסר של מערכת הביטחון לדרג המדיני הוא כי "צה"ל על סף הכרעת חמאס" ולכן ניתן לסיים את המלחמה.

בשלב הזה כדאי להצביע על כלל אצבע שתקף לא רק לתחום הסיקור הצבאי-ביטחוני: אם כמה פרשנים מאותו תחום סיקור מנגנים את אותה המנגינה בפרק זמן מצומצם, אפשר להניח שמישהו תדרך אותם.

חזרה לקמפיין. המסרים על סיום המלחמה המתקרב המשיכו להדהד גם בחדשות 12, כאשר הוכרז כי צה"ל נערך לסיום המלחמה ולמעבר לשלב הבא:

"בתחילת השבוע נערך דיון חשוב ודרמטי בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה. בדיון השתתפו כל צמרת צה"ל והשב"כ, וכן ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט. במהלך הדיון הוצגה התקדמות הצבא ברצועת עזה, וגם המוכנות לשלבים הבאים, וזאת לקראת היערכות לשלב ג' במלחמה, שמשמעותו סיום השלב העצים בתמרון הקרקעי ומעבר למצב של פשיטות ממוקדות".

רצף הדיווחים הזה הוא כנראה אחד מרגעי השיא, או ליתר דיוק רגעי השפל, של התחמנות הפקידותית שתיאר תא"ל עופר וינטר, כפי שראינו בפרקים הקודמים: המטרה חדלה להיות מיטוט חמאס במציאות, והפכה להיות ההכרזה על מיטוט חמאס בתקשורת.

אלא שלמרות הלחצים העזים, נתניהו וקבינט המלחמה התעקשו להמשיך במערכה, ואף זכו לרוב יציב בקבינט לאחר התפטרותם מהממשלה של בני גנץ וגדי איזנקוט ב-9 ביוני.

ב-2 ביולי 2024 יצא המרצע מן השק בדיווח של הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל. הוא בישר לקוראיו כי השלב העצים של המלחמה מתקרב לסיומו:

"ההתייעצות הביטחונית שקיימו שלשום ראש הממשלה, שר הביטחון ובכירי צה"ל בפיקוד הדרום מבשרת את סיומו הקרוב של השלב האינטנסיבי יותר במלחמה ברצועת עזה. בקרוב יוכרז סיום המבצע ברפיח. הכיוון הולך ומסתמן מעתה והלאה, דילול כוחות ברצועה, מעבר לשיטה של פשיטות על יעדי חמאס שם והסטת יחידות לגבול הצפוני".

בשלב הזה חשף הראל את הספין שצמרת צה"ל ניסתה למכור לציבור:

"השאלה המרכזית היא איך לעטוף את המהלך בנרטיב שישכנע את הציבור כי הממשלה וצה"ל עמדו בחלק ניכר ממטרות המלחמה, אף שחמאס לא הובס לחלוטין ו-120 חטופים טרם הוחזרו".

הפרסום הזה של הראל הוא אולי המסמך המרשיע ביותר מאותה תקופה. הוא מלמד שמערכת הביטחון עסקה בבניית "נרטיב" שיווקי. המטרה לא הייתה להשיג ניצחון, אלא לשכנע את הציבור שהניצחון כבר הושג, "עמדו בחלק ניכר ממטרות המלחמה", מתוך מודעות מלאה לפער שבין הסיפור לבין העובדות והמציאות בשטח.

ומה שמדהים עוד יותר הוא שבשעה שבכירי צה"ל עסקו בניסיון למכור לציבור בישראל נרטיב של ניצחון, המסר שהם דחפו לתקשורת הבין-לאומית היה הפוך במאה ושמונים מעלות. בתקשורת הישראלית הם ניסו למכור לנו נרטיב של הכרעה שכבר הושגה, אך התקשורת הבין-לאומית קיבלה תדרוכים סותרים שלפיהם צה"ל מותש ושחוק ולכן חותר להפסקת אש.

הגנרלים מזמינים לחץ בין-לאומי

ביום שבו פרסם עמוס הראל ב"הארץ" את הספין על נרטיב הניצחון, פרסם רונן ברגמן, יחד עם פטריק קינגסלי, תחקיר נרחב ב"ניו יורק טיימס". הכותרת לא הותירה מקום לספק:

 "הגנרלים של ישראל, החסרים בתחמושת, רוצים הפסקת אש בעזה".

הכתבה התבססה על ראיונות עם שישה בכירים במערכת הביטחון, בהווה ובעבר, וחשפה כי בדיונים הסגורים עמדת הצבא הייתה הפוכה לחלוטין מהמדיניות שהוביל הדרג המדיני. לפי הדיווח, הבכירים סברו כי הפסקת אש היא הדרך הטובה ביותר לשחרר את החטופים. הציטוט המדהים ביותר בכתבה נגע למחיר שהם מוכנים לשלם:

"הגנרלים הבכירים ביותר של ישראל רוצים לפתוח בהפסקת אש בעזה, גם אם משמעות הדבר היא שחמאס יישאר בשלטון לעת עתה… הגנרלים סבורים שהפוגה תהיה הדרך הטובה ביותר להביא לשחרורם של כ-120 ישראלים שעדיין מוחזקים ברצועה".

הגנרלים אומנם סיפקו לכתבי ה"טיימס" גם הסברים טכניים במהותם, הכוחות שחוקים, יש מחסור בחימושים, וצריך להתכונן למלחמה מול חיזבאללה, אך השורה התחתונה הייתה פוליטית-אסטרטגית: הצבא מוכן להשלים עם הישרדות שלטון חמאס, בניגוד למטרות המלחמה שהגדיר הקבינט.

שום תועלת לא יכלה לצמוח לאינטרס הישראלי מהתחקיר שפרסם ברגמן ב"ניו יורק טיימס". להפך, היה זה שיאו של העימות בין נתניהו וממשלת ישראל לבין ממשל ביידן, לאחר שישראל נכנסה לרפיח חרף איומים מפורשים של ביידן באמברגו נשק:

"הבהרתי שאם הם ייכנסו לרפיח… אני לא אספק את הנשק ששימש היסטורית לטיפול ברפיח, לטיפול בערים, לטיפול בבעיה הזאת".

קשה להאמין, אך על רקע העימות החריף הזה בין הממשלים, בכירים במערכת הביטחון (בהווה ובעבר) התראיינו לעיתון הבית של המפלגה הדמוקרטית וביקשו למעשה להעצים את החולשה הישראלית. התוצאה המתבקשת של כתבה ברוח זו ב"ניו יורק טיימס" הייתה כמובן הגברת הלחץ האמריקני על ישראל, מתוך ההנחה שלישראל לא תהיה ברירה אלא להיכנע.

זהו צעד חתרני שקשה להפריז בחומרתו. בדומה למאיר דגן, שכמה שנים קודם לכן פעל מול ראש ה-CIA פאנטה כדי שיקשיח את ההתנגדות האמריקנית לתקיפה ישראלית באיראן (כפי שראינו בפרק השני), גם כעת ביקשו הבכירים שצוטטו אצל ברגמן להוביל להגברת הלחץ של ממשל ביידן כדי למנוע את המשך הלחימה בעזה.

יתרה מכך, הסתירה בין נרטיב הניצחון שניסו הגנרלים למכור לציבור בישראל באמצעות התדרוכים שקיבלו פרשנים צבאיים ומדיניים, לבין נרטיב החולשה שביקשו להעצים בארה"ב, חושפת את האסטרטגיה הרחבה שבעזרתה ניסה הממסד הביטחוני "לארוז" את המלחמה לאורך כל שנת 2024 ובהמשך גם בתוך 2025.

תנועת המלקחיים של הדיפ-סטייט

האסטרטגיה שבחרה צמרת מערכת הביטחון כדי להוביל לסיום המלחמה הייתה מתוחכמת וצינית כאחת: מהלך כפול, מעין תנועת מלקחיים תודעתית, שנועדה לכפות על הדרג המדיני את סיום המלחמה לא מתוך הכרעה ברורה בשדה הקרב, אלא מתוך יצירת מצג שווא של "מבוי סתום".

הזרוע האחת של המלקחיים נועדה להעצים באופן מניפולטיבי את תחושת האילוצים והמגבלות הניצבים בפני צה"ל ומדינת ישראל ומונעים ממנה, כביכול, את האפשרות להמשיך עד "הניצחון המוחלט". באמצעות תדרוכים בלתי פוסקים על "מחסור בחימושים", "שחיקת צבא המילואים", "לחץ אמריקני בלתי עביר" ו"אובדן הלגיטימציה", ניסתה המערכת להוריד את רף הציפיות של הציבור ושל הממשלה למינימום. המסר היה פשוט: "זה הכי הרבה שאנחנו יכולים להשיג. כל ניסיון להשיג יותר הוא הימור מסוכן".

הזרוע השנייה, וההפוכה לכאורה, של תנועת המלקחיים, נועדה דווקא להעצים את הישגי צה"ל ומערכת הביטחון, ולהרים את הרף באופן דמיוני ומלאכותי. אותם גורמים שהעצימו את האילוצים והמגבלות שיווקו לתקשורת בו-בזמן תמונת ניצחון פיקטיבית: "פירקנו את חטיבות חמאס", "הכרענו את גדודי רפיח", "שללנו את היכולות המרכזיות". כאמור, השיא היה בשורת התדרוכים ברוח "נכריז ניצחון", שנחשפו בטור של עמוס הראל כספין חסר בושה.

המערכת ניסתה לעשות כאן מהלך כפול קלאסי מתוך ארגז הכלים המניפולטיבי שלה: מצד אחד להעצים את האילוצים והמגבלות (מחסור בחימושים, שחיקת הצבא, לחץ אמריקני) וכך להוריד את רף האפשרי למינימום, ומהצד השני להעצים את ההישגים ולהרים את הרף של מה שכבר השגנו למקסימום דמיוני. המטרה הייתה לסגור את הפער בין הרצוי למצוי באופן מלאכותי. אם "אי אפשר יותר" (אילוצים) ו"כבר השגנו המון" (הישגים), המסקנה המתבקשת היא עצירה.

היום, ממרחק הזמן, כאשר אנו רואים את היקף הפעילות הרחב שעוד נדרש לאחר אותה "הכרעה" דמיונית של יוני 2024, ברור לחלוטין שלו הוחלט על סיום המלחמה באותה עת תוך הכרזת ניצחון פיקטיבית, הייתה זו תבוסה מובהקת לישראל וניצחון אדיר לחמאס.

מול המניפולציה הכפולה שבה נקטו בכירי מערכת הביטחון בחר נתניהו באסטרטגיה פשוטה: הוא הגביה שוב ושוב את הרף והעמיד אותו על "ניצחון מוחלט". הפער שנתניהו התעקש לשמר בין ההישגים המוגבלים שצמרת צה"ל ניסתה לשווק לבין הניצחון המוחלט הנדרש, הוא שאפשר לו להמשיך ולדחוף את עגלת המלחמה קדימה, כנגד הבלמים שעליהם לחצו שוב ושוב ראשי מערכת הביטחון.

מדוע המערכת סירבה לקבל את סדר העדיפויות של הדרג הנבחר?

לאחר שהבנו את אסטרטגיית המלקחיים של מערכת הביטחון לסיום המלחמה, ואת העובדה שבכירי מערכת הביטחון לא בחלו גם בהונאת הציבור, כאילו הניצחון כבר הושג, נשאלת השאלה: מדוע פעלו בכירי המערכת כדי לכפות על הממשלה והציבור את הפסקת המלחמה בניגוד להנחיות הדרג המדיני?

נתניהו הציב מלכתחילה שתי מטרות מלחמה שוות משקל, והתחייב עליהן שוב ושוב בפני הציבור: ניצחון מוחלט, בדמות הכרעת חמאס, והשבת כל החטופים עד האחרון שבהם, החיים והחללים כאחד. הוא הקפיד להדגיש כי מבחינתו שתי המטרות הללו אינן סותרות זו את זו, וכי יש להשיגן יחד.

לעומת זאת, צמרת צה"ל ומערכת הביטחון קבעו לעצמן היררכיה שונה לחלוטין של עדיפויות ועקרונות מנחים. לשיטתן, אי אפשר להשיג את שתי המטרות שעליהן החליטה הממשלה, ולכן יש לבחור בשחרור החטופים גם במחיר ויתור על הניצחון. חשוב להדגיש: בכירי מערכת הביטחון לא התנגדו להכרעת חמאס כשלעצמה. הם לא התנגדו למבצעים ולתקיפות שפגעו קשות בחמאס. הצבא פעל בשיטתיות לחיסול מחבלים ובכירי חמאס ולהשמדת תשתיות טרור, אלא שצמרת המערכת הכפיפה את המלחמה בחמאס לשני עקרונות-על שקבעה לעצמה.

העיקרון הראשון: השבת החטופים בכל מחיר, גם במחיר הישארות חמאס בשלטון, כלומר תבוסה אסטרטגית מובהקת. כל פעולה צבאית, כל מבצע, כל התקדמות טקטית, נבחנו תחילה דרך הפריזמה של השפעתם על עסקת החטופים.

העיקרון השני: הימנעות מכל מה שעלול להפוך לכיבוש או לממשל צבאי. גם אם ברור שהכרעה מלאה של חמאס דורשת נוכחות ישראלית ממושכת, וגם אם השליטה בשטח היא תנאי הכרחי למניעת התארגנותו מחדש של חמאס, העיקרון הזה נותר בעל עדיפות עליונה.

לשני עקרונות אלה הצטרף עיקרון שלישי, שלעיתים קרובות קיבל מעמד מכריע אף יותר מיישום הנחיות הממשלה הנבחרת: הנטייה להתיישר עם לחצים אמריקניים. מערכת הביטחון פועלת מתוך תפיסה תלותית עמוקה, הרואה בקשר עם ארה"ב את אבן היסוד של ביטחון ישראל. חשש מפגיעה בחימושים, תלות פסיכולוגית בקשרים אישיים עם מקבילים אמריקנים, והפנמה של האינטרסים האמריקניים כאילו היו אינטרסים ישראליים, הפכו לגורם מכריע בעיצוב המדיניות הצבאית בפועל. ושוב, אם המדיניות הזו מהדהדת לכם את ההתנהלות החמורה של ראש המוסד מאיר דגן אל מול האיום האיראני (שראינו בפרק השני), אינכם טועים.

בכירי מערכת הביטחון טענו לכל אורך המלחמה כי השבת כל החטופים תחייב כניעה לדרישות חמאס: נסיגה ישראלית מוחלטת מכל הרצועה, עד הסנטימטר האחרון; סיום המלחמה; ומתן ערבויות בין-לאומיות שיבטיחו שישראל לא תוכל לשוב ולהילחם לאחר שחרור החטופים. משמעות הדבר היא תבוסה אסטרטגית מובהקת.

ושוב, התשובה לשאלה מדוע בחרו בכירי המערכת לקדם דווקא את עקרונות היסוד שלהם ולא את אלה שהתווה הדרג המדיני, נעוצה בתופעה שכבר עמדה במוקד הפרקים הקודמים: נורמה מושרשת של אי קבלת מרות הדרג הנבחר, לצד הפנמה עמוקה של אתוס "שומרי הסף". לפי תפיסה זו, הפקידות הבכירה אינה רואה את עצמה כמי שאמונה על יישום המדיניות של הדרג הנבחר, אלא כמי שמיטיבה ממנו להבין מהו האינטרס הציבורי, ולכן בשעת מבחן נאבקת בו כדי לכפות את תפיסתה.

דומני כי זו העת להזכיר שוב מושכלות יסוד: במדינה דמוקרטית, תפקידו של הדרג המדיני הנבחר הוא לקבוע את המדיניות ואת סדר העדיפויות הלאומי, ואילו תפקידה של הפקידות המקצועית, הצבאית והאזרחית הוא ליישם מדיניות זו בצורה היעילה ביותר. כפי שראינו בפרקים הקודמים, מערכת הביטחון הישראלית, בהשראת אתוס "שומרי הסף" ו"שיטת שמעון נווה", רואה בעצמה לא רק כשווה לדרג המדיני, אלא כמי שאמורה להתוות את המדיניות ולכפות אותה על הדרג הנבחר. מכאן נבעה גם ההתנגשות המתמשכת לאורך כל מלחמת "התקומה".

נתניהו, כאמור, קידם את שתי מטרות המלחמה, ניצחון על חמאס ושחרור החטופים, זו לצד זו במשך שנתיים. בסופו של דבר, באוקטובר 2025 הצליח להביא לשחרור כל החטופים החיים, ובהמשך גם המתים, כאשר ישראל שולטת על יותר ממחצית משטח הרצועה. ולא זו בלבד שאין ערבויות בין-לאומיות המונעות מישראל לחדש את הלחימה, אלא שישנה התחייבות אמריקנית מפורשת לכך שהרצועה תפורז מנשק וחמאס יתפרק. העסקה שהשיג נתניהו מעניקה לישראל מנוף משמעותי במגעים מול ממשל טראמפ, ובסבירות לא מבוטלת תאפשר לישראל לחדש את המלחמה עד להשלמת המטרה של הכרעה מוחלטת של חמאס.

קשה להפריז בחומרת האירוע הזה: מערכת הביטחון מסרבת לקבל את הנחיות הדרג המדיני במלחמה הדרמטית ביותר בדורנו. במדינה דמוקרטית, העם, באמצעות נבחריו, הוא שאמור להגדיר את יעדי המלחמה ומטרותיה, והממשלה היא זו שצריכה לספק לציבור דין וחשבון: האם השלימה את מטרות המלחמה? האם הובילה את האומה לניצחון, לתבוסה או להישגים חלקיים? האם שיפרה את מצבה האסטרטגי של המדינה או החמירה אותו? אלא שבכירי מערכת הביטחון יצאו למבצע של "השפעה על כחול" בניסיון לתמרן את דעת הקהל בישראל. במקום לעמוד ביעדים הצבאיים שהוצבו בפניהם על ידי הממשלה והציבור בישראל ולהכריע את חמאס, הם ביקשו לספק לממשלה ולציבור ניצחון פיקטיבי. מדובר בספין חסר בושה, שברוח "שיטת נווה" ביקש לתמרן ולתחבל את מדינת ישראל בהתאם לסדר העדיפויות של מערכת הביטחון.

ההתנגשות בין סדר העדיפויות שהציב נתניהו לבין העקרונות שבהם בחרה צמרת המערכת התבטאה בעימות מתמיד שנמשך לאורך כל המלחמה. האמצעי העיקרי שבו בחרה צמרת מערכת הביטחון כדי לכפות את סדר העדיפויות שלה היה כאמור דה-מורליזציה מתמשכת של הדרג המדיני ושל הציבור, באמצעות קמפיין בלתי פוסק של תדרוכים, הדלפות, ותרחישי אימה על הצפוי במקרה של מלחמה מול איראן וחיזבאללה.

אבל כל אלו היו, בשפה הצבאית, "מאמצים משניים", בשעה שהמאמץ העיקרי שהופעל לאורך המלחמה כולה היה קמפיין "נתניהו מפקיר את החטופים", קמפיין שביקש להציב כערך עליון את השבת החטופים בכל מחיר.

קמפיין התדרוכים: "נתניהו מפקיר את החטופים"

לאורך כל המלחמה פעל קמפיין ציבורי עתיר משאבים, שביקש להציב יעד אחד בלבד: שחרור החטופים בכל מחיר, תוך מחיקה והתעלמות מוחלטת מערך הניצחון והכרעת חמאס. הקמפיין הזה, שהובל על ידי מטה משפחות החטופים ותקשורת השמאל, הוא קמפיין אזרחי לגיטימי במדינה דמוקרטית.

מה שאינו לגיטימי הוא שגורמים בכירים במערכת הביטחון הדהדו את הקמפיין הציבורי הזה ואימצו את סדר העדיפויות שלו, שהיה שונה במאה ושמונים מעלות מסדר העדיפויות שקבעו נתניהו והממשלה. חמור מכך, בכמה מקרים הפכו בכירי מערכת הביטחון עצמם לגורמים הבוטים ביותר שהעבירו את המסרים החריפים ביותר נגד ראש הממשלה הממונה עליהם, כולל הפצה שיטתית של תדרוכים וציטוטים המיוחסים לבכירי מערכת הביטחון שלפיהם נתניהו מפקיר את החטופים מסיבות פוליטיות. זו תופעה בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית ומהווה אחד מרגעי השפל של חתרנות הדרג הביטחוני נגד הממשלה.

תופעה חמורה נוספת התבטאה בכך שכל התעקשות של נתניהו על נושאים ביטחוניים דרמטיים הוצגה במהלך הקמפיין כמיותרת, פוגעת בשחרור החטופים ומעכבת עסקה. השליטה בציר פילדלפי למניעת הברחת נשק, מנגנון מניעת החזרת מחבלים לצפון הרצועה, הבקרה על מעבר רפיח, והדרישה למניעת שחרור רבי מחבלים שאחראים לרציחתם של מאות ישראלים, כל אלה הוצגו כ"עקשנות מיותרת", כ"עיכוב סרק" וכ"שיקולים פוליטיים". בכך החלישו בפועל אותם מתדרכים את העמדה הישראלית במשא ומתן לשחרור החטופים, פגעו בנחישות הציבורית להמשיך במערכה, ובסופו של דבר גם עיכבו את השגת העסקה משום שזרעו בחמאס תקווה שיוכל לכופף את העמדה הישראלית.

אין טעם להלאות את הקורא בפירוט מייגע של עשרות ומאות ידיעות שבהן הואשם נתניהו בהפקרת החטופים. נסתפק בכמה מהדוגמאות החריפות ביותר, דווקא אלה שיצאו מבכירי מערכת הביטחון, דוגמאות המהוות חצייה של כל הקווים האדומים במדינה דמוקרטית.

באמצע יולי 2024 פורסם בערוץ 12 תדרוך דרמטי תחת הכותרת: "גורם ביטחוני בכיר: זה רגע האמת של החטופים, אבל יש אצלנו מי שמעכב את העסקה". אותו גורם בכיר הוסיף:

"אפשר להגיע בתוך שבועיים להסכם ולהוציא את החטופים, אבל ההתעקשות של ראש הממשלה על בניית מנגנון למניעת מעבר של חמושים היא 'עז' שתתקע את המו"מ לשבועות, ייתכן שלא יהיה את מי להחזיר".

המסר היה ברור: נתניהו, ורק נתניהו, אחראי לכישלון העסקה.

כשבועיים מאוחר יותר הוסלמו הדברים עוד יותר. בערוץ 13 פורסמה כותרת חריפה במיוחד:

"זעם בארה"ב והסכמה במערכת הביטחון: 'נתניהו מוותר על החטופים'".

הכתבה דיווחה על "תמימות דעים במערכת הביטחון: בינתיים, נתניהו ויתר על החטופים". בכיר ביטחוני צוטט כאומר כי "עסקה עכשיו תוכל למנוע מלחמה אזורית". כלומר נתניהו לא רק מפקיר חטופים, אלא גם מסכן את ישראל במלחמה כוללת.

בסוף אוגוסט הגיעו התדרוכים לשיא נוסף. ב-31 באוגוסט, יום לאחר הצבעה סוערת בקבינט על הישארות בציר פילדלפי, שבה יואב גלנט, שר הביטחון באותה עת, היה המתנגד היחיד, דיווחה מוריה אסרף בחדשות 13 כי:

"גורמים בכירים בגופי הביטחון בישראל, מכמה גופים, לאורך כמה שבועות, שמשוחחים איתנו, אומרים לנו שהממשלה הזו מתנהלת אך ורק משיקולים פוליטיים".

כלומר, סירובה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו לנסיגה מופקרת מציר פילדלפי, נסיגה שתאפשר לחמאס לחדש את הברחות הנשק ולשקם את כוחו, הוצג על ידי בכירים במערכת הביטחון כ"שיקולים פוליטיים". זאת בתדרוכים שיטתיים נגד הממשלה שנמשכו לאורך כמה שבועות.

ב-1 בספטמבר, לאחר זיהוי גופותיהם של ששת החטופים שנרצחו בידי המחבלים במנהרה ברפיח, עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי, פרסם רונן ברגמן את התדרוך המרושע והנבזי ביותר. "גורם ביטחוני בכיר" האשים את נתניהו ביצירת מה שכינה "מסמך הדמים". מדובר במסמך הבהרות שהועבר בסוף יולי למדינות המתווכות בין ישראל לחמאס, ובו חודדו תנאים ביטחוניים חיוניים של ממשלת ישראל לעסקה. אולם לדעת אותו "גורם ביטחוני בכיר":

"הכינוי הכי מתאים לו הוא 'מסמך הדמים', כי דפיו מוכתמים בדמיהם של ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח".

אותו גורם לא הסתפק בכך והמשיך להשתלח בנתניהו על כך שהתעקש שישראל לא תיסוג מציר פילדלפי ולא תאפשר חזרת חמושים לצפון הרצועה, שטח שטוהר בדמם של עשרות לוחמים:

"המסמך טבול בדמם, בסופם של ששת החטופים, ולך תדע את מי עוד הוא יצליח לקטול מחר, עוד שבוע, עוד חודש. זאת, לצד נזקים קשים אחרים שהוא עלול לגרום לישראל ולאזור כולו. רק דבר אחד הוא בוודאות לא יביא, כי הוא נוצר במיוחד כדי למנוע זאת, עסקת חטופים".

יומיים לאחר מכן, ב-3 בספטמבר, דווח בערוץ 13 על תדרוך חריף נוסף, שהיה למעשה ניסיון סחיטה של הדרג המדיני על רקע האשמתו בהפקרת ששת החטופים שנרצחו. "גורמים בכירים בצה"ל" אמרו כי "כל הרחבה של התמרון ברצועת עזה תסכן את חייהם" של החטופים, וכי "עסקת חטופים תאפשר לצה"ל לפעול בחופשיות רבה יותר".

התדרוך הזה פורסם יום לאחר "נאום פילדלפי" של נתניהו, שבו הבהיר מדוע, למרות המחירים, אנו חייבים להישאר בציר פילדלפי, אזור חיץ על גבול מצרים-רצועת עזה, שממנו יצאה ישראל במסגרת "ההתנתקות" בשנת 2005:

"כשיצאנו מעזה ומפילדלפי לא נשאר לנו שום מחסום בפני החדרה של נשק ומכונות לחפירת מנהרות. כך עזה הפכה להיות איום עצום על מדינת ישראל… ציר הרשע צריך אותו, אם אנחנו נצא, לא נחזור".

המסר היה ברור: הצבא רוצה עסקה, ונתניהו, בסירובו לנסיגה מופקרת מציר פילדלפי, מונע אותה.

המסרים זהים והשיטה מוכרת: תדרוכים אנונימיים, ציטוטים מ"גורמים בכירים", ומיתוג עקבי של נתניהו כמפקיר החטופים.

הנה ציטוט נוסף, כחודשיים מאוחר יותר, של ראשי המערכת שמבקשים לקדם כניעה לחמאס:

"ראשי מערכת הביטחון לנתניהו: ללא התגמשות אין עסקה, ותוותר על החטופים. הבכירים סבורים שנדרשות החלטות מתוך ההבנה: חמאס לא יתפשר על פחות מהפסקת המלחמה ונסיגה מלאה מהרצועה".

העובדה שאולפני השמאל לא ייחסו חשיבות לסוגיות ביטחוניות היא סוגיה בפני עצמה. אבל כיצד אפשר לנהל מלחמה כאשר בכירי מערכת הביטחון מתנערים מכל שיקול מלבד שחרור החטופים, לא מייחסים שום חשיבות לשיקולים ביטחוניים לגיטימיים, ומציגים את כל מי שלא מסכים להיכנע לדרישות חמאס כמי שפועל מ"שיקולים זרים"?

ראשי מערכת הביטחון ניהלו קמפיין תקשורתי שביקש להיכנע לחלוטין לדרישות חמאס ולסיים את המלחמה בתבוסה. בסופו של דבר הוכח כי הם שגו לחלוטין, והעסקה לשחרור כלל החטופים הושגה בתנאים שונים בתכלית.

אלא שהתדרוכים וההתעקשות של ראשי המערכת לסיים את המלחמה בתנאי תבוסה לא רק חיבלו במאמצים המלחמתיים. בכירי מערכת הביטחון הפכו לשופר תעמולתי לכניעה לדרישות חמאס, ובכך למחוללי דה-מורליזציה המבקשת לשבור את רוח האומה, שחוסנה חיוני כל כך בעיתות מלחמה.

המורל כזירת מלחמה

לא אחדש הרבה אם אזכיר שבמלחמה הרוח מכריעה לא פחות ממאזן הכוחות החומרי. כמעט כל ההוגים הצבאיים החשובים והמצביאים בעלי השם הכירו במשתנה המכריע, החמקמק אך הקריטי, של רוח הלחימה. לנפוליאון, למשל, נוהגים לייחס את האמירה כי במלחמה היחס בין המורל לחומר הוא שלוש לאחת.

גם ההיסטוריון הצבאי הבריטי, באזיל הנרי לידל הארט, הציע גישה אסטרטגית עקיפה, שלפיה לעיתים אין צורך ממשי בהתנגשות צבאית חזיתית, ודי בערעור שיווי המשקל של האויב כדי להביא לניצחון.

אפילו קרל פון קלאוזביץ', מאבות תורת הלחימה המודרנית, שדגל בהתנגשות ישירה ובהשמדת כוחו העיקרי של האויב, הציב במרכז אומנות המלחמה את מקומם של אומץ, נחישות ורצון ברזל:

 "המלחמה היא תחומו של הסיכון, ולכן האומץ, יותר מכל דבר אחר, הוא התכונה הראשונה של הלוחם".

כמו כן, הוא הבהיר כי החשיבות שבדיכוי רוח הלחימה של היריב אינה נופלת מהרג ממשי של חייליו:

 "כאשר אנו מדברים על השמדת כוחותיו של האויב, עלינו להדגיש שאין דבר המחייב אותנו לצמצם רעיון זה לכוחות פיזיים בלבד: יש להביא בחשבון גם את היסוד המורלי".

מה שנכון במלחמה רגילה בין כוחות וצבאות שקולים, נכון שבעתיים במה שמכונה מלחמה א-סימטרית. במלחמה כזו סיכויי הניצחון של הצד החלש תלויים לחלוטין בשבירת רוח הלחימה ובשלילת הרצון של הצד החזק להמשיך להילחם. דוגמה בולטת לכך אפשר למצוא במלחמת וייטנאם, שבה היו לצפון וייטנאם מיליוני הרוגים אך היא התישה את דעת הקהל האמריקנית עד ששללה ממנה את הרצון להמשיך להילחם. כך גם במלחמת אפגניסטן בשנים 1979–1989, שבה היו לאפגנים כמיליון הרוגים לעומת כ-15 אלף הרוגים לברית המועצות, אך המלחמה הסתיימה בנסיגת ברית המועצות ובמכה ליציבותה הפנימית, שהאיצה את התפרקותה. במלחמת העצמאות של אלג'יריה בצרפת נהרגו כ-700 אלף אלג'יראים לעומת כ-25 אלף הרוגים צרפתים, אך המלחמה הובילה לנסיגה מוחלטת של צרפת.

בהקשר הישראלי אפשר לציין את המרד של האצ"ל והלח"י בשלטון המנדט הבריטי. פעולותיהן נגד אחת המעצמות הגדולות באותה תקופה האיצו את סיום המנדט והכשירו את הקרקע להקמת המדינה. לצערנו, גם התבוסה שהנחיל חיזבאללה לישראל במערכה ברצועת הביטחון, בחסות "ארבע אימהות" שביטאו את הדכדוך ורפיון הרוח ששררו בקרב חלקים בציבור הישראלי, ממחישה את הנקודה. למרות עליונות צבאית מובהקת של צה"ל, המערכה הממושכת הסתיימה בסופו של דבר בבריחה חפוזה ומשפילה מלבנון באוקטובר 2000, בהובלת ראש הממשלה דאז אהוד ברק, תוך הפקרה ביטחונית של הגליל ושל המדינה כולה.

האסטרטגיה של חמאס ויחיא סינוואר במלחמה זו הייתה בנויה מלכתחילה על עיקרון בסיסי אחד, שהתחדד ביתר שאת לאחר שהמתקפה הרב-חזיתית עם שאר הזרועות האיראניות ירדה מהפרק: להחזיק מעמד די זמן עד לשחיקת הרצון הישראלי להילחם. סינוואר הבין שבמישור הכוח הצבאי חמאס אינו יכול לנצח את ישראל, אך במישור המורלי ניתן להכריע את היהודים.

לשם כך עמדו לרשות סינוואר כמה כלים מרכזיים: מניפולציה על דעת הקהל בישראל באמצעות החטופים והדיווחים על הסבל והעינויים שהם עוברים; שחיקת נכונותו של הציבור הישראלי לספוג הרוגים ופצועים; יצירת עומס על צבא המילואים ועל עשרות אלפי משפחות המגויסים; הפעלת לחץ בין-לאומי והפיכת ישראל למדינה מבודדת; ופגיעה מתמשכת בכלכלה הישראלית.

כל אחד מן המנופים הללו היה כשלעצמו אמצעי לשחיקת המורל הישראלי, אך כאשר משלבים את כולם יחד, במלחמה ממושכת, בעורף מפונה, בלחץ בין-לאומי מסיבי, במאות הרוגים ואלפי פצועים, ובמאות אלפי אזרחים במילואים הרחק מן הבית, כוחם המצטבר של גורמי השחיקה הללו עצום. סינוואר הבין שאם יצליח להחזיק מעמד די זמן, השילוב של כל הגורמים הללו יוביל לקריסת הרצון הישראלי להמשיך להילחם.

במקום לעמוד כחומת ברזל מול האסטרטגיה הזאת ולחזק את רוח הלחימה של האומה, ניהלו בכירי מערכת הביטחון קמפיין שיטתי של דה-מורליזציה שצעד הישר אל תוך המלכודת שתכנן סינוואר.

המאמץ העיקרי היה באמצעות סוגיית החטופים: קמפיין בלתי פוסק של תדרוכים, הדלפות והאשמות, שלפיהם נתניהו "מפקיר את החטופים" ופועל "משיקולים פוליטיים", תוך התעלמות מוחלטת משיקולים ביטחוניים לגיטימיים והצגת כל דרישה ישראלית – שליטה בציר פילדלפי, מנגנון מניעת חזרת מחבלים, פיקוח במעבר רפיח, וזכות וטו לישראל על שחרור רבי-מחבלים – כ"עיכוב מיותר" של עסקת החטופים.

לצד מאמץ זה פעלו כאמור גם מאמצים משניים בשיטת המלקחיים: קמפיין מתמשך על "מחסור בחימושים", כולל הכתבה שהזכרנו ב"ניו יורק טיימס", שהציגה גנרלים ישראלים שמבקשים הפסקת אש "גם במחיר הישרדות חמאס"; הדגשת השחיקה בצבא המילואים כטיעון לעצירה במקום כאתגר שניתן להתגבר עליו; הדגשה אובססיבית של חשיבות התיאום והברית עם ארה"ב, תוך יצירת תחושה שממשל ביידן הוא בעל הבית ולא ממשלת ישראל; וכמובן קמפיין "נכריז ניצחון", הניסיון החצוף מיוני-יולי 2024 לשווק לציבור "נרטיב" של הכרעת חמאס כאשר צמרת מערכת הביטחון ידעה היטב שחמאס רחוק מלהיות מוכרע.

התוצאה הייתה שכל אחד ממנופי השחיקה שתכנן סינוואר זכה לחיזוק שיטתי מצד צמרת צה"ל ומערכת הביטחון. בחולשתם, במחויבותם לסדר עדיפויות שקבעו לעצמם, ובשל חוסר ההכרה במקומם במדינה דמוקרטית, צעדו בכירי מערכת הביטחון ישירות אל תוך המלכודת שתכנן סינוואר. במקום להיאבק בדה-מורליזציה שחמאס ביקש לחולל בחברה הישראלית, הם הפכו לקבלני הביצוע של קמפיין חולשה, דכדוך וכניעה.

אנקדוטה מקוממת המעידה על התנהלות ברוח זו של הרמטכ"ל הרצי הלוי במהלך המלחמה מתוארת בספרו של ניר דבורי, "משדר מלחמה". דבורי מתאר כיצד ב-23 בספטמבר 2024, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, הוא התלווה להלוי בסיור בשטח לבנון, ימים ספורים לאחר מבצע הביפרים ולפני חיסול נסראללה:

"אני מצטרף לחפ"ק של הרמטכ"ל ונכנס יחד איתם לבית שאותו מחזיקה יחידה של צנחנים. באישורו, אני מצטרף לשיחה שלו איתם… בשלב מסוים המח"טים מבקשים להעלות נושא שמטריד אותם, שחיקת הלוחמים בסדיר ובמילואים, הקשיים של המשפחות בבית, הלחץ הרב שמופעל על המפקדים. 'שמעת את זה?' מסתובב אליי הרצי, 'תוציא את זה החוצה'. בשידור אני אכן משתף את הדברים, ומעלה את הנקודה הזו לשיח".

רמטכ"ל שצבאו בשיא המערכה, בעודו מרסק את צבא האויב, בוחר לשדר במכוון לאומה ולאויב שצבאו מותש. סטארט-אפ ישראלי חדשני.

בניגוד לרמטכ"ל הלוי, הלוחמים ומפקדי השדה היו נחושים להכריע את האויב. בשעה שהגנרלים תדרכו על שחיקה, לוחמי המילואים התייצבו לסבב אחרי סבב. הלוחמים התגברו על השחיקה. הגנרלים היו אלו שרצו להישבר.

ארבעה ימים בלבד לאחר דבריו המקוממים של הרצי הלוי לדבורי, חיסלה ישראל את מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה – במבצע שראש הממשלה נתניהו הקפיד להסתיר מהרמטכ"ל הלוי ומשר הביטחון גלנט ממש עד לרגע הביצוע מחשש שהשניים ינסו לטרפד אותו. רצף המכות שהונחת בשבועות שלאחר מכן על חיזבאללה, עיצב מחדש את יחסי הכוחות בגבול הצפון וסלל את הדרך להתמוטטות משטר אסד ולאחר מכן למערכת "עם כלביא" ומערכת "שאגת הארי". את ההישגים הכבירים הללו יש לזקוף לזכות הצבא גופו, בעיקר בדרגיו הנמוכים והבינוניים, אשר בעוז רוחם ובמסירות נפשם חיפו וגברו על אוזלת ידם ומורך ליבם של הגנרלים הכושלים.

כישלון השמדת היכולות האזרחיות של חמאס

חשוב לחדד את מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, כדי לעמוד על נקודה חשובה שלגביה הצליח הדרג הצבאי הבכיר, למרבה הצער, למסמס לחלוטין את ההנחיות שהועברו אליו בצורה מפורשת. ב-8 באוקטובר 2023, יום לאחר תחילת המתקפה, הגדיר הקבינט המדיני-ביטחוני שאחת ממטרות המלחמה היא השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. לאורך שנתיים שלמות של מלחמה הצליח נתניהו לכפות על צמרת צה"ל להמשיך במערכה להשמדת היכולות הצבאיות של חמאס, מערכה שצמרת מערכת הביטחון רצתה לסיים כבר בראשית 2024. אולם בכל הנוגע להשמדת היכולות השלטוניות והאזרחיות של חמאס, הצליחה צמרת צה"ל למסמס שוב ושוב את החלטות הקבינט ולכפות את עמדתה על נתניהו ועל קבינט המלחמה.

ב-20 בינואר 2025 התייצב שר האוצר וחבר קבינט המלחמה בצלאל סמוטריץ' והסביר את עמדתו, שהייתה גם עמדת נתניהו, בדרישה מצה"ל לקחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי. סמוטריץ' הסביר כי לא ניתן להכריע את חמאס כל עוד הארגון מקבל לידיו אלפי משאיות סיוע, דבר המשמר את תלותה של האוכלוסייה העזתית בחמאס, ובנוסף מזרים לארגון מיליארדי שקלים:

"הרמטכ"ל לא הבין עד כמה שתי המטרות כרוכות אחת בשנייה. אי אפשר לחסל את חמאס בלי להתמודד גם עם המערכות האזרחיות שלו".

כך הסביר סמוטריץ' במהלך מסיבת עיתונאים, בתשובה לשאלה של יהודה שלזינגר מ"ישראל היום", ובפעם הראשונה דיבר בגלוי על השביתה האיטלקית של צמרת צה"ל לגבי ההנחיות המפורשות של הקבינט:

"הצבא קיבל מטרת מלחמה של השמדת היכולת האזרחית ובזה נכשל טוטאלית. עכשיו לא רק שהוא נכשל, הוא גם לא עסק בזה. לא רק שהוא לא עסק בזה, הרמטכ"ל גנז אין-ספור תוכניות שנכתבו ותוכננו בתוך הצבא בפורומים שונים, גנז אותן, סירב להביא אותן לדרג המדיני, סירב לדרישות שלי להביא אנשים בתוך הצבא שחושבים אחרת בפיקוד הדרום ובמתפ"ש, שתכננו תוכניות כאלה, ולהציג את זה לדרג המדיני ולתת לנו להחליט".

סמוטריץ' לא הסתפק בתיאור כללי, אלא פירט תאריכים והוראות קונקרטיות שניתנו לרמטכ"ל הלוי:

"בסוף חודש מאי, בסוף דיון קבינט שעסק בזה, ניתנה הנחיה מפורשת של ראש הממשלה לרמטכ"ל להיערך לחלוקת הסיוע ההומניטרי באופן שהוא לא יגיע לחמאס… במשך 8 חודשים ההנחיה הזו מוסמסה ולא בוצעה… לפני יותר מחודש וחצי ראש הממשלה, שר הביטחון ועבדכם הנאמן היינו יחד באוגדת עזה. פרסו לנו תוכניות, נתנו הנחיות מאוד ברורות, אין יותר ברור מזה, למעלה מחודש וחצי זה לא קרה. אמרתי לרמטכ"ל, אני מעריך אותך יותר ממה שאתה מעריך את עצמך. אל תספר לי שמי שיודע לחסל את נסראללה 30 מטר בבונקר מתחת לאדמה, אל תספר לי שאתה לא יודע לקחת אחריות על המאמץ האזרחי. אתה לא רוצה כי אתה לא מאמין בזה, ואם אתה לא מאמין בהנחיות שהדרג המדיני נותן לך, תניח את הדרגות ואת המפתחות… והמחדל הזה של הניהול ההומניטרי שהגיע לחמאס, מיליארד דולר, מיליארד דולר חמאס הכניס ב-15 חודשים מהסיוע ההומניטרי, שימר את התלות של האוכלוסייה האזרחית בו… הרמטכ"ל נושא באחריות האישית לעניין הזה מכיוון שהוא, הוא ולא אחר… כן, עד לפני חודשיים היה שר ביטחון שגיבה אותו… אבל הרמטכ"ל בצורה שיטתית בגופו בלם את לקיחת האחריות על הסיוע ההומניטרי, והוא אחראי לזה שהוא הגיע לחמאס, האריך את המלחמה ושימר את שלטונו".

הפרשה מבטאת במובהק את ההתנגשות העקרונית שעמדה בלב המלחמה כולה. אם אחת ממטרות המלחמה הייתה השמדת היכולות האזרחיות של חמאס, הרי ששליטה על חלוקת הסיוע ההומניטרי לא הייתה עניין משני אלא אמצעי יסודי להכרעת האויב. כל עוד חמאס ממשיך לשלוט בצינור החמצן האזרחי של הרצועה, לחלק מזון, לשלוט באוכלוסייה, לגזור קופון כלכלי עצום ולשמר תלות אזרחית מלאה בו, אי אפשר לטעון ברצינות שהמערכת האזרחית שלו מתמוטטת.

נחשף כאן הקשר הישיר בין הימנעותה העקבית של צמרת המערכת מכל מה שעלול להתפרש ככיבוש או כממשל צבאי לבין כישלון מימוש המטרה הזאת. הרצון להימנע מכל מעורבות ישירה בניהול חיי האוכלוסייה בעזה, גם במחיר השארת השליטה בפועל בידי חמאס, הוא שהוליד את הסירוב המתמשך לקחת אחריות על חלוקת הסיוע. זהו אותו עקרון-על שראינו קודם לכן: הימנעות כמעט אינסטינקטיבית מכל צעד שיש בו ממשל, שליטה או נוכחות מתמשכת, גם כאשר בלעדיהם לא ניתן להכריע את האויב.

אותה תפיסה עצמה עמדה, ככל הנראה, גם מאחורי סיכול יוזמות נוספות שנועדו לנתק את האוכלוסייה האזרחית מתלותה בחמאס, ובהן גם רעיונות דוגמת הקמת "העיר ההומניטרית" – אזור שישראל או ארה"ב יספקו לו את האמצעים החיוניים ישירות בכוחות עצמם, במקום לספק אותם ישירות לחמאס. שוב ושוב בחרה צמרת המערכת שלא להתמודד עם הבעיה האזרחית של חמאס, מפני שכל התמודדות אמיתית עימה חייבה מידה כלשהי של שליטה ישראלית בפועל, דבר שנחשב בעיניה כמעט טאבו.

כישלון הסוגיה ההומניטרית מלמד אף הוא עד כמה עמוקה הייתה ההתנגשות בין מטרות המלחמה שקבע הדרג המדיני לבין סדר העדיפויות שכפתה בפועל צמרת מערכת הביטחון. גם כאן, כמו בסוגיית העסקאות, כמו ביחס לציר פילדלפי, וכמו בניסיונות החוזרים לסיים את המלחמה בטרם עת, פעלה המערכת לא כדי לממש במלואן את מטרות המלחמה, אלא כדי לצמצם אותן לגבולות התפיסה שנראו לה נסבלים.

הדרג הצבאי הבכיר לא הסתפק בהצגת עמדה מקצועית חלופית לדרג המדיני, אלא פעל פעם אחר פעם כדי לרוקן מתוכן את החלטותיו, למסמס את ביצוען, ולהכפיף את המערכה לסדר העדיפויות שלו. במבחן התוצאה, לא מדובר רק בשגיאה מקצועית, אלא במהלך שתרם באופן ישיר להארכת המלחמה ולחיזוק שלטון חמאס והקשה על השגת הניצחון.

בשנתיים וחצי האחרונות שינתה ישראל את מפת המזרח התיכון. החטופים הוחזרו עד האחרון שבהם, חמאס הוכה אנושות, חיזבאללה רוסק, משטר אסד נפל וישראל היכתה באיראן פעמיים בשיתוף פעולה חסר תקדים עם המעצמה הגדולה בעולם. כל ההישגים הללו הושגו למרות המשקולות שראשי צה"ל ומערכת הביטחון קשרו לרגליה של ממשלת ישראל ולרגלי הלוחמים של דור הניצחון. למזלנו, רוח האומה ורוח הלוחמים עמדו בפרץ, וכך גם מנהיגותם של ראש הממשלה נתניהו וקבינט המלחמה. דור הניצחון הופיע על במת ההיסטוריה במלוא הדרו וכפה על הגנרלים את הכרעת האויב.

אומנות האיזון

במלחמת "התקומה" נאלץ ראש הממשלה נתניהו לאזן בין שורה ארוכה של שיקולים ואילוצים: מאות הרוגים ואלפי פצועים, לחץ בין-לאומי חסר תקדים, מחסור בחימושים, לחצים כלכליים, שחיקת צבא המילואים, עורף מפונה בעוטף עזה ובצפון, ומעל הכול: הניסיון לקדם שתי מטרות מלחמה שכמעט סותרות זו את זו, הכרעה מוחלטת של חמאס והשבת כל החטופים. החיכוך במכונת המלחמה כבר היה עצום דיו, אלא שבכירי מערכת הביטחון הפכו בעצמם למכשול נוסף. במקום לסייע לראש הממשלה ליישם את המדיניות שקבעה הממשלה ולהתגבר על האילוצים, הם ניסו להקשות עליו. במקום לפעול כזרוע מקצועית המיישמת החלטות, הם הפכו לכוח מעכב, החותר תחת מדיניות הממשלה תוך ניסיון לכפות על הדרג המדיני את סדר העדיפויות שלהם.

זהו שורש העניין. במדינה דמוקרטית הדרג הצבאי רשאי להציג חלופות, להתריע, לחלוק ולהתווכח. זהו חלק טבעי ואפילו חיוני במנגנון תקין. אך מרגע שהתקבלה החלטה, תפקידו הוא ליישם אותה בנאמנות. כאשר הדרג המבצע מתחיל לראות את עצמו לא ככפוף לדרג הנבחר אלא כמי שאמור לרסן אותו, לעקוף אותו או לתמרן אותו, נוצר שבר יסודי בסדר החוקתי והמשטרי. בעת מלחמה יש לשבר הזה גם מחיר מבצעי, מדיני ולאומי כבד במיוחד.

שורשי הנורמות הללו אינם נעוצים רק ב"שיטת נווה" ובאתוס "שומרי הסף", אלא גם בטלטלה העמוקה שפקדה את מדינת ישראל בשנה שקדמה לפרוץ המערכה. לאחר שנבחרה ממשלת ימין הכריז שר המשפטים יריב לוין על קידום "הרפורמה המשפטית", מהלך שנועד להשיב את האיזון הראוי בין רשויות השלטון על רקע התעצמותה החריגה של הרשות השופטת ושחיקת אמון הציבור בה. בתגובה יצא השמאל למחאה שכללה פוליטיזציה בוטה של צה"ל, ובכלל זה גל חסר תקדים של איומי סרבנות ופגיעה בכשירות צה"ל כאמצעי לחץ פוליטי. איומי הסרבנות נענו באפס אכיפה מצד הפיקוד הבכיר, שהוסיף חטא על פשע כאשר דרש מהדרג המדיני להיכנע לאיומי הסרבנים. אירועים אלו תרמו והקצינו את התרבות הארגונית שפשתה בצמרת מערכת הביטחון לפיה אין חובה לקבל את החלטות הממשלה ואין הכרח לכבד את מרותה. כפי שראינו נורמה מסוכנת זו באה לידי ביטוי באופן חריף בהחלטות שהתקבלו בליל ה-7 באוקטובר, ובהמשך לאורך המלחמה כולה.

הספר "מרד הגנרלים" מאת ארז תדמור יצא לאור בהוצאת סלע מאיר ומוצע בהנחה למנויי אתר מידה באזור האישי.