הספינים השקופים של ואנס וטראמפ

אחזור על מה שטענתי אתמול: הם חושבים שאנחנו אידיוטים.

בואו נרד ליסודות הפשוטים. ההסכם של טראמפ עם איראן אינו הסכם כלל; זהו מזכר הבנות שלפי הדיווחים קובע שהצדדים ידברו על עשיית הסכם, במסגרת תקופות של 60 יום שניתן להאריך אותן ללא הגבלה. כלומר, מלבד המיליארדים שממשל טראמפ הסכים לתת למשטר הג'יהאדיסטי האנטי־אמריקאי הבלתי מתפשר, מזכר ההבנות הוא לא כלום – שטראמפ ה"צ'מברלייני" משווק כ"שלום בדורנו"

אך במידה שמזכר ההבנות הוא משהו, הרי שהוא רע מאוד. משום שאילו היה משהו טוב, היינו קוראים אותו ולא מקבלים עליו ספינים.

הנשיא הוא אדם פזיז שלא היה מסוגל להתאפק אילו מזכר ההבנות הכתוב היה אפילו בעל תועלת שולית לארצות הברית; היה לו הרבה יותר נוח לחשוף אותו ולהפריז בתועלת השולית כאילו הייתה הישג מזהיר. העובדה שממשל טראמפ מסרב לפרסם את מזכר ההבנות – ואף מסרב לתדרך לגביו את "השמינייה" [8 חברי סנאט וקונגרס שעל פי החוק בארה"ב מתודרכים בענייני מודיעין מסווג הנוגע לביטחון הלאומי] היא אינדיקציה חזקה לכך שהוא גרוע לפחות כמו שמבקרים רבים המקורבים לצלחת טוענים.

סנגורי הממשל טוענים שמבקריהם מקבלים את הספין של משמרות המהפכה. אבל אם יש מידע חסר שהמשמרות ממלאים בתעמולה, כל שעל הממשל לעשות הוא לפרסם את ההסכם הכתוב; זה ימלא את החלל בתנאים כתובים וניתנים לאימות. כמו כן, אם המשטר מסלף את המציאות, מדוע טראמפ וג'יי־די ואנס כן מקבלים את הטענות שלו שאינו שואף לנשק גרעיני? האמון הזה מעניק לתוכניתו של טראמפ מאפיינים של הסכם הגרעין 2.0, שכן קבלת דבריו של המשטר האסלאמי האפוקליפטי לגבי כוונותיו הייתה היסוד שעליו התבסס ההסכם ההוא.

האבסורד הגדול ביותר (אם כי יש הרבה תחרות בתחום) הוא הטענה שאיראן ויתרה על נשק גרעיני. איראן תמיד ויתרה עליו בפומבי ותמיד הדגישה שהיא חברה באמנה למניעת הפצת נשק גרעיני זה בדיוק מה שעושות מדינות החברות באמנה הזו: שואפות להשיג נשק גרעיני. וכפי שתיארתי אתמול, רק כדי להפוך אותנו לטיפשים גדולים עוד יותר, איראן גם טענה שאייתוללה חמינאי אף פרסם פתווה נגד נשק גרעיני (חמינאי לא היה מוסמך להוציא פתוות, ממילא לא הייתה פתווה כזאת, ובכל מקרה המשטר קידם במרץ את תוכנית הנשק הגרעיני שלו בזמן שטען בפומבי שאינו רוצה ואינו זקוק לנשק כזה). לראות את הנשיא מכה על חזהו ומכריז ש"איראן הסכימה שלעולם לא יהיה לה נשק גרעיני!" – את זה באמת לא דמיינו.

במקום השני במדד האבסורד נמצאת ההתעקשות של טראמפ ושל סגן הנשיא ואנס שאיראן לא תקבל אפילו סנט אחד מכספי משלמי המסים האמריקאים. זהו איש קש. הנקודה היא שאיראן מקבלת גישה לכספים – באמצעות הקלות בסנקציות ובאמצעות כל "קרן השקעות" משונה שהממשל ממציא. העובדה שהכספים אינם מגיעים ישירות מכספי האוצר של ארצות הברית אינה רלוונטית.

הסכם הגרעין לא עסק בעיקרו בתשלומים אמריקאיים ישירים (מלבד משיכת כספים מקרן פסקי הדין של הממשלה לשלם כופר כדי לסגור את העסקה). הסכם הגרעין עסק בהקלות בסנקציות. זה מה שמילא את קופת המשטר בעשרות מיליארדי דולרים – כפי שטראמפ עצמו ציין פעמים רבות. בדומה לדמוקרטים, טראמפ ואנס מדגישים שהכספים המדוברים הם כספים של איראן. ובכן, כן, זו בדיוק המשמעות של "מוקפאים" – אנחנו דואגים ליירט את ההכנסות שלהם ולהחזיק אותן במקום שלא יוכלו להגיע אליו. מדוע? כי כשהם מקבלים את הכסף, הם משתמשים בו לטרור, לטילים בליסטיים, לתוכנית הגרעין, להפרות זכויות אדם בתוך המדינה וכן הלאה. מבינים איך זה עובד? לא משנה שהכספים שהם מקבלים במסגרת מזכר ההבנות ומה שיבוא אחריו אינם כספים אמריקאיים; מה שמשנה הוא שהכספים שהם מקבלים, מכל מקור שהוא, משמשים נגד אמריקה.

כמו במקרה של הסכם הגרעין, הרעיון שמזכר ההבנות – ומה שהממשל מבקש מאיתנו להאמין שיגיע אחריו – מסיים את איום הנשק הגרעיני הוא מגוחך. ממשל טראמפ כבר ויתר עקרונית והכיר בכך שלאיראן יש זכות להעשיר אורניום (ויתור שטענתי שהוא טעות קטלנית); והוא עומד להתחיל את המשא ומתן שלאחר מזכר ההבנות מתוך הנחה שאיראן תעשיר רק לרמה אזרחית. אך: (א) אם מאפשרים להם להעשיר לרמה אזרחית, חייבים להיות להם הצנטריפוגות ושאר התשתיות הנחוצות לכך; (ב) זו בדיוק אותה תשתית הנדרשת כדי להגיע לרמה צבאית; ו־(ג) בהעשרת אורניום, האתגר האמיתי הוא המעבר מאפס לרמה אזרחית (כ־3 אחוזים) – ועל פי הערכות, אחרי עשית את זה כבר עשית שלושה רבעים מן העבודה הדרושה כדי להגיע לרמה צבאית. אם אתם באמת רציניים לגבי מניעת פיתוח נשק גרעיני בידי המשטר, צריך (1) לשלול ממנו את הזכות להעשיר אורניום ולהחזיק בתשתיות העשרה; (2) להוציא מידיו את כמות האורניום המועשר שכבר מספיקה לתשע או עשר פצצות (או לפחות להבטיח שלא תהיה לו גישה אליה); ו־(3) לקבוע מנגנון אמין של ביקורות פתע. כל זה כלל אינו נמצא על השולחן.

דווח כי מזכר ההבנות צופה הסכם סופי שיאושר באמצעות החלטה "מחייבת" של מועצת הביטחון של האו"ם, וכי הסנאט (שלא לדבר על הקונגרס כולו) כלל לא תודרך לגבי ההסכם, אף שהקטרים כנראה מכירים את פרטיו. זה בדיוק האופן שבו אובמה ניסה לעקוף את אי־הנוחות של החוקה מהאירוע, הנובע מ"סעיף האמנוֹת" ((Treaty Clause.

בשיטה האמריקאית, חתימתו של אדם על הסכם בינלאומי – אפילו אם הוא נשיא – אינה הופכת אותו למחויבות משפטית מחייבת; האבות המייסדים לא העניקו לרשות המבצעת סמכות כזאת. שום הסכם אינו מחייב אלא אם אושר ברוב־על של שני שלישים בסנאט. כמה ממגיניו של טראמפ טוענים שהעלאת הטיעון הזה מחבלת בנשיא משום שהרי אובמה נהנה מ"חוק הסכם הגרעין עם איראן" שזכה לתמיכת הרפובליקנים. אבל "חוק הסכם הגרעין" היה חבלה בלתי חוקתית בחוקה; במקום הדרישה בסעיף האמנות שהסכמים בינלאומיים יאושרו ברוב מוחלט בסנאט, הוא התיימר לאפשר הסכם כזה אלא אם תהיה התנגדות ברוב מוחלט (כלומר, רוב מספיק כדי להתגבר על וטו נשיאותי צפוי). אנו ב"נשיונל ריוויו" וכן רוב השמרנים בעלי העקרונות התנגדנו לחוק הזה בתוקף בנימוק שאינו חוקתי ומעלה את האפשרות להטיל מחויבויות על ארצות הברית באמצעות הסכמים בינלאומיים שלא אושררו בהליך האמנוֹת של החוקה או שלא עוגנו בחקיקה שהתקבלה על פי ההליך החוקתי. לא חוק רגיל ולא המשפט הבינלאומי יכולים לשנות את דרישות החוקה.

האם אני טועה בכך שמזכר ההבנות הזה הוא אסון? האם אני טועה בכך שהממשל מעליב את האינטליגנציה שלנו? יש דרך בטוחה לגלות: פרסמו את מזכר ההבנות.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר נשיונל ריוויו ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו בעברית.