טראמפ זורק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס

אמריקה ספגה זה עתה את הכישלון האסטרטגי הגדול ביותר שלה מאז וייטנאם. מהן ההשלכות שלו בטווח הקצר והארוך? האם ההסכם עם איראן בכלל יחזיק מעמד? מה השוק מפספס?

ארה"ב היא גם הכלכלה הגדולה בעולם, וגם המדינה עם הוצאות הביטחון הגדולות ביותר בעולם. ההגמוניה האמריקאית נשענה זה מכבר על מציאות פשוטה: בתור האומה העשירה בעולם, ארה"ב יכלה להשקיע בעוצמתה הצבאית יותר מכל יריבותיה. היתרון הצבאי המכריע הזה איפשר לוושינגטון לקיים רשת בריתות גלובלית, לאבטח נתיבי סחר חיוניים, ולהקרין עוצמה במספר אזורים בו-זמנית, ולהרתיע יריבים פוטנציאליים מלנסות לעצב מחדש את הסדר הבינלאומי. עוצמה כלכלית ועליונות צבאית מחזקות זו את זו. שגשוגה של ארה"ב מימן את פריסת הכוח הצבאי שלה בעוד שפריסת הכוח הצבאי שלה סייעה לקיים מערכת גלובלית שמשרתת את האינטרס הכלכלי האמריקאי.

התוצאה הייתה תקופה של השפעה אמריקאית חסרת תקדים, שבה לאף מדינה אחרת לא היו המשאבים או הפריסה האסטרטגית הדרושים כדי לאתגר את העליונות האמריקאית בקנה מידה גלובלי. אבל המלחמה באיראן חשפה את מגבלות המודל הזה. במהלך הלחימה, ארה"ב שיגרה יותר מ-1,000 טילי שיוט מסוג טומהוק, בערך פי עשרה מהכמות שהיא רוכשת כיום מדי שנה. ואף על פי כן, אפילו הפנטגון מודה כעת שאיראן עדיין מחזיקה בכ-70% מהטילים והמשגרים הניידים שלה.

על פי דו"ח של שירות המחקר של הקונגרס מהחודש שעבר, ארה"ב איבדה או ספגה נזק ל-42 מטוסים במהלך "מבצע זעם אדיר", כולל לפחות מטוס E-3 סנטרי אחד, האובדן הקרבי הראשון בהיסטוריה של מטוס מסוג זה. ניתוח נפרד של הוושינגטון פוסט המבוסס על תצלומי לוויין, הסיק שהתקיפות האוויריות האיראניות פגעו או השמידו לפחות 228 מבנים או פריטי ציוד במתקנים צבאיים אמריקאיים ברחבי המזרח התיכון, כולל לפחות ארבע מערכות מכ"ם מסוג THAAD, בשווי של כ-500 מיליון דולר כל אחת. קולונל בדימוס מחיל הנחתים שרואיין על ידי העיתון, ציין ש"המתקפות האיראניות היו מדויקות. לא נראו מכתשים אקראיים שמעידים על החטאות".

העובדה שארה"ב מוציאה כמעט טריליון דולר בשנה על ביטחון, שהם בערך 37% מההוצאה הצבאית העולמית, ובכל זאת לא הצליחה להנחיל תבוסה לאיראן, שכלכלתה היא בקושי 1% מגודלה של ארה"ב, היא עדות מטרידה למצבה הנוכחי של העוצמה הצבאית האמריקאית. בתחילת המלחמה טענתי שטראמפ לא ירצה ולא יוכל לסגת. ראיתי בעימות את מלחמת הפרוקסי הראשונה בין ארה"ב לסין, ומה שהונח על הכף היה פשוט חשוב מכדי שוושינגטון תיסוג. טעיתי. לא משום שדפוס התגובה של טראמפ התברר כחלש מכפי שציפיתי, אלא משום שהיכולות הצבאיות של אמריקה נראו במצב גרוע בהרבה מכפי שדמיינתי.

זוהי אירוניה שבאותו שבוע שבו טראמפ חתם על מזכר ההבנות, משרד החשבונות הכללי של ארה"ב (GAO) דיווח שרק 25% ממטוסי ה-F-35 האמריקאים כשירים באופן מלא למשימה בכל רגע נתון. למלחמות יש השלכות. מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של כישלון ארה"ב במלחמה באיראן? הדעה שסין תהיה המרוויחה הגדולה ביותר מהמלחמה כבר הפכה לקונצנזוס בוול סטריט. סין, כלקוחה הגדולה ביותר של איראן וגם של ערב הסעודית, ככל הנראה תחליף את ארה"ב כערבה לביטחון במזרח התיכון. התיווך המוצלח של בייג'ינג בהתקרבות הסעודית-איראנית ב-2023 כבר המחיש את התרחבות ההשפעה הדיפלומטית שלה במזה"ת. תוצאת המלחמה באיראן רק תאיץ את המגמה הזו, על ידי הגברת התמריצים של המעצמות האזוריות לפנות אל סין כמתווכת חלופית לארה"ב. מדינות המפרץ ככל הנראה יזרזו את גיוון הרכש הביטחוני שלהן כדי להתרחק מהתלות המוחלטת בספקים אמריקאיים.

ככל שהאמון במטריה הביטחונית של ארה"ב יישחק, כך רחפנים סיניים, מערכות טילים, מערכות הגנה אווירית ואפילו מטוסי קרב צפויים להפוך לחלופות אטרקטיביות יותר ויותר. מדינות המפרץ יוצאות גם הן מהמלחמה במצב פיננסי חלש יותר. הן ניצבות בפני עלויות שיקום, הוצאות ביטחון גבוהות יותר, והאפשרות למחיר נפט נמוך יותר אם ההסכם עם איראן יחזיק מעמד. הלחצים הפיננסיים האלה צפויים להגביר את האטרקטיביות של ציוד צבאי סיני זול יותר. בהתחשב בכך שמדינות המפרץ הן בין הרוכשות הגדולות בעולם של מערכות נשק אמריקאיות, קבלני הביטחון האמריקאיים עשויים להתגלות בסופו של דבר כמפסידים הגדולים ביותר מהמלחמה הזו. קיצה של העליונות אמריקאית הבלתי מעורערת בתחום הצבאי לא יחמוק מעיניהן של בייג'ינג או מוסקבה.

מבחינה היסטורית, תקופות של שינוי במאזן הכוחות בין מעצמות נוטות להאיץ את עצמן כאשר המעצמה העולה משתכנעת שהמעצמה המכהנת חלשה יותר מכפי שנחשבה קודם לכן. זה לא בהכרח הופך את העימות לבלתי נמנע, אבל זה כן משנה את התמריצים עבור המדינות ברחבי המערכת הבינלאומית. אני לא יכול שלא לתהות אילו לקחים מפיקים בטאיפיי, בסיאול ובמנילה מהמלחמה באיראן. במשך עשורים, מדינות אלה הסתמכו על העוצמה הצבאית האמריקאית כערובה האולטימטיבית לביטחונן. המלחמה באיראן עוררה שאלות לא נוחות בנוגע לעמידותה לאורך זמן של הקרנת הכוח האמריקאית וליכולתה של וושינגטון להכריע באופן ברור יריבים נחושים.

לא יהיה מפתיע לראות ירידה בתמיכה בעצמאות רשמית בטייוואן, ממשל פיליפיני פחות לעומתי בסכסוך שלו מול סין, ודרום קוריאה ששמה דגש רב יותר על ניהול היחסים עם צפון קוריאה. אף אחת מהמדינות הללו לא צפויה לנטוש את הברית שלה עם ארה"ב, אבל הן עלולות להפוך לזהירות יותר בנקיטת מדיניות שנשענת על ההנחה של עליונות צבאית אמריקאית בלתי מעורערת. במובן הזה, באופן אירוני, להתקפלות של טראמפ באיראן עשויה להיות דווקא השפעה מייצבת על אסיה, גם אם זה יבוא על חשבון ההשפעה האמריקאית באזור.

טראמפ נכנס לכהונתו השנייה במטרה להחליף את הסדר הבינלאומי מבוסס-החוקים במערכת מבוססת-כוח, מתוך אמונה שהעוצמה האמריקאית תאפשר לארה"ב להשיג תוצאות עדיפות בהשוואה למערכת המוגבלת על ידי חוקים ומוסדות רב-צדדיים. המלחמה באיראן עלולה לאלץ את וושינגטון להבין שבעלות ברית הן נכסים אסטרטגיים, ולא מגבלות. ייתכן שההערכה המחודשת הזו כבר נמצאת בעיצומה. בפסגת ה-G7 השבוע, טראמפ הסכים להגביר את הלחץ על רוסיה, בעוד שמנהיגים אחרים זקפו לזכותו בפומבי את הסיוע בהבאת המלחמה באיראן לסיומה. הפסגה הייתה ראויה לציון לא רק בגלל מה שהוסכם בה, אלא גם בגלל הטון השיתופי יותר בין וושינגטון לבעלות בריתה.

ההשערה שלי תעמוד למבחן חשוב במהלך הבחינה הקרובה של הסכם הסחר החופשי עם מקסיקו וקנדה (USMCA). ההימור שלי הוא שטראמפ ייגש למשא ומתן עם קנדה בגישה פרגמטית יותר ופחות מתעמתת. מדינה נוספת שעשויה להרוויח מההערכה המחודשת של וושינגטון לשותפויות אסטרטגיות היא הודו. שתי המדינות נמצאות, לפי הדיווחים, בשלבים הסופיים של משא ומתן ממושך בתחום הסחר. אם המלחמה באיראן חיזקה את חשיבותה של יצירת משקל נגד מול סין באמצעות שותפויות ולא כוח חד-צדדי, אז התמריצים להשגת עסקה רק גברו. ההימור שלי הוא שהסכם יושג במוקדם מאשר במאוחר.

כטב"מים, מודיעין לווייני לצרכים מסחריים ומתקנים צבאיים הקבורים עמוק באדמה, שינו באופן דרמטי את אופי הלוחמה, תוך הסטת האיזון בין התקפה להגנה וצמצום הפער בין מדינות חזקות וחלשות צבאית. זה מסייע להסביר מדוע רוסיה התקשתה להשיג את יעד "המבצע הצבאי המיוחד" שלה, למרות יותר מארבע שנים של מלחמת התשה באוקראינה. וזה גם מסביר כיצד איראן הצליחה להחזיק מעמד מול העוצמה הצבאית המשולבת של ארה"ב וישראל.

גם המלחמה באוקראינה וגם המלחמה באיראן מרמזות שהלוחמה האסימטרית נכנסה כעת לשלב חדש, שבו טכנולוגיות זולות יחסית יכולות להשית עלויות לא פרופורציונליות אפילו על הצבאות החזקים בעולם. אוקראינה הוכיחה במהלך שלושת החודשים האחרונים שהכטב"מים שלה יכולים לגרום נזק רב עמוק בתוך שטחה של רוסיה. סביר שבקרוב גם חיזבאללה, בסיוע איראן, יוכל לעשות את אותו הדבר לישראל. זה מסייע להסביר מדוע ישראל אינה ששה לסגת מדרום לבנון. מעמדם הגובר של הכטב"מים בשדה הקרב הגביר את חשיבותם של עומק אסטרטגי והגנה קדמית. באמצעות שליטה בשטח מצפון לגבולה, ישראל קונה לעצמה זמן התרעה נוסף, הזדמנויות מעקב ומרחב פעולה שממנו תוכל לשבש מתקפות לפני שהן מגיעות למרכזי האוכלוסייה בישראל.

לדעתי, החלק החלש ביותר בהסכם של טראמפ עם איראן הוא ההבטחה לסיים את הלחימה בכל החזיתות, כולל בלבנון. הייתי נותן סיכוי של שני שלישים שההסכם לא יחזיק מעמד 60 יום. אינני משוכנע שההסכם יחזיק מעמד. עבור טראמפ, המשא ומתן עם איראן עשוי להתגלות כחלק הקל, לשווק את ההסכם לציבור האמריקאי עשוי להתגלות כקשה יותר. טראמפ צפוי לעמוד בפני תגובת נגד פוליטית עצומה על מה שרבים יראו כמכה קשה למה שנותר מהאמינות האמריקאית. ובצדק.