פירוק הברית עם החרדים עלול לעלות לנו ביוקר

ההיסטוריה של הימין הטהרני בישראל רוויה ברגעים שבהם הרצון להעניש את המחנה הלאומי מבפנים גבר על שיקול הדעת האסטרטגי, והוביל פעם אחר פעם לאפקט פרפר שהניע מהלכים מדיניים וביטחוניים הרסניים: מהסכמי אוסלו, דרך הבריחה מלבנון, ועד הגירוש מגוש קטיף שזרע את זרעי הפורענות שהבשילו לטבח השביעי באוקטובר.

גם המשבר הנוכחי סביב חוק הגיוס אינו מתקיים בחלל ריק; הוויכוח המורכב על מקומה של החברה החרדית במערך השירות הצבאי והלאומי, הפך מזמן לזירת התגוששות פוליטית, משפטית ואידיאולוגית שגורמים בפרקליטות, במשטרה, בצבא ובמערכת המשפט פועלים בתוכה על מנת לבצר לשנים ארוכות את שליטתם במוקדי קבלת ההחלטות, ובכך להמשיך לכפות את תפיסת עולמם על הדרג הנבחר, תוך שימוש בסוגיית הגיוס כמנוף לחץ על ממשלות הימין.

עמדותיה הלעומתיות של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, מבול העתירות מצד התנועה לאיכות השלטון שמשמשת כזרוע אזרחית-ביצועית המרכזית של האקטיביזם המשפטי, רצף סנקציות כלכליות ומנהליות נגד מוסדות ואברכים חרדים יצרו בקרב הציבור החרדי תחושה הולכת ומעמיקה של מחנק משפטי וכלכלי באמצעות שלילת תקציבים וקצבאות, ומצור ציבורי־תודעתי שמבקש להציג את ציבור לומדי התורה כנטל לאומי .אותה מציאות הצליחה לערער את יציבות הקואליציה עד כדי הכרזתו של מנהיגה הרוחני של דגל התורה הרב דב לנדו שאין עוד הצדקה להמשך השותפות הפוליטית של גוש הימין האמוני.

הכרזתו חסרת התקדים של הרב לנדו עומדת בסתירה לתהליכי הקירוב שנרשמו בעשורים האחרונים בין המפלגות החרדיות לשאר מפלגות הגוש האמוני שהושפעו גם מקהל המצביעים החרדי, שהפך עם השנים לניצי יותר מדינית וביטחונית, וחלקים ממנו גם מחוברים יותר להוויה הישראלית ולסוגיות הלאומיות שעל סדר היום. לצד ויכוחים קשים ומתמשכים סביב השירות הצבאי, השתלבות בתעסוקה, לימודי ליבה ותקציבי המדינה, הלכה והתחזקה במקביל ההכרה בין מרכיבי הגוש כי המכנה האידאולוגי המשותף רחב מן המחלוקות. סוגיות הנוגעות לזהות יהודית וערכי משפחה, המאבק בהתבוללות ופוסט ציונות, חיזוק ההתיישבות והתנגדות לאקטיביזם השיפוטי, יצרו בשנים האחרונות בסיס לשותפות גורל פוליטית וערכית רחבה יותר מבעבר.

מנגד, בחלקים מרכזיים של מחנה השמאל־מרכז הלכה והחריפה בשנים האחרונות הרטוריקה הארסית כנגד הציבור החרדי. מחלוקות סביב תקציבים וחוק הגיוס הפכו למצע נוח לשיח שמסמן ציבור שלם כפרזיט שאינו תורם למדינה וכבעיה לאומית שמחייבת "פתרון". לכן, קשה להבין כיצד בשם מחלוקת פנים גושית עוצמתית ככל שתהיה סביב סוגיית הגיוס, יש מי שמוכן לערער את הברית הפוליטית היחידה שבה רוב הציבור החרדי יכול לראות שותפות טבעית וארוכת טווח, חרף המחלוקות והמתחים הקיימים בתוכה.

הטעות של הפוליטיקאים החרדים

גם אם היינו מקבלים את מלוא חומרת הטענות החרדיות כלפי נתניהו והממשלה, קשה להתעלם מן העובדה שההנהגה הפוליטית והרוחנית במגזר החרדי הפגינה לאורך השנים מעורבות מוגבלת עד נפקדות מוחלטת בניסיון למצוא פתרונות בני קיימא שיאפשרו לגייס חרדים, תוך שמירה על זהותם ואורח חייהם. למעט דמויות בודדות ראויות לציון דוגמת הרב דוד לייבל, שפעלו מול מערכת הביטחון, דרשו התאמות בפקודות המטכ"ל וביקשו לבנות מסלולי שירות שיבטיחו שמירה על הצביון החרדי, כמעט שלא נשמע קולה הברור של הנהגה שאומרת שמי "שתורתו אינה אומנותו" צריך להתגייס, תוך מאבק על שמירת הזהות החרדית במסלולים ייעודיים כדוגמת גדוד חשמונאים, ישיבות ההסדר החרדיות ומסגרות נוספות שמותאמות לציבור החרדי. במקום להיאבק על עיצוב תנאי הגיוס, חלק ניכר מן השיח הציבורי והפוליטי התמקד בהתנגדות גורפת לגיוס של כלל הצעירים החרדים. בכך הוחמצה אפשרות להוביל לפתרון בסוגייה המרכזית שקורעת את החברה הישראלית ושמזמן כבר הפכה לקרדום פוליטי לחפור בו מצד ארגוני השמאל.

ראוי להזכיר לפוליטיקאים החרדים שהמאבק על דמותה היהודית של המדינה גובה מחיר מכל אחת ממפלגות הגוש. ראש הממשלה נתניהו מנהל כבר למעלה מעשור מערכה ציבורית, פוליטית ומשפטית חסרת תקדים, בעוד תיקיו הולכים ונשחקים בעיני חלקים נרחבים בציבור. גם מבקריו יודו כי אילו היה בוחר לאמץ את עמדותיו של מחנה השמאל או לפרק את גוש הימין כפי שעשו בעבר אנשי ימין "מובהקים" דוגמת אריאל שרון, משה יעלון, אביגדור ליברמן או נפתלי בנט, היחס כלפיו מצד חלקים נרחבים במערכת הפוליטית, התקשורתית והמשפטית ללא ספק היה שונה בתכלית. כך גם עשרות מקורביו שמצאו עצמם לראשונה בחייהם נקלעים לחקירות, האזנות סתר ומעצרים של חודשים ארוכים עד תום ההליכים, הדלפות שקריות ועד מעצרים הזויים באישון ליל עם נשקים שלופים שמתפוצצים בכותרות ראשיות בעיתונות על שחיטות, וכאשר הן נסגרות ללא כל אשמה, סגירת אותם התיקים מקבלים סיקור מינורי בעמודי העיתונות האחוריים.

גם שאר שותפתן של המפלגות החרדיות עוברות מסע צלב משפטי בלתי פוסק; השר איתמר בן גביר ואנשיו הפכו מטרה קבועה להאזנות סתר, עתירות, קמפיינים וחקירות; כך גם קצינים שמונו בתקופתו כאבישי מועלם, מני בנימין ואחרים מוצגים ללעג כ"עושי דברו של בן גביר". גם הציונות הדתית, על אף קדנציה רוויית הישגים בתחומי ההתיישבות, החינוך, הביטחון, המשפט והכלכלה, הפכה לדמון הציבורי המועדף. כאשר חבריה נאבקו בלחצים אדירים לעצירת המלחמה ולקידום עסקאות שבויים מופקרות, הם הוצגו כ"קיצוניים", "משיחיים", "אוכלי מוות", "חסרי לב" ו"מפקירי חטופים". אך על אף המחירים המשפחתיים, הפוליטיים והציבוריים הקשים שנגבו מאותם חברי כנסת ושרים, אף אחד מהם לא חשב לשבור את הכלים ולאיים לעבור לצד השני של המתרס הפוליטי

לטהרנות מימין יש מחיר כבד

חשוב להדהד את הטרגדיות החוזרות שנבעו מהפלות ממשלות ימין. בשנת 1992 מולדת, צומת והתחיה פרשו בזו אחר זו מממשלתו של ראש הממשלה שמיר, אף שהיה מהמנהיגים הניציים ביותר שידעה ישראל. שמיר, שעמד בלחצים אמריקאיים כבדים ואף ויתר על ערבויות עתק של עשרה מיליארד דולר שהובטחו לו על ידי הנשיא בוש האב בתמורה לוויתורים מדיניים לפלשתינים. הוא ויתר על אותן הלוואות בשעה שישראל התמודדה עם כלכלה במשבר עמוק וקליטת עלייה חסרת תקדים של יותר ממיליון עולים מברית המועצות. למרות התנגדותו למדינה פלסטינית ומחויבותו להתיישבות, הוא סומן בעיני מפלגות "הימין הטהרני" כמי שאינו מספיק תקיף. התוצאה ידועה: התחיה לא עברה את אחוז החסימה. כאילו כדי להשלים את האירוניה, היו אלו דווקא מתפלגי מפלגת צומת, שאך פרשה מממשלת שמיר "הלא מספיק ימני", שבאצבעותיהם אושר הסכם אוסלו ב'.

גם רצח הלנה ראפ ז"ל בפיגוע דקירה בבת ים כחודש לפני בחירות 92 שימש בידי מבקריו כהוכחה לכישלון קולוסאלי של מדיניות הימין. בדיעבד, אותו אירוע דקירה שהרעיד את המדינה והוצג כדוגמה חוזרת ונשנית לאובדן משילות ותחושת הביטחון בקמפיין הבחירות של העבודה ב- 92, נראה כזניח לעומת גל הטרור חסר התקדים ששטף את ישראל שנה לאחר מכן: פיגועי התאבדות של מחבלי חמאס במרכזי הערים בירושלים, חיפה, עפולה, חדרה ובבית ליד שהובילו לשריפה וכריתת איברים של אלפי ישראלים בבתי קפה, במסעדות ובאוטובוסים, והובילו לגעגועים לימים של המציאות הביטחונית בממשלת שמיר.

אם שאלתם, אז גם התוצאות הרות האסון של הפלת ממשלת שמיר לא הובילה לשינוי דיסקט מצד מפלגות הימין; ב-1999 היה זה נתניהו שנכנס למשבצת "השמאלן התורן" בעיני הימין שמימין. הפעם עבור מולדת של רחבעם זאבי ז"ל והאיחוד הלאומי בראשות בני בגין, (אותו בגין שישב בשותפות בממשלת השינוי האחרונה עם רע"מ, מרצ ותמיכת הרשימה המשותפת), שסימנו את נתניהו כלא מספיק ימני עבורן. אותן מפלגות ביקשו להעניש את נתניהו על נסיגות מוגבלות מאוד במסגרת הסכם וואי, אך מי שהחליפו היה אהוד ברק, שבתוך זמן קצר ניהל מגעים על חלוקת ירושלים הקמת מדינה פלסטינית ברוב שטחי יהודה ושומרון. זאת בנוסף לנכונות לנסיגה כמעט מלאה מרמת הגולן. למזלנו רק התעקשותו  של חאפז אל־אסד שהגבול יגיע עד שפת הכנרת, היא שמנעה את השלמת אחד הוויתורים הטריטוריאליים המסוכנים שנדונו בתולדות המדינה. כך גם בכל הנוגע לבריחה החד צדדית מלבנון שחיזקה את מעמדו של חיזבאללה והניחה את היסודות לנאום "קורי העכביש" של נסראללה, חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלעד רגב שהציתה את מלחמת לבנון השנייה.

לעומת זאת, כשהמצב הפוך, ממשלות השמאל-מרכז מוכיחות שוב ושוב שהן יודעות לבלוע צפרדעים אידיאולוגיות מרות במיוחד כדי למנוע בכל מחיר את הפלת הממשלה. דוגמה בולטת היא סיעת מרצ בראשות שולמית אלוני ויוסי שריד שישבה באותה ממשלה עם ש״ס בממשלת רבין השנייה. כאשר אלוני נקלעה לעימות חריף עם הסיעות החרדיות סביב סוגיות דת ומדינה, איימה ש״ס לפרוש מהממשלה. רבין, שהעדיף את יציבות הקואליציה החליט להעביר את אלוני מתפקידה כשרת החינוך, כאשר מרצ מצדה בולעת את העלבון ונותרת בממשלה.

כך היה גם בממשלת השינוי בראשות בנט ולפיד כאשר מרצ, העבודה ויש עתיד בלעו בזו אחר זו צפרדעים מרירות, כאשר הסכימו לשבת בממשלה שאישרה את מתווה אביתר, שבמסגרתו נותרו עשרות המבנים היבילים שהוקמו על ידי המתיישבים במקום על כנם, לקראת בחינת הסדרתו העתידית של היישוב. למרות שאותן מפלגות במשך שנים התנגדו בתוקף למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, אף אחת מהן לא חשבה להפוך את הסוגייה למשבר קואליציוני.

אותו דפוס חזר גם ביחס לשותפות עם מפלגת רע״מ המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים. כך, כאשר יו״ר ועדת הפנים בממשלה, ח״כ וליד טאהא, הצהיר בריאיון בכאן רשת ב' כי "החברה הערבית אינה רואה ביחסים חד־מיניים דבר לגיטימי. לא נקבל גבר שמתחתן עם גבר". למרות שמרצ והעבודה חרטו על דגלן את קידום זכויות הלהט"ב ונהנו מתמיכה כמעט גורפת מצד אנשי הקהילה, הן בחרו להכיל את הדברים בשתיקה ולהעדיף את יציבות הקואליציה על פני שמירה על אחד מערכי היסוד שאותם התחייבו לקדם. כך גם בנוגע לקידום החקיקה נגד טיפולי המרה שקידם חבר הקהילה הלהט"בית יו"ר מר"ץ שר הבריאות ניצן הורוביץ, כאשר רע"ם התנגדה בתוקף למהלך. בתגובה, העדיפו מפלגות מרצ והעבודה לשמור על שלמות הקואליציה ולא להציב את הסוגייה כתנאי להמשך השותפות. השר הורוביץ אמנם ידע להוביל מאבקים מתוקשרים סביב שינויי שפה והגדרות במסמכים ממשלתיים (מעבר מאב" ו"אם" לניסוחים ניטרליים כ"הורה 1" ו"הורה 2"), אך מול ההתבטאויות והעמדות החשוכות שהשמיעו שותפיו לקואליציה בנוגע לזכויות להט"ב, הוא בחר פעם אחר פעם להרכין ראש. את הקווים האדומים שהציג לציבור בוחריו הוא ידע לשרטט היטב מול חבריו היהודים למליאה, אך הרבה פחות מול שותפיו האיסלמיסטים.

כך גם בסוגיית הגיוס. ממשלת בנט־לפיד קידמה חוק גיוס שהיה חשוב במיוחד לראשי הקואליציה שהחזיקו בהבטחה ארוכת שנים להוביל לשינוי מידי במידה ויישבו בממשלה. אך למרות התנאים האידיאליים ביותר שניתן לקבל, כאשר המפלגות החרדיות בכלל באופוזיציה, וכאשר בני גנץ מכהן כשר ביטחון, איילת שקד כשרת הפנים וגדעון סער כשר המשפטים – הוא נפל כבר בקריאה הראשונה בעקבות הצבעתה של ח"כ ג'ידא רינאווי זועבי ממרצ, שהביאה לשוויון של 54 מול 54 ולהפלת החוק. זועבי תירצה את הצבעתה בחשש שהחוק יוביל לכך שדרישת השירות תחול גם על צעירי החברה הערבית.

אסור לשכוח את ההישגים

היינו מצפים שלאחר השבעה באוקטובר, כאשר המחיר של קונספציות שגויות ושל ויתורים ביטחוניים נצרב עמוק בתודעה, גוש הימין־חרדים יגלה משנה זהירות ויבין את הסיכונים הכבדים שצפויים להתלוות לממשלת שמאל-מרכז-ערבים. קשה להתעלם מהישגיה של הממשלה הישראלית שכיהנה באחת הקדנציות הסוערות ביותר מקום המדינה: ניפוץ קונספציות רבות שנים, מלחמה רב זירתית ממושכת שבה חוסלו בזה אחר זה גדולי הצוררים של העם היהודי, עמידה איתנה מול לחצים אמריקניים ובינלאומיים חסרי תקדים, ושיפור חסר תקדים במצבה הגאופוליטי והביטחוני של המדינה, בוודאי ביחס למצבנו העגום בערב השביעי באוקטובר. מערכת בתי הסוהר שעברה שינויי עומק דרמטיים בכל הנוגע לתנאי כליאתם של אלפי האסירים הביטחוניים. ביהודה ושומרון נרשמה תנופת בנייה שלא נראתה מ־1967, לצד הקמה של עשרות חוות חקלאיות שמחזקות את האחיזה הישראלית במרחבים אסטרטגיים. בכל הנוגע להיבט הכלכלי, הרי שבעוד שרובן המכריע של מדינות המערב מתקשות להתמודד עם משברים מתונים בהרבה, ממשיכה הכלכלה הישראלית להציג ביצועים שמעוררים השתאות בקרב הגופים הפיננסיים הבינלאומיים.

במקביל, ניכרת תפנית גם במערכת הביטחון; מינויים של אלוף(מיל') דוד זיני לראש השב"כ ושל אלוף(מיל') רומן גופמן לראש המוסד כמו גם מינויו של (אל"מ) מיל' שמואל בן עזרא לראש המל"ל. מינויים מבטא שינוי כיוון חד ביחס לאליטה הביטחונית ששלטה במשך שנים במוקדי קבלת ההחלטות, והובילה את עיצוב הקונספציה שהניחה שניתן לקנות שקט באמצעות הסדרים, תמריצים כלכליים, העברת כספים וניהול סכסוך במקום הכרעתו.

במערכת הבחירות הקרובה ניצב המאבק הגלוי מול "הדיפ סטייט" שכבר מזמן יצא מהצללים. המאבק מול מערכת משפט מוטית שבין היתר בא לידי ביטוי בתיקון לחוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שייכנס לתוקפו רק בכנסת הבאה, וצפוי לרדת סופית מהשולחן במקרה של הקמת ממשלת שמאל מרכז (במידה ולא ייפסל בעתירות שמתנהלות נגדו בימים אלה בבג"צ). בנוסף לעובדה שבקדנציה הבאה צפויים להתמנות לא פחות מ-10 שופטים לבית המשפט העליון שזהותם תלויה באופי הממשלה שתקום, וכן הרצון של מפלגות השמאל-מרכז ומערכת המשפט לבצר סופית את מעמדה הפרוגרסיבי בצלמם ודמותם של שופטים כיצחק עמית וברק ארז. כך גם בנוגע לסוגיית מינויי הבכירים; יאיר גולן חוזר ומדגיש שיפעל מיידית לביטול כלל המינויים הבכירים שבוצעו בקואליציה הנוכחית, לצד הבטחה להעברת סדנאות חינוך מחדש לבני נוער חרדים ודתיים לאומיים, ומנגד הבטחה לשותפות עם המפלגות הערביות, הקפאה מוחלטת של תקציבי ההתיישבות בדומה לתקופת ממשלת השינוי, סגירת ערוץ 14, הידוק הפיקוח על רשתות חברתיות, ועוד.

המפלגות החרדיות לצד חלקים נוספים בגוש הימין, מסבירים שהם מתקשים להצביע לגוש הימין, למרות שהם שותפים כמעט לכל עמדות היסוד של המחנה הלאומי בסוגיות ביטחון, התיישבות, משפט וזהותה היהודית של המדינה. הם מסבירים זאת ב"עייפות החומר" כתוצאה ממאבקים פוליטיים סיזיפיים במוקדי כוח רבי השפעה במערכת המשפט, בתקשורת ובשירות הציבורי שמחלישות את רוח המאבק כנגד האליטות. אלא שהניסיון הפוליטי מלמד שאולי הצטרפות של החרדים לממשלת שמאל תביא לתקופה קצרה של "הודנא" והענקת "תקציבי השתקה" לישיבות בגיבוי מלא של היועמ"שית ותקשורת השמאל שבכיריה כבר הודיעו שיתמכו בישיבה עם המפלגות החרדיות תמורת ההישג "הנכסף" של הפלת נתניהו. אך בסופו של דבר, קואליציה שהחלקים המרכזיים שבה מבקשים לצמצם את השפעתו של עולם התורה, לשנות את אופייה היהודי של המרחב הציבורי ולהחליש את מוסדות החינוך העצמאיים, לא תהפוך בין רגע לשותפה טבעית של הציבור החרדי. מה שנראה כהישג טקטי עלול להתברר במהרה כרווח נקודתי שיוחלף באובדן השפעה ארוך טווח בסוגיות דת ומדינה, וזהותה היהודית של המדינה.

בכל פעם שהימין מזכיר את אסונות אוסלו או הגירוש מגוש קטיף, יש שמפטירים בזלזול: "עד מתי תמשיכו להדהד את אירועי העבר?" אבל היום כידוע יהיה שוב העבר של עוד 20 שנה, ובעוד שני עשורים אנחנו שוב עלולים להסתכל אחורה כבעבר ולתהות כיצד ויכוחים ופערי ניואנסים פנים גושיים, עיוורו אותנו מלזהות שוב את גודל הסכנה הלאומית שניצב בפנינו. השאלה האם נהיה מוכנים לחזור פעם נוספת על הטעות שהמחנה הלאומי משלם עליה שוב ושוב: הפלת שלטון ימין בידי גוש ימין, דווקא בצומת אידאולוגי היסטורי משמעותי כל כך כאשר על הכף עומדות הכרעות היסטוריות שצפויות לעצב את פני המדינה היהודית לדורות הבאים. בדיוק באותו האופן שההשלכות של ההחלטות חסרות האחריות והמעוף שהתקבלו במערכות הבחירות ב-92,99 ו-ב־2021 רודפות אותנו עד היום.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי.