טענות השופטים בבג"ץ הוועדה לבחירת שופטים הם חצאי אמיתות, סילופים ולוגיקה שגויה
במסגרת הדיון שהתקיים השבוע בבג"ץ בעניינו של התיקון לחוק יסוד: השפיטה, המשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, מיקדו השופטים חלק ניכר מהביקורת על ההשפעות האפשריות של השינוי דווקא במינויים לערכאות הנמוכות, כלומר בתי משפט השלום והמחוזי. שוב ושוב הוצגה בדיון הטענה כי שינוי ההרכב עלול להוביל לבחירה "פוליטית" של שופטים בערכאות אלה, להבדיל מבחירה "מקצועית". ראש ההרכב, השופט עמית, ניסח זאת בחדות: "למה בכלל בשלום ובמחוזי, אפשר לשאול, הפוליטיקאים צריכים להיות? אני רוצה את השופט המקצועי ביותר בתחום מסוים. מי יודע יותר טוב? התשובה היא – אנחנו. אנחנו השופטים; הם עורכי הדין – שנינו יודעים מי השופט המקצועי הטוב יותר. הפוליטיקאי יודע את זה פחות טוב מאיתנו".
אלא שטענה זו (שנשמעה באופן מרומז גם מפי רבים מהשופטים האחרים) נשענת על בסיס רעוע במיוחד. היא נעדרת כל קשר עם פרטי החוק הנדון ועם המציאות המוסדית שנהגה בישראל במשך עשרות שנים ולוקה בהיתממות מצטדקת באשר למוטיבציות האמתיות של נציגי השופטים עצמם במסגרת הוועדה.
ראשית, הטענה שלפיה התיקון יביא למינויים פוליטיים במקום מקצועיים מתעלמת במידה רבה מתוכנו הקונקרטי של התיקון עצמו.
התיקון שנדון בבג"ץ אכן עוסק בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אלא שבכל הנוגע לערכאות הנמוכות, ההצבעה בוועדה על מועמד פלוני היא בסך הכל ה"ישורת האחרונה" שחותמת הליך סינון ומיון ממושך שמבוסס ברובו המכריע על טהרת ה"מקצועיות". מועמד המבקש להיכלל במאגר המועמדים לשיפוט נדרש לעמוד בתנאי סף הקבועים בחוק, להגיש קורות חיים, דוגמאות כתיבה והמלצות מקצועיות; לעבור ראיונות עם "ועדת משנה" של הוועדה לבחירת שופטים (המנוהלת על ידי נציגי השופטים שבוועדה); וכמובן לעבור קורס הערכה אינטנסיבי המנוהל על ידי הנהלת בתי המשפט, שבוחן ומדרג את המועמד בשורה של פרמטרים מקצועיים, על ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים (ובכללם שופטים מכהנים). במילים אחרות, כשהוועדה יושבת להכריע בעניין מועמד, חברי הוועדה לא מגבשים את דעתם על מקצועיות המועמד לפי "ההיכרות" או "הניסיון" שלהם עימו, אלא על בסיס שורה של נתונים, מסמכים, וציונים מקצועיים שמונחים בפניהם, פרי תהליך סדור וממושך. זהו המנגנון הקיים היום, והתיקון החדש אינו משנה אותו.
בהקשר זה ראוי להזכיר גם מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת "משפטים", אשר הפנה זרקור למדד נוסף של מקצועיות שיפוטית: הציון במשוב השופטים הפתוח לציבור. לפי המחקר, הציון של שופטים במשוב השופטים הוא מנבא מרכזי ומשמעותי בסיכוי ההתקדמות שלהם לערכאות גבוהות יותר. נתון זה מחזק את המסקנה שהערכת מקצועיותו של שופט אינה עניין השמור רק למעגל פנימי מצומצם, אלא ניתנת למדידה גם מנקודת מבטם של ציבור המתדיינים. יצוין כי השופטים, אשר טוענים בשמה של ה"מקצועיות", נלחמו שנים ארוכות מלחמת חורמה בעצם קיומו של המשוב, אף שכאמור הוא משמש כלי רלוונטי לבחינה זו.
טענתו של עמית מתעלמת גם מכך שלפי החוק החדש, נציגי לשכת עורכי הדין אינם מוחלפים ב"פוליטיקאים", אלא במשפטנים אחרים, המשמשים כנציגי ציבור. השינוי היחיד אפוא הוא בזהות הגוף הממנה את אותם חברים משפטנים – הכנסת במקום לשכת עורכי הדין – ולא בהחלפתם ב"פוליטיקאים". קשה לבסס באופן רציני טענה קטגורית שלפיה שני משפטנים שנבחרו על ידי הלשכה (ולאו דווקא על בסיס ניסיונם העשיר באולמות השיפוט) – מחזיקים במיומנות לבחור שופטים "מקצועיים" יותר משני משפטנים שייבחרו על ידי הכנסת. לנתון הזה כמעט שלא ניתן משקל בדיון, ובמקומו הוצגה תמונה פשטנית יותר, שלפיה גם משפטנים נציגי ציבור הם "פוליטיקאים".
מה באמת כואב להם
קשה להתעלם מפרט חשוב נוסף. אפילו לפי החוק החדש המינויים לערכאות הנמוכות כפופים לזכות וטו של נציגי השופטים. במילים אחרות, אף שהשופטים מבקשים לשכנע את השומעים שלפי החוק "הפוליטיקאים" יוכלו למנות לערכאות הנמוכות את מי שהם רוצים בלי מעורבות גורמי המקצוע (דבר שאין לו שום בסיס בחוק), האמת היא שקצפם יצא על כך שתישלל מהם האפשרות למנות שופטים ללא שום מעורבות של הפוליטיקאים.
אין כל צורך בספקולציות בנוגע לטיב השיקולים שחברי הוועדה עשויים לשקול במתווה החדש. במשך עשרות שנים ישבו בוועדה שופטים, נציגי לשכה וחברי כנסת גם יחד, והמציאות מדברת בעד עצמה. מי שבוחן את עבודת הוועדה לאורך השנים, לרבות בעבר הקרוב, יתקשה לקבל את ההנחה שלפיה נציגי השופטים ונציגי הלשכה פועלים תמיד מתוך שיקולים "מקצועיים" טהורים. ההיסטוריה של מינויי חברים וקרובי משפחה (שלא לדבר על התנהלות שנפל בה רבב פלילי של ממש) – מוכיחה את ההיפך, ודי לחכימא ברמיזא.
באותו אופן, קשה למצוא בניסיון העבר בסיס מוצק לדמוניזציה שנשמעה בדיון ביחס למערך השיקולים הפסול שנציגי "הפוליטיקאים" עלולים להפעיל בוועדה. מי שמבקש לטעון כי נבחרי הציבור ידחפו וודאי למינויים פסולים של מקורבים, חברי מפלגה או של אנשי שלומם, יתקשה למצוא דוגמאות שכך אירע בעבר.
כאן ראוי לעמוד גם על הנחת המוצא שמלווה לא פעם טענות מסוג זה: כאילו השופטים פועלים מחוץ לשדה האידיאולוגי והפוליטי, ומונחים רק על ידי שיקולים "מקצועיים". אינספור מחקרים אמפיריים שמטו זה מכבר את הקרקע מתחת מיתוס ה"אובייקטיביות" השיפוטית (ראו למשל ספרו של דוד גליקסברג, כיצד שופטים מחליטים?). בוודאי בהקשר הישראלי, נדרשת היתממות מיוחדת כדי להתכחש לכך שתחת הכסות ה"מקצועית" של מינוי השופטים מתקיימת העדפה עקבית למועמדים המחזיקים בהשקפה שיפוטית אקטיביסטית. בפועל, כאשר נציגי נבחרי הציבור בוועדה מחזיקים בהשקפה דומה מתברר לפתע שקל להם להגיע להסכמות עם השופטים, ואילו כאשר נבחרי הציבור מבקשים למנות שופטים המזוהים כשמרנים מתעוררת המחלוקת. מציאות זו מלמדת שמדובר במחלוקת אידיאולוגית ולא "מקצועית". אילו השופטים היו אדישים לחלוטין להשקפת עולמם השיפוטית של המועמדים וממוקדים רק באיכותם המקצועית, הרי שכלל לא היה אמור להיווצר קונפליקט, ותמיד היו ממונים שופטים מקצועיים, המחזיקים בהשקפת עולם התואמת את זו של הפוליטיקאים. בכל רשימת מועמדים שגובשה לאחרונה נכללו גם מועמדים שמרנים מובהקים, שהיו ידועים כמשפטנים מבריקים ומצטיינים, אולם ההתנגשויות החוזרות ונשנות בוועדה והסתייגות ממועמדים כאלה גם כאשר כישוריהם אינם שנויים במחלוקת, ממרמזות כי לדידם של השופטים חברי הוועדה 'מקצועיות' הוא שם נרדף להחזקה בהשקפה אידיאולוגית מסוימת.
דוגמה מאלפת לכך היא הפער שבין שתי הקדנציות של שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני בוועדה לבחירת שופטים: בקדנציה הראשונה, ביקשה לבני לבצע מינויים בעלי אופי שמרני (ובפרט מיוניה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון) – ונתקלה במלחמת מנע חסרת תקדים מצד השופטים בוועדה. לעומת זאת, כאשר בקדנציה השניה, לבני "התיישרה" ותמכה במינויים של שני שופטים אקטיביסטים מובהקים (מזוז וברון) – לפתע התברר שאין כל מתח בינה ובין נציגי השופטים. קשה לטעון שהסיבה להבדל הגישה הוא שאלת "מקצועיותה" של פרופ' גביזון.
פוליטיקאים מתחלפים, שופטים פחות
לבסוף, יש להתייחס גם לטענה נוספת שהועלתה בדיון (בין היתר על ידי השופט שטיין) שלפיה עצם מעורבותם של פוליטיקאים בבחירת שופטים עלולה להשפיע על פסיקתם, מתוך רצון לשאת חן בעיני הגורמים הממנים. חשש זה אינו ייחודי למתווה החדש. גם כיום, שופטים המבקשים להתקדם עשויים להביא בחשבון כיצד פסיקותיהם ייתפסו בידי חברי הוועדה – לא רק של הפוליטיקאים. לשופט מחוזי המבקש להגדיל את סיכוייו להתמנות לבית המשפט העליון אין בהכרח תמריץ "להתחנף" דווקא לפוליטיקאים, שמתחלפים תדיר ולא ניתן לדעת מראש מי יחליף אותם, ולאיזה מחנה הוא ישתייך. כל נשיאת חן לפוליטיקאי אחד תפסול אותו בעיני פוליטיקאים מהצד השני. לעומת זאת, השופטים הם גורם קבוע בוועדה, בעלי כהונות ממושכות, דפוסי הצבעה מוכרים ואג'נדה מוסדית יציבה יותר. במובן זה, אפשר לטעון כי דווקא ההרכב הקיים מעורר חשש ממשי לא פחות מהשפעה אפשרית על פסיקתם של שופטים המבקשים קידום.
החוק החדש אינו חף מקשיים (ועל חלקם הצבעתי טרם חקיקתו); אולם חשוב לא ללכת שולל אחרי ניסיונות הפחדה משוללי יסוד. מי שמחפש סיבות להדיר שינה מעיניו, עשוי למצוא אותם דווקא בכך ששופטי בית המשפט לא ראו בעיה לנהוג בחופשיות שכזו עם העובדות, בשידור חי למול המדינה כולה.
איך אתם לא פוסלים את עצמכם מלדון בתיק הזה הרי זה ניגוד אינטרסים ברור מה אתם תפסלו את עצמכם זה רק מראה כמה אתם רדודים במחשבתכם
למעשה הזופט יצחק עמית אדם יהיר אינו מכיר לא בממשלה לא בריבון הכנסת שמורכבים ממפלגות פוליטקאים במדינה דמוקרטית כמו בכל העולם המערבי ושהם הוחרים שוםטים…! אבל יצצק עמית בדבריו פוסל פוליטקאים רק הוא ועורכי דין הם בעלי החוכמה היחידים על פני האדמה…! חוצפן יהיר הוא בעצמו בתביעות נוהג כפוליטקאי… הגיע הזמן שהכנסת תגיד לו… לא לא אין לך סמכות ואל תמציא סמכות מעל הריבון והאזרח שבוחר את הריבון שנציגיגו פוליטיקאים…!
טור מצוין. ממש.
שופט מושחת מנסה לנהל את המדינה.
לא מקנא במשפחתו ובחינוך ילדיו.
אופי מושחת לא משתנה.
התשובה לשאלתו של עמית, היא די אלמנטרית:
משפטים, אינם מדע מדויק, כמו מתמטיקה. לצערי, זה לא כתוב במאמר.
לפיכך – נבחרי העם (אנחנו בדמוקרטיה ייצוגית), בוחרים את השופטים. לגבי פוליטיקאים – אם כך, עמית בוחר לכנות את חבריו למקצוע, אין כל צורך להתערב. נציגי הכנסת, הם נבחרי העם. פוליטיקאים, זו כת עם גלימות, שאף פעם לא אחראית לשום דבר ומדמיינת שרק גזע ארי של שופטים, יודע לומר – מה החוקים אומרים.
ואתם פשוטי העם, לא יכולים.
האיש הזה היהיר ומשפטן הבינוני הזה יסיים בכלא !