דו"ח כנופיות האונס בבריטניה: "רגישות תרבותית" אפשרה פגיעה באלפי נערות

כשאימה של פיונה התקשרה למשטרה כדי לדווח שבתה המתבגרת נעדרת ושבעבר עברה התעללות מינית על ידי גברים מהמזרח התיכון, המוקדנית אמרה שהתיאור של התוקפים היה "גזעני" ושעליה "פשוט לשמוח" שבתה "לומדת תרבות אחרת".

פיונה הועברה מ"בית פוגעני ביותר" לבית ילדים ממשלתי ושם מגיל 13 ונפלה קורבן לכנופייה פקיסטנית מקומית. התוקפים, אותם תיארה כבני 24 עד 45, פיתו אותה, סיפקו לה אלכוהול, והמשיכו באיומים, בתלות בסמים, בסחר וניצול מיני שגרתי, כולל אונס.

לדברי פיונה, הגברים כמעט לא ניסו להסתיר את את מעשי ההתעללות שלהם: "המתעללים היו יושבים במכוניות בחוץ ומחכים לנערות, משוחחים בגלוי עם אנשי הצוות, ואפילו מטלפנים לבית הילדים כדי לברר לגביהן." היא נסחרה ונאנסה במספר ערים ברחבי בריטניה; הכנופייה ניסתה להביא אותה לקשמיר, אך נכשלה מכיוון שלא היה לה דרכון. היא נכנסה להריון בגיל 15 וילדה בן; התינוק הוצא מבית הילדים, ואילו פיונה נשארה בו.

פיונה נזכרה כי במקרה אחד, שוטר החזיר אותה למעון הילדים ואמר לגברים "תעשו חיים איתה". פיונה מעריכה שעברה התעללות על ידי 50 עד 100 גברים, שרק שניים מהם לא היו פקיסטנים.

פיונה היא רק אחת מקורבנות רבים ששיתפו את סיפוריהם בדו"ח חדש בן 219 עמודים המתעד דפוס בן עשרות שנים של ניצול מיני מאורגן של ילדים באנגליה, שבוצע במידה רבה על ידי אנשים פקיסטנים ו/או מוסלמים. הכשלים החוזרים והנשנים של המשטרה, שירותי הרווחה וממשלות שחששו שיקראו להן "גזעניות" או "איסלאמופוביות" אם יתערבו, הם שאפשרו את קיומה של התופעה.

"הראיות מוכיחות כי במשך עשרות שנים התרחשה שערורייה לאומית של אונס חוזר ונשנה, סחר, עינויים, הריון, המרת דת מוסלמית בכפייה וטראומה לכל החיים, שהתאפשרה בגלל הכחשה מוסדית, חשבונות פוליטיים ופחד מהאשמה בגזענות," נכתב בדו"ח.

דו"ח ועדת החקירה על כנופיות האונס (The Rape Gang Inquiry Report), שפורסם ב-16 ביוני, הוא תוצאה של חקירה עצמאית בהובלת חבר הפרלמנט ומנהיג מפלגת Restore Britain הנוכחי, רופרט לואו. החקירה העצמאית מומנה בחלקה בגיוס המונים: נכון להיום, גויסו יותר מ־790,000 ליש"ט – בערך 1,044,000 דולר אמריקאי – מיותר מ-23,000 תומכים. החקירה לא הייתה יוזמה ממשלתית ולכן לחוקרים היו חסרות סמכויות סטטוטוריות, כגון היכולת לחייב מתן עדות או להפיק מסמכים.

החוקרים טוענים כי זיהו ראיות לפעילותן של הכנופיות בלפחות 149 מחוזות של רשויות מקומיות ברחבי הממלכה המאוחדת. הדו"ח טוען כי המבצעים היו ברובם המכריע גברים מרקע פקיסטני ו/או מוסלמי. דפוס זה מאושש בסקירות ממשלתיות קודמות, כגון "דו"ח קייסי" שפורסם בשנת 2025, שמצא כי רק 28 אחוזים מחברי כנופיות האונס היו לבנים. הדו"ח הסתמך על נתונים לאומיים וכלל מקרים שבהם המוצא האתני של המבצע אינו ידוע או לא מוצהר.

"בבריטניה אין בעיית גזענות, יש בעיית הגירה," נכתב בשורה הראשונה של המבוא, שנכתב על ידי רופרט לואו.

הדו"ח החדש בוחן גורמים דתיים וחברתיים-תרבותיים המניעים את חברי הכנופיות, תוך התמקדות מיוחדת באסלאם.

"המניעים הדמוגרפיים והתרבותיים ברורים. מבצעים מרקע מוסלמי פקיסטני ומרקע מוסלמי אחר פעלו תחת קוד שבטי מבוסס כבוד ובושה שהתייחס לנערות שאינן מוסלמיות, במיוחד נערות ממעמד הפועלים הלבן, כאל רכוש הזמין לשימוש מיני," נכתב בדו"ח. "דפוס זה נתמך בשמונה היבטים תיאולוגיים ומשפטיים של האיסלאם. אלה כוללים את דוקטרינת העליונות המוסלמית השאובה מפסוקי קוראן המציבים את המוסלמים בראש הפירמידה עם החובה לתקן את מי שאינם מאמינים."

עיקרו של הדו"ח מורכב מעדויות קשות שסופקו בהתנדבות על ידי קורבנות, משפחותיהם, חושפי שחיתויות ואנשים אחרים המכירים את הנושא.

בתוך הסיפורים האישיים הרבים חוזר נרטיב אחד ברור: נערה לבנה צעירה ממעמד כלכלי נמוך זוכה להערצה וליחס של "חבר" מצד גבר מוסלמי או פקיסטני צעיר וידידותי. הוא מספק לה חומרים אסורים ובסופו של דבר מציג אותה בפני כנופיה של גברים מבוגרים בהרבה. מאותו רגע ואילך, הנערות חוו ניצול מיני תכוף — לעיתים יומיומי — התעללות פיזית, סחר ועינויים, שחלקם צולמו והופצו. במקרים מסוימים, הנערות אולצו להמיר את דתן לאסלאם, להינשא בנישואים אסלאמיים, וחלקו נמכרו למזרח התיכון.

בחסות המוסדות

בנוסף לניתוח הכנופיות עצמן, הדו"ח מדגיש את המוסדות – כוחות המשטרה, תעשיית המגזר הטיפולי-סוציאלי, מערכת הבריאות, בתי הספר וגופי רישוי המוניות – שאפשרו או עודדו את ההתעללות המינית. כמו דו"ח קייסי, דו"ח החקירה החדש טוען כי הרשויות נמנעו לעיתים קרובות מלהתערב כראוי מכיוון שחששו מהאשמות ב"גזענות" וב"איסלאמופוביה".

"נורמות בריטיות ארוכות שנים סביב חופש הביטוי, הגנת הילד ויישום ללא משוא פנים של החוק כופפו בשם הצורך להימנע מפגיעה ברגישויות של מיעוטים בכל מחיר," מציין הדו"ח. הוא ממשיך, "אליטות ליברליות בתקשורת, בפוליטיקה ובמגזר הציבורי הפנימו את הרעיון שהכרה בגורמים תרבותיים או דתיים בפשיעה היא צורה של קנאות חשוכה. הלך רוח זה הגן באופן פעיל על כנופיות האונס על ידי הרתעה מעצם החקירות וההתערבויות שיכלו להציל אלפי ילדים."

קורבן המכונה "קלואי" מספרת שהייתה בת 12 כשגבר אנס אותה בבית קברות, ולאחר מכן חדר אליה עם בקבוק וויסקי שהתנפץ בתוכה. היא טופלה בחדר מיון, אם כי היא לא נשאלה כיצד נגרמה הפציעה. מאוחר יותר גילתה לעובדים סוציאליים בגיל 13 שהיא עוברת התעללות מינית על ידי כנופיות של גברים מוסלמים; העובדים הגיבו במידע שסיפקו לה על אמצעי מניעה. עובדת סוציאלית הביאה לאחר מכן את קלואי באופן קבוע למרפאה ושם אובחנה עם כלמידיה בגרונה ובנרתיק שלה, בזיבה, ביבלות באיברי המין ובדלקת באגן. אבחנות אלו לא דווחו על ידי העובדת הסוציאלית ולא על ידי המרפאה. ברגע שהילדה הייתה בת 14, עובדת סוציאלית פתחה סוף סוף בדיון על הניצול המיני המתמשך שלה – והפתרון שלה היה להציע לקלואי להיבחן לאודישן לתוכנית טלוויזיה שחיפשה שחקנית שתגלם ילדה שהיא קורבן להתעללות מינית.

לאחר שנים של התעללות מצד חברי הכנופיה, קלואי גילתה שהיא בהריון כשהייתה בבית החולים בעקבות ניסיון התאבדות כושל; האב היה מהגר בלתי חוקי מוסלמי פקיסטני שאילץ אותה להמיר את דתה לאסלאם, הכריח אותה ללבוש חיג'אב והכה אותה באופן קבוע. לידת ילדה עוררה בה השראה לשפר את חייה, ובסופו של דבר היא נמלטה לסקוטלנד. קלואי מעריכה שהיא עברה התעללות בידי "מאות ומאות ומאות" של גברים.

"קלואי מאמינה שהמשטרה המקומית, שירותי הרווחה, מערכת הבריאות הלאומית והממשלה היו מודעים לחלוטין למה שקורה, כולל האופי הגזעי של הפשעים, אך שהם לא התערבו משתי סיבות: מכיוון ש'לא היה להם כוח להתעסק עם הניירת', ומכיוון ש'הם לא רצו להיראות כגזענים'," נכתב בדו"ח. "קלואי מאשימה את הגופים האלה, ואת הלהט שלהם אחר הכללה תרבותית, בהתעללות שלה."

מספר קורבנות העידו כי למרות היותן נערות או צעירות יותר, המשטרה פטרה אותן כ"פרוצות" כאשר ניסו לדווח על התעללות מינית. כמה ניצולות נזכרו שהמשטרה נתקלה בהן במכוניות עם חברי הכנופיה, שלא נעצרו ואף לא נחקרו.

'הסתה של הימין הקיצוני'

הדו"ח מאשים את חברי מפלגת הלייבור בהכחשת הידע על הכנופיות למרות שתודרכו בעבר בנושא. הדו"ח טוען עוד כי מפלגת הלייבור "תעדפה הסתמכות אלקטורלית על גושי הצבעה מוסלמיים ולאחר מכן חסמה או ריככה חקירות, דיכאה נתוני מוצא אתני ומסגרה דאגות לגיטימיות כהסתה של 'ימין קיצוני'." ספציפית, הדו"ח טוען כי ראש עיריית לונדון, סאדיק קאן, קרא תיקי משטרה המתעדים את כנופיות האונס במחוזו, אך המשיך להכחיש את התופעה בפומבי, אולי משום שהוא "מסתמך על תמיכה אלקטורלית משמעותית מאותן קהילות" ובעל "מניע אתני-דתי לשמור על המוניטין הציבורי של מוסלמים פקיסטנים בפרט."

מפלגת השמרנים זוכה לביקורת דומה על אוזלת ידה, במיוחד משום שלא הצליחה לחוקק חובת דיווח על מוצאו האתני של מבצע עבירה ולא פתחה בחקירה מקיפה.

"המבצעים פעלו ללא עונש מכיוון שהמדינה אפשרה להם זאת," נכתב בדו"ח. "הראיות דורשות כעת פעולה מיידית והחלטית כדי לעקור את הבעיה, לעשות צדק עם הקורבנות ולהבטיח שהפשעים המתועבים הללו ימוגרו מחופינו."

הדו"ח מעריך כי 250,000 הוא "המינימום ההכרחי" של קורבנות כנופיות האונס מאז 1955, נתון שמקורו בנאום משנת 2019 בבית הלורדים של הלורד פירסון אשר ביצע אקסטרפולציה מ"דו"ח ג'יי" משנת 2014 על העיר רוטרהאם, שקבע הערכה "שמרנית" של 1,400 קורבנות מקומיים של ניצול מיני של ילדים (לאו דווקא פעילות של "כנופיות טיפוח") משנת 1997 עד 2013. עם זאת, נתון רבע המיליון שנוי במחלוקת כהערכה גבוהה באופן בלתי סביר – כולל על ידי אנשים שעבודתם מתמקדת ברדיפת צדק עבור קורבנות הכנופיות.

ההמלצות המפורטות בדו"ח כוללות שינוי של הליכי הדין כדי להחמיר את עונשם של חברי כנופיות, גירוש חברי כנופיות שהם אזרחים זרים, סגירת מסגדים ומוסדות קהילתיים אחרים שלא דיווחו על פעילות הכנופיות, חיזוק אמצעי ההגנה על ילדים עדים במשפטים של כנופיות טיפוח, הקמת יחידה לאומית בתוך הפרקליטות שתוקדש לניצול מיני קבוצתי של ילדים, ומיסוד תוכנית פיצויים לאומית לקורבנות.

במבוא לדו"ח, לואו מעלה את האפשרות להחזיר את עונש המוות כעונש לחברי הכנופיות – אם כי הדו"ח עצמו אינו תומך במפורש בעונש מוות.

"יש לחתור לעונשים המרביים האפשריים, עד וכולל מוות, גם עבור אלה שטרם נענשו כראוי או שלא נענשו בכלל על פשעיהם השפלים והבלתי ניתנים לתיאור," כותב לואו בעמודי הפתיחה של הדו"ח.

צוות החקירה אומר כי בקרוב יפרסם עדויות מלאות וימשיך לאסוף סיפורים מניצולים, יזהה חברי פרלמנט האחראים לעוולות ויפתח בהליכים משפטיים.

"אנו שואפים כעת לנהל תביעות פרטיות, ואני [רופרט לואו] מתכוון להשתמש בחסינות הפרלמנטרית כדי לנקוב בשמותיהם של המבצעים ואלה שאפשרו את פשעיהם," נכתב בהודעה בעמוד גיוס הכספים. "נותר לנו עדיין סכום כסף גדול כדי לנהל את התביעות הללו."

מאמר זה פורסם לראשונה באתר נשיונל ריוויו ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.