האשליה שמעוורת את השמאל

מדינת ישראל של שנת 2026 נמצאת בעיצומה של תקופה מורכבת ומלאת ערפל. ברקע מערכת בחירות מתקרבת וחוסר ודאות ביטחוני ומדיני מתוח, הגיע הפסיכולוג ד"ר עופר גרוזברד לפודקאסט "כור ההיתוך" עם שניאור ובר לשיחה כואבת, מפוכחת ונטולת מסכות על נפש האדם ונפש האומה.

הפער בין תחושות הציבור לבין המציאות בשטח, אשליות הימין והשמאל, והדינמיקה השברירית מול העולם ומול מנהיגים כמו דונלד טראמפ – כולם עלו על ספת הטיפול הלאומית.

ד"ר גרוזברד פותח באבחנה מטרידה: התחושה הכללית השוררת ברחוב הישראלי, הן בימין והן בשמאל, היא של דכדוך וחרדה עמוקה. בניגוד למי שמנסים לצייר את התחושות הללו כפנטזיה או כחולשה, גרוזברד טוען כי מדובר בשיקוף של מצב אובייקטיבי קשה מנשוא לנפש האנושית: התחושה שאנחנו לא מסוגלים להגן על עצמנו באופן מוחלט.

בזירה הביטחונית, חוסר הסימטריה זועק: ישראל מתמודדת מול אויב הפועל בקודים של "מתאבדים", שמוכן להילחם עד השהיד האחרון ושאינו מתחשב בחיי אדם. גם אחרי פגיעות קשות בחיזבאללה ובחמאס, היכולת של האויב להמטיר "טפטופים" של טילים כבדים (במשקל חצי טון) נותרת בעינה.

גרוזברד מזכיר את המשפט הבלתי נשכח של ראש הממשלה: "הצלתי אתכם מטבח ומהרג המוני". משפט כזה, שמעולם לא נאמר על ידי מנהיג ישראלי בעבר, מציף אל פני השטח את חרדת ההשמדה המוחשית שאופפת את המדינה.

ד"ר גרוזברד מגדיר את שתי העמדות הפוליטיות המרכזיות בישראל כשני צדדים של אותה מטבע – הדחקה פסיכולוגית. לטענתו, הימין לוקה באשליית "הניצחון המוחלט" שכל כל זמן שהאויב מוכן להתאבד וממשיך לירות, המדינה המערבית והמודרנית שלנו לא תוכל לשרוד כלכלית ונפשית לאורך זמן, והשמאל שוגה באשליית "ההסדר המדיני" ומדבר על הסכמים עם עזה או רמאללה, תוך עיוורון מוחלט להיבטים הג'יהאדיסטיים והדתיים של אויבינו, שמצהירים מדי בוקר על רצונם בהשמדת ישראל.

"אנשים אינטליגנטים מביטים במציאות ורואים את משאלות ליבם, לא את המציאות עצמה. הם מדברים עם עצמם."

אחת הנקודות המרתקות בשיחה נוגעת ליחס של העולם למדינת ישראל. כידוע אנשי שמאל רבים חוו שבר תפיסתי עמוק לאחר ה-7 באוקטובר, כשהבינו שהעולם המערבי אינו עומד לצדם כפי שדמיינו. איש הימין, לעומת זאת, לא התאכזב – כי מלכתחילה לא פיתח ציפיות. לדברי גרוזברד אין היחס של העולם אינו אנטישמיות עמוקה, אלא שטחיות מוחלטת. העולם המערבי מתנהג כמו הורה שרואה את שני ילדיו מתקוטטים; לא אכפת לו מי התחיל או מי ביצע זוועות קודם לכן – הוא פשוט רואה ילד אחד חזק מכה ילד חלש, וצועק "תפסיק".

בשל כך, מציע גרוזברד צעד מפתיע: על ישראל לצאת ב"תוכנית שלום יצירתית". לא מתוך אשליה שהפלסטינים יקבלו אותה, אלא ככלי אסטרטגי לשבירת הנרטיב העולמי המציג אותנו כ"בריון השכונתי". הסברה מקצועית צריכה לדבר בשפה שהעולם מבין, כמו המסר "ילד ערבי שווה ילד יהודי", כדי להנמיך את עוצמת השנאה והבידוד האקדמי והכלכלי המאיים עלינו.

בעניין המחלוקת הפנימית בחברה הישראלית, גרוזברד מציע הבחנה רגשית, ולא קוגניטיבית, בין שמאל לימין. לדבריו הסיבה שוויכוחים פוליטיים לעולם אינם מסתיימים בהסכמה היא שהם יושבים על תפיסות קיום שונות לחלוטין. השמאל חושב במונחים של "אני": אינדיבידואליזם, זכויות הפרט, מימוש עצמי וערכים דמוקרטיים. הימין חושב במונחים של "אנחנו": קולקטיביזם, דת, מסורת, לאומיות והתלכדות סביב השבט.

גרוזברד מתווה שלושה נתיבי פעולה הכרחיים כדי להתמודד עם האיום הקיומי של מדינת ישראל: ראשית על עם ישראל להבין שהוא בסירה שכולה טובעת (כפי שאפילו בגטו ורשה השמאל והימין לא השכילו להתאחד בזמן) ושהמנהיגים הם רק השתקפות של העם. "אם אתה שונא את ביבי, אתה שונא חצי מהעם, ולהפך". שנית, גרוזברד קורא להשקעה מסיבית בהגנה טכנולוגית מפני טילים. "בהתקפה לא נוכל לכבוש את כל לבנון או איראן, ולכן ההגנה היא המפתח להישרדות", ושלישית: תוכנית שלום טקטית והסברה מקצועית כדי לרכך את יחס העולם השטחי ולשמר את הקשרים הכלכליים והאקדמיים החיוניים לקיומנו.